כל מה שחשוב ויפה
״ארווין וורם: הרחק בבית״, מוזיאון תל אביב. צילומים: אלעד שריג
״ארווין וורם: הרחק בבית״, מוזיאון תל אביב. צילומים: אלעד שריג

צר מלהכיל: בית ילדותו של ארווין וורם התכווץ ונחת במוזיאון תל אביב

שיחה על בית, גוף, גזענות, ופרופורציות, עם האיש שעבודותיו כיכבו בקליפ של רד הוט צ׳ילי פפר וגם של נטע ברזילי. ״ההומור הופך את הכל לנגיש יותר״

הבית הצר ניצב באלכסון ברחבה הקטנה שבין שני אגפי מוזיאון תל אביב, וגגו המחודד בולט למרחוק, גם כשמתבוננים למעלה במקרה ממפלס הרחוב. בנוף התל אביבי, ובסביבת המוזיאון בפרט, ברור לעין שהבית הזה נעקר ממקומו הטבעי – מה שמקל על ההבנה שמדובר בפסל, יצירת אמנות ולא בבית ממש. מיקום הבית ברחבה שבעצמה, נראית דחוקה ואקראית משהו, הולם אותו.

הבית הוא חלק מתערוכת היחיד: ״ארווין וורם: הרחק בבית״. רוחבו כמטר אחד, גובהו 8.8 ואורכו 20 מטרים. אבל יש בו את כל מה שצריך להיות ב״בית״: מבואה ופינת אוכל, סלון וחדר שינה, מטבח, שירותים ומקלחת. כלי אוכל וחפצי נוי, תמונות משפחה ישנות – כל אלה מיוצגים באופן סמלי ומעוכים בסד הרוחב הבלתי אפשרי. במקום להשרות תחושת ביתיות, הוא נחווה כמפגש עם נער מתבגר שצמח לגובה בן לילה אך קולו עוד לא התחלף, אבריו חסרי פרופורציה והוא נראה כמי שאינו חש בנוח בגופו שלו (ובוודאי בסביבתו).

ארווין וורם. צילום: מ״ל

ארווין וורם. צילום: מ״ל

האמן ארווין וורם יצר את הבית הצר לפני כעשור, כשהוזמן להציג בבייג׳ינג, ומצא את עצמו בחלל תצוגה צר ולא מתאים, כך לפחות חשב בתחילה. כמי שמצא מפלט בהומור לא פעם, חשב שאם החלל צר יש להכניס אליו מוצגים שהוצרו עד אבסורד. הוא החל לדמיין מה ירצה להציג בחלל והגיע למסקנה שככל שיגדל המרחק בין המקור לתוצאה יגדל גם האימפקט של העבודה.

וורם, יליד 1954, הוא אמן מקורי ויוצא דופן, שמשלב בעבודתו חפצי יומיום (במסורת אמנות רדי מייד), רהיטים ואביזרים חסרי ייחוד, שמשנים את מהותם והופכים לפיסול חי במפגש עם הגוף האנושי. הצופים בתערוכה לא יוכלו להבינה אם לא יקחו חלק פעיל וישתתפו ביצירת ״פסלי דקה אחת״, כמו אלה שמוצגים בחלקה השני של התערוכה באולם הסמוך. שם מפוזרים רהיטים וחפצים, בעיקר כאלה שמזכירים את שנות ה־70, ונושאים עימם מידה של נוסטלגיה או הזרה.

אנשים נרתעים או נמשכים למשחק ולמציאת התנוחה (לפי הנחיות האמן המצויירות לצד החפצים), חלקם הופכים לשחקנים במופע המוזיאלי ואחרים לצופים, ורק בדיעבד מבינים שליצירה יש שם ומשמעות, ושהפסל אינו רק פוזה לסלפי, אלא דבר מה שמתרחש בעולם, רעיון שמתממש ושיש לו קיום ולו לרגע אחד בלבד.

״הבית הצר התחיל במקרה. כשראיתי לראשונה את החלל שהקצו לי בבייג׳ינג ממש נעלבתי. רציתי להביע את מורת רוחי ואת הלחצים שהופעלו עליי – התנהגו אליי לא יפה, וזה הרגיז אותי. אבל ממה שהתחיל כסוג של לעשות דווקא התגלגלתי לחשוב על דברים אחרים״.

הבית הצר התחיל במקרה. כשראיתי לראשונה את החלל שהקצו לי בבייג׳ינג ממש נעלבתי. רציתי להביע את מורת רוחי ואת הלחצים שהופעלו עליי – התנהגו אליי לא יפה, וזה הרגיז אותי. אבל ממה שהתחיל כסוג של לעשות דווקא התגלגלתי לחשוב על דברים אחרים

והמגבלה הובילה לפרויקט מורכב ומוזר.

״פתאום היה לי ברור לי שזה צריך להיות בית, וזה חייב להיות בית שאני מכיר אותו טוב. מבפנים. ואז המחשבה נדדה לבית ההורים שלי, שהוא בית פרברים אוסטרי טיפוסי למדי. ויחד עם הזיכרון התעוררה כל ההיסטוריה של הבית והמשפחה והמדינה.

״כמו שפסלי דקה אחת, שהתחילו ב־1997, הובילו אותי לצילום – בהתחלה כתיעוד, כדי שלא ייעלמו בלי להשאיר כל זכר, אבל ברגע שהתחלתי לצלם אותם מיד התדפקה על דלתי כל ההיסטוריה של הצילום. וכך גם עם הבית – פתאום כל ההיסטוריה של אוסטריה מתדפקת על דלת הפרוייט״.

זה היה בית ילדותך מאז שהיית קטן?

״לא, בכלל לא. עד גיל שש גרנו עם הסבים שלי בדירה קטנה מאוד. אבא שלי היה שוטר, ואז בעקבות עבודתו העבירו אותנו לגרץ, שם גרנו בדירה שכורה. ובאותן שנים ההורים שלי התחילו להתבסס וקנו חלקה קטנה והתחילו לבנות את הבית. עברנו אליו כשהייתי בן 14 ואחותי הייתה בת 8. היא גרה בבית עד היום״.

אחרי שהבית הפך למפורסם, אנשים עולים לרגל לחפש את המקור?

״היו אנשי קולנוע שרצו לצלם את הבית, אבל אחותי מסרבת. זה הבית שלה, עשיתי לה מספיק צרות עם זה שהוא מוכר״, הוא צוחק.

אנחנו נכנסים לתוך הבית, מציצים בחלונות, הולכים על הצד כדי להידחק במסדרון ורואים תמונות משפחה ישנות. יש הרבה צחוקים וקצת מבוכה במפגש עם אנשים אחרים בחלל כל כך צר וצפוף. גם החפצים הפכו למגוחכים, שולחן ברוחב 10 ס״מ, שירותים שנמעכו.

הבית צר מלהכיל את הזכרונות, את תולדות חיי המשפחה. ובמקביל אתה אומר שהוא סימבולי להיסטוריה של הארץ כולה?

״הסיפור הפרטי הוא גם הלאומי, האישי הוא הפוליטי. אבי היה שוטר, אבל קודם לכן הוא היה חייל במלחמה, ועוד יותר מוקדם הוא היה ילד בהיטלר יוגנד – תנועת הנוער הנאצית. אלה היו שנות ילדותו וזה לא שהייתה למישהו ברירה. ואז, לפתע, אחרי המלחמה, הייתה חלוקה של טובים ורעים. אף אחד לא רוצה לזהות את עצמו בצד של הרעים.

״המשפחה שלי תמיד הייתה א־פוליטית, ומסביב בשנים הראשונות של ילדותי כמובן שהייתה השתקה ומבוכה. בשנות ה־50 עדיין היו נאצים לשעבר בממשלה האוסטרית״.

זה פיצול אישיות לאומי ואישי.

״הפיצול מתחיל עוד הרבה קודם – אוסטריה הייתה בית הבסבורג, וראתה עצמה כגורם רב חשיבות והשפעה. אבל הכוח הזה הלך והצטמצם. וזה מה שהיה בשורש החיבור של אוסטריה עם גרמניה, השאיפה הבלתי מסופקת להיות חלק ממשהו גדול ועצום״.

איך הרקע שלך מתחבר לעיסוק שלך באמנות?

״הוריי היו אנשים טובים וחביבים. הורים בסדר, שנקטו בגישות החינוכיות המקובלות של התקופה (כולל מכות פה ושם), אבל אז הגיע גיל 12 והתחלתי לקבל דמי כיס. התחלתי לקרוא ובגיל ההתבגרות המרד שלי היה בגילויים של ספרות, אמנות, שירה ופילוסופיה. גיליתי את ברטולד ברכט, אונסקו, בקט, הבנתי שיש אופציה של ביקורת חברתית ופוליטית, דרך אמנות. זה היה העולם שלי ולא נתתי להם להיכנס.

״כשאמרתי להוריי שאני רוצה להיות אמן היה ריב גדול בבית (כי אמן זה לא מקצוע) ואז הסכמתי ללמוד הוראה. למדתי היסטוריה, תולדות האמנות וספרות ושפה גרמנית – דברים שאני נהנה מהם עד היום – ואז יצאתי לעצמאות. כשהלכתי ללמוד תואר שני כבר הייתי אדון לעצמי ויכולתי לבחור (ובהמשך גם לימדתי אמנות בווינה במשך תשע שנים)״.

חברה צרת מוחין

וורם, שייצג את אוסטריה בביאנלה בוונציה בשנת 2017, לא חוסך את ביקורתו מדור ההורים, כמו גם מתרבות השפע המערבית של ימינו ומיחסי הדת והאזרח. את הבית הצר הוא מתאר כמעין פורטרט של הילד הרזה, שהתגלגל והפך לדיוקן של תקופה, של חברה.

״בתקופה שבה גדלתי היה עיסוק בלתי פוסק, ביקורתי ומשפיל, בגוף. שמן מדי רזה מדי, תעשה ככה ותלמד ככה. הבית מדגיש את המבט הזה, וגם פסלי הדקה״. את הביקורת הוא מגיש עטופה בהומור, אולי כדי שתחליק יותר בקלות בגרון הקולקטיבי.

״אנחנו חברה צרת מוחין. אנחנו לא באמת טולרנטיים לאנשים אחרים מאיתנו. כשהקנצלר הגרמני שמידט דיבר על כך שאנחנו צריכים להתרחב ולקלוט אנשים חדשים, הוא זעזע משהו שמושרש מאוד עמוק בתרבות האירופית״.

אירופה רצתה לקלוט אנשים שיחדשו את הילודה ויצעירו אותה, אבל לא צפתה שיביאו איתם את התרבות שלהם, שהם לא באים להיטמע. זה מעורר מחדש את הגזענות הבסיסית.

״בדיוק. לא תכננו איך תרבויות אחרות ישנו אותנו. באזור שבו גרתי השינויים פחות גדולים, כי זה מורגש יותר בערים הגדולות, אבל זו בפירוש מחלה כרונית חברתית״.

צילום: מ״ל

צילום: מ״ל

מה אתה אומר לאנשים שישאלו למה זו אמנות?

״בכנות – לא אכפת לי. אבל מהצד השני, בשלב מסוים הפסלים של דקה אחת עוררו עניין של מגזינים, הפקות אופנה, רד הוט צ׳ילי פפר, כך שזה כנראה קומוניקטיבי. ונהניתי להיענות לשיתופי פעולה כאלה״. גם נטע ברזילי השתמשה בדימוי של וורם – האוטו הוורוד השמן – בקליפ של השיר מרשמלו.

זה מורגש היום גם בישראל, המתח רב והקיטוב הולך ומתחדד.

״דמוקרטיה היא איזון עדין ומיוחד״.

מה הרעיון שמאחורי פסלי דקה אחת, איך זה התחיל?

״אלה פסלים מהיום־יום – אני מנסה ליצור אבסורד ופרדוקס, כי אני חושב שכשאנחנו רואים משהו מזווית אחרת אנחנו משתנים. אם הקהל מקבל את ההזמנה, מגלים מהר מאוד שזה לא משחק. זה לא נוח, לפעמים זה מסובך להיות בתנוחה מוזרה, ויש לכל עבודה גם הקשר פנים אמנותי״.

באחד הפסלים בתערוכה מתבקש אדם לעמוד כששתי רגליו נעוצות בחורים שנחתכו בשולחן סלוני. היא נקראת ״שלג עמוק״, וגורמת להרגשת תקיעות. בעבודה אחרת יש לכרוע בתנוחת תפילה, ולהניח ראש על ״בקבוק חם״. פסל אחר נקרא ״ארגון האהבה״, ובו שני אנשים מתבקשים לעמוד זה מול זה ולחבר ביניהם ״גשרים״ עשויים מבקבוקים של חומרי ניקוי ביתיים. המשימה מבדחת, מפדחת, מעוררת מבוכה ואתגר מסובך יותר ממה שנראה בתחילה.

אני אנסה את זה בבית…

״ההומור חשוב כי הוא הופך את זה לנגיש. זה לא היה קורה אם לא הייתי מאוד מוטרד מהדרך שבה הם ייתפסו. חשוב שהם מוצגים בקונטקסט מוזיאלי ולא במסיבות ובהקשר של FUN – הם כל כך קרובים למצבי ליצנות והתבדחות, שזה גבול דק״.

הסיפור הפרטי הוא גם הלאומי, האישי הוא הפוליטי. אבי היה שוטר, אבל קודם לכן הוא היה חייל במלחמה, ועוד יותר מוקדם הוא היה ילד בהיטלר יוגנד. אלה היו שנות ילדותו וזה לא שהייתה למישהו ברירה. ואז, לפתע, אחרי המלחמה, הייתה חלוקה של טובים ורעים. אף אחד לא רוצה לזהות את עצמו בצד של הרעים

כמי שמאוהב בשפה, איך עשית את הדרך לשפת גוף?

״החלום הגדול שלי היה להיות צייר, וכשנכנסתי לאקדמיה לאמנות הייתי בשוק כששמו אותי במגמה לפיסול. התחלתי לחקור את העולם האפשרי של פיסול ומצאתי דרך להכניס לדוגמה את מימד הזמן לפיסול. ולבסוף כל חפץ מסביבי הוא חלק מהגדרה של חומר לעבודה״.

הבית הצר מזכיר לי את הקרוון שהצגת בביאנלה בוונציה. גם הוא היה קטנטן וצר מלהכיל. מקור להרבה תנוחות קומיות עם מראה איקוני ונוסטלגי של שנות ה־60-70.

״הקרוון הוא לגמרי זיכרון ילדות, והוא מוקדש לאפיקורוס (הפילוסוף של החיים הטובים). הקרוון היה קפסולה שמטיילים איתה, כמעט לכל משפחה מהמעמד הבינוני היה קרון נגרר קטן כזה, ויצאנו איתו לחופשות. היינו חוצים את הגבול לאיטליה, לארץ שהיא חמה יותר וזולה יותר ויש בה חופים נפלאים. ובכיוון השני הייתה עלייה לרגל של אנשים שחיפשו עבודה, פרנסה טובה יותר״.

וורם הוא אמן בינלאומי מצליח ועסוק – בחודשים הקרובים ייפתחו תערוכות שלו באנגליה ובארצות הברית. הוא מדורג במקום ה־15 המרשים ברשימת האמנים הפופולריים ביותר של אתר ארטפקטס.נט. זה לא הביקור הראשון שלו בישראל, אבל זו תערוכת יחיד ראשונה שלו במוזיאון בארץ, והוא נראה מרוצה. ״לחיות מהאמנות שלי היה החלום הגדול ביותר. אני בר מזל שזה הצליח״.


ארוויין וורם | הרחק בבית
אוצרת: מירה לפידות
מוזיאון תל אביב, שדרות שאול המלך 27
נעילה: 14.10

birds

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. מיכאל הרמן

    סבי קארל אילבינג איזראלסון למד ארכיטקטורה והנדסת בנין בגראץ בשנות העשרים והשלושים. הוא בנה שם בתים בסגנון השמרני עד שגורש ב1934 ואז בנה בשיטת הבאוהאוז בחיפה, וגם עיצב חפצים שונים. כמעצב תעשייתי בעצמי שמרתי על עזבונו בחרדת קודש.
    נוצר קשר מרתק עם מומחית להסטוריה ארכיטקטונית ועיצוב מוצר מאוניברסיטת גראץ שביקרה אותי (אני אוצר את כל הפרויקטים וסיפורו המיוחד במוזיאון ביתי בפ"ת).יתכן שהאוניברסיטת תיזום תערוכה שם . אם האמן ארווין וורם היה מעוניין, אשמח לארחו במוזיאון שלי, או לפחות לשוחח אתו . אני דובר גרמנית , אמי ילידת גראץ, ואני אף אזרח כבוד של אוסטריה.
    והנה פרטיי: מיכאל הרמן, הרקפת 2 נווה עוז פתח תקווה, נייד 0544550587 ומייל [email protected] אני מאמין שהוא ייהנה ואף אני כך…

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden