כל מה שחשוב ויפה
להקת פרסקו, אחרית. צילומים: אפרת מזור
להקת פרסקו, אחרית. צילומים: אפרת מזור

יורם כרמי: בסוף היום להיות רקדן זו פעולה אופטימית ביסודה

המופע ״אחרית״ נולד בתקופה קשה ללהקת פרסקו כגוף תרבות, וליוצר יורם כרמי מבחינה אישית: ״הרגשתי שאין לי כוחות ליצור. התהליך עם הרקדנים החל בפירוק והרכבה של חומרי ארכיון ישנים של חלקים מיצירות עבר שלי. מסע בזמן״

יובל: הי יורם, מה שלומך בימים אלו של הקיץ הישראלי?

יורם: הי יובל, שלומי טוב, מתאושש מקורונה שחמקתי ממנה שנתיים וחצי ומתרוצץ עם הלהקה שלי ברחבי הארץ

יובל: מתאושש זה טוב. וכשאני חושב על זה עכשיו רקדנים רגילים להזיע אז אולי הקיף פחות משפיע עליכם?

יורם: הלוואי 🙂 אם כבר אנחנו מזיעים יותר למרות מהידועה שבסטיותנו היא שאנחנו לא אוהבים מזגן בסטודיו

יובל: כן, שמעתי על זה. תהיו בריאים. כולכם. ובוא נדבר על אחרית: צפיתי במופע לפני חודשיים ותוך כדי תהיתי על הרגע הזה בזמן, איך הייתי תופס את העבודה לפני שנה או שנתיים, איך עבודה מקבלת את הקונטקסט שלה מהזמן שבו היא מוצגת

יורם: אני חושב שכל אמנות ובעיקר מחול, שהיא אמנות המתקיימת רק ברגע הצפייה בה ולאחר מכן לא ניתנת לאצירה אלא בזיכרון, מאוד מאוד מושפעת מהזמן שבו היא מוצגת, גם מצידו של היוצר וגם ואולי בעיקר מצידו של הצופה

יובל: וגם מצידם של הרקדניות והרקדנים. מה אתה יכול לספר על תהליך העבודה על אחרית?

יורם: אחרית נולד בתקופה מאוד קשה לי אישית וגם ללהקה כגוף תרבות. אחרי שנתיים שממש עמדנו מול כליה ובדיוק הרמנו את הראש, נודע לנו שמפנים או מאיימים לפנות אותנו מהבית שהקמתי בתחנה המרכזית בתל אביב. היתה תחושה קשה של חידלון וחוסר אונים, ובמקביל גם אצלי בחיים האישיים הסתבכו קצת העניינים עם אבי שחלה מאוד ובינתיים נפטר שבועיים לפני הבכורה; הרבה מאוד ״אחריות״ קטנות ברצף.

כל זה הסתנן לסטודיו ושלח אותי למסע אישי בחומרים ארכיוניים שלי בניסיון למצוא קצת כוח ואופטימיות, בתקופה שהרגשתי שאין לי כוחות ליצור. התהליך עם הרקדנים החל בפירוק והרכבה של חומרי ארכיון ישנים של חלקים מיצירות עבר שלי. מסע בזמן

יובל: הכל חומרי ארכיון של פרסקו?

יורם: לא ממש. זה היה הטריגר של חלק מהחומרים. הרקדנים למדו קטעים מווידאו ללא סאונד או צבע ומבלי לדעת מאיזו יצירה, וככה יצרתי חלק מהחומרים מחדש כאן ועכשיו על גופות חדשים ומשוכללים. לתוך זה נכנסו תהליכי חיפוש ואימפרוביזציה ומשם התחלנו לעוף.

תהליך יצירה הוא מורכב ומפותל ותמיד מפתיע. אפשר להכנס בבוקר לסטודיו מלאי כוונה מסוימת והמציאות לוקחת אותך בפניה חדשה למקומות אחרים. התפקיד שלי הוא להתבונן, לסנן, לחבר ולמצוא את המהות של העבודה החדשה ומשם להתרחב. זו הייתה פניה חדה

הרקדנים למדו קטעים מווידאו ללא סאונד או צבע ומבלי לדעת מאיזו יצירה, וככה יצרתי חלק מהחומרים מחדש כאן ועכשיו על גופות חדשים ומשוכללים. לתוך זה נכנסו תהליכי חיפוש ואימפרוביזציה ומשם התחלנו לעוף

יובל: לא הבנתי את עניין הפניה החדה

יורם: הרבה פעמים קורה שאני מדמיין או מתכנן משהו. זה יכול להיות מאוד ספציפי, גופני, או כללי מבחינה רעיונית. במפגש עם הרקדנים הממשי קורים הרבה דברים לא צפויים. חלקם קשורים ביכולות פיזיות או בפרשנות שקורית באותו רגע בזמן החיפוש התנועתי ולפתע נפתח כיוון חדש שלא יכולתי לדמיין. כמו כביש עם מלא מלא צמתים שבכל אחד אפשר לבחור לאן לפנות ורק בסוף במבט־על אפשר לראות את מהלך הנסיעה הסופי.

בכל מקרה לדיאלוג עם הרקדנים, למוסיקאי – ובמקרה של אחרית גם למעצבת הסט – יש השפעה עצומה על התוצאה

יובל: אתה יכול לתת דוגמה אולי לדיאלוג עם מעצבת הסט? בדיוק רציתי לשאול על ההחלטה של הכניסה והיציאה דרך הווילונות, משחקי המחבואים האלו

יורם כרמי. צילום: אפרת מזור

יורם כרמי. צילום: אפרת מזור

יורם: זה היה תהליך מאוד מעניין. הדימוי המקורי שלי היה של מקום בחוץ, לא ״במה״, מעין קרחת יער אבל לא באמת ביער; מקום שבאים אליו מהחוץ. כך שדמיינתי עולם אבל קיומו יצר גם עולם אחר, מעבר לנראה; מקום שלשם הולכים ומשם באים, אבל גם שמתרחשים בו חיים. ואכן הסט בולע ופולט את הרקדנים בצורות שונות; הוא משפיע עליהם והם עליו.

לא יכולנו לעשות חזרות בסטודיו כי הסט הוא ענקי, ורק בחזרות הבמה הראשונות התחלתי להבין את המורכבות שבו וגם את הפוטנציאל והיופי

יובל: וואלה. לא חשבתי על זה

יורם: גם התאורה תומכת ברעיון הזה. אנחנו לפעמים רואים את הרקדנים מעבר לבדים ולעיתים הם נעלמים לגמרי. לפעמים הם ממש מעורבים בנעשה בתוך קרחת היער מבחוץ, וזה יוצר את הכניסות והיציאות המאוד סוערות שיש בחלק מהיצירה. אלה לא ״קלעים״ רגילים שאתה יכול לנוח בהם

יובל: ותגיד משהו על התלבושות של מאור צבר?

יורם: חיפשנו לוק שהוא מצד אחד קרוע ואקלקטי, שנראה כמו שאריות ושכבתי, אבל מצד שני גם מחבר את כל הרקדנים ל״שבט״ אחד עם מאפיינים דומים, שנדע שהם כולם חלק מקהילה או קבוצה שעוברת מסע יחד

שוחחנו הרבה על הקורונה, על המלחמה באוקראינה וגם על החיים שלהם המהירים והמטלטלים, שלכודים בטכנולוגיה של היום, למרות שהנפש האנושית לא השתנתה קיצונית כמו העולם החיצוני

יובל: אז יש לי שאלה: בסוף בסוף בסוף, אתה אופטימי? זו עבודה אופטימית (מצטער אם השאלה קצת מוזרה)

יורם: זו השאלה הכי רלוונטית. יש משהו אצלנו האנשים שלמרות הכל מצליחים לקום שוב למרות שנשבענו ש״לא יקרה יותר והפעם זה הסוף״. זו קלישאה אבל אלה החיים ובעיקר משהו שהוא מאוד מאפיין אותי (לדעתי) והוא לא לוותר, לדחוף קדימה, להאמין ולנסות שוב ושוב גם אם קשה או מתסכל. דווקא העבודה הזו קיימה באופן עצמאי את התכונה הזו למרות שהיא נולדה ממקום של ״נגמר הכח ואין השראה״.

אז כן. אני חושב שאפשר להיות פסימי לעיתים בחשיבה, אבל אם אתה קם ועושה דברים, לא משנה איזה, אז אתה אופטימי

יובל: או מישהו עם יכולת מרשימה של הדחקה והכחשה (שזה אני…)

יורם: חחחח… אתה לא לבד. אני חושב שהרבה ממה שאנחנו עוברים קשור למנגנון הזה. לפעמים הוא עוזר לעבור תקופות קשוחות

birds

יובל: הכי. תגיד, איך הרקדניות והרקדנים הגיבו לתהליך? לתוצר הסופי? מה עבר עליהם? הם חבר׳ה יותר צעירים

יורם: טווח הגילאים של הרקדנים הוא 20-30. הרגש היה מאוד גלוי וחשוף בתהליך, הם הרגישו את המורכבות והרגישות, ולדעתי הם ממש מעבירים את זה היטב על הבמה. קשה להיות במצב שמטלטל אותך כל כמה דקות למצב רגשי אחר.

הם מאוד שונים אחד מהשני, אבל היה ברור בסטודיו שהם מבינים למה אני מתכוון. אני חושב שלכל אחד בגילו שלו כבר יש אוסף של תחושות כאלה, של בין אופטימיות לבאסה גדולה, וכל אחד מהם ניגש לסל הפרטי שלו כדי למצוא את זה. שוחחנו הרבה על הקורונה, על המלחמה באוקראינה וגם על החיים שלהם המהירים והמטלטלים, שלכודים בטכנולוגיה של היום, למרות שהנפש האנושית לא השתנתה קיצונית כמו העולם החיצוני.

בסוף היום להיות רקדן זו פעולה אופטימית ביסודה. אתה קם כל בוקר למרות שיש מלא סיבות לוותר ומאמין שתשתפר היום, שתהיה טוב יותר מאתמול, שתתעלה. זה גם מקצוע עם תאריך תפוגה קצר יחסית והכל בו מרגיש מועצם בגלל קוצר הזמן

יובל: זה נכון. מה עוד? משהו חשוב נוסף לספר או להגיד שלא אמרנו?

יורם: הייתי רוצה לעודד אנשים לבוא לראות מחול. רבים חושבים שזה איזוטרי ומוזר, ומסתייגים במקרה הטוב או לא מכירים כלל. החוויה של לראות מופע מחול לא דומה לשום דבר אחר: יש משהו בתנועה ובמוסיקה שמחבר אותנו אל ההוויה הבסיסית ביותר שלנו כאנשים.

לא לדאוג אם תצליחו ״להבין״ זה הכי לא חשוב. חשוב לחוות, להרגיש, להיסחף, ולתת לראש לרוץ עם הדימויים והקולות, ואין מי שלא חווה את זה בצורה אישית כלשהי בסופו של דבר.

אה… וזה גם כיף. אז כדאי: 20.7, סוזן דלל, הופעה אחרונה לעונה

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden