כל מה שחשוב ויפה
אופירה שפיץ, שבר; מוזיאון ינקו דאדא. צילומים: נדב ברקאי
אופירה שפיץ, שבר; מוזיאון ינקו דאדא. צילומים: נדב ברקאי

שברים פשוטים (ומורכבים): אופירה שפיץ במוזיאון ינקו דאדא

פורטפוליו Promotion: בתערוכת יחיד במוזיאון ינקו דאדא מציגה אופירה שפיץ סדרות שונות של עבודות שעוסקות בשבר - זה האישי שכולנו חווים בסיטואציות מסוימות, וגם זה הקולקטיבי שכולנו חווים בחודשים האחרונים

״המטרה היא להעביר את הצופה חוויה שבמסגרתה משהו מתערער״, אומרת האמנית אופירה שפיץ. ״שבר, או רעידת אדמה שלא ידענו שתבוא עלינו״. בתערוכת היחיד שלה ״שבר״ שמוצגת בימים אלה במוזיאון ינקו דאדא בעין הוד (אוצרת: אביטל כץ), היא מתייחסת למצב הנוכחי בארץ, לקרע בין קבוצות שונות ולאפשרות שאולי יש עוד משהו שמחבר ביניהן.

העיסוק של שפיץ בגבולות, טריטוריות ומקום נוכח בגוף העבודות שלה מאז שהחלה לעסוק באמנות. אבל בניגוד להרבה אמנים ואמניות אחרים – נכנסה האמנות לחייה בשלב מאוחר יחסית. ״הקריירה הראשונה שלי היתה בהוראה״, היא מספרת. ״הייתי מורה לגיאוגרפיה במשך 12 שנים בבית ספר יסודי בחולון, ואז שימשתי בתפקיד סגנית מנהלת.

״כשעזבתי את ההוראה הלכתי ללמוד לימודי מזרח אסיה ואז במשך תקופה קצרה עבדתי בהייטק. לאורך השנים תמיד ציירתי, ובשנת 2010 החלטתי לקחת סטודיו בתל אביב ולראות, במרכאות, מה שווה האמנות שלי. עסקתי בעיקר בציור של ציורים גדולים וגם מכרתי, אבל זה לא סיפק אותי. לא הבנתי את עולם האמנות ולא התעריתי בו. לכן, בשנת 2014 התחלתי ללמוד אמנות במנשר״.

במהלך הלימודים במנשר התחילה שפיץ לייצר מיצבים תלויי חלל, בין השאר בזכות הנחיה ועידוד של כמה ממוריה – ליאור גריידי, מאיה אטון ז״ל, מיטל כץ מינרבו ואחרים. מיד עם סיום לימודיה הציגה בכמה תערוכות קבוצתיות, בזכותן גם נוצר החיבור לרעיה זומר, האוצרת הראשית של מוזיאון ינקו דאדא. הדיבור על תערוכה החל בין השתיים עוד לפני תקופת הקורונה, שבמהלכה הלכה וחידדה שפיץ את הרעיונות ואת החומרים שבהם היא עובדת.

בשנה האחרונה הציגה תערוכת יחיד במעבדה של שרון תובל ובגלריה בקיבוץ חצור, והשתתפה בתערוכות קבוצתיות נוספות. ״עוד בלימודים הבנתי שיש לי עיסוק משמעותי בטריטוריות וגבולות. גם גבולות אישיים, כאלה שעסקתי בהם יותר בתערוכה במעבדה, וגם גבולות גלובליים.

״הפירוק של מפות וההתייחסות לנושא הקרטוגרפי מלווה אותי לא מעט, והוא מגיע בין השאר, כנראה, הודות לשנים שבהן הייתי מורה לגיאוגרפיה. בתקופה האחרונה אני עסוקה גם בנושאים שקשורים למשבר האקלים ולעידן האנתרופוקן, שבו אעסוק בעבודה שאציג בחודש הבא במרכז תאו בהרצליה״.

העיסוק הזה מגיע מהעבר שלך בעולם הגיאוגרפי?

״גם משם, אבל גם מתוך הבנות רגשיות ואישיות, ומתוך התבוננות על הסביבה. כולנו עסוקים כל הזמן בלמצוא את הטריטוריה שלנו ולהגן עליה. גם המאבק הנוכחי על הדמוקרטיה הוא כזה – אנחנו נחושים לשמור על מה שהיה לנו קודם״.

הספסל מייצג את המרחב הציבורי. החופש, הטבע, אנשים יושבים ומדברים ביניהם. הדבר הזה נשבר לנו. אנחנו כבר לא חברה שלמה. תוך כדי העבודה עליו גיליתי שהחוטים מייצגים גם הם את הגבולות והמרחב

עוד עניין שמלווה את שפיץ מתחילת דרכה האמנותית הוא ריבוי הטכניקות. ״רוב העבודות שלי הן מיצבים תלויי חלל, אבל בכל פעם הן עשויות מחומרים אחרים. יש לי גם רישומים ברפידוגרף, אני כל הזמן מנסה דברים חדשים ובודקת מה נכון עבורי. גם בתערוכה הנוכחית יש נוכחות של מגוון טכניקות. אביטל כץ, האוצרת, הגדירה אותה כטריפטיכון – שלוש עבודות שונות שמתייחסות לאותו הנושא״.

החלק הראשון, מסבירה שפיץ, הוא זה שבו היא מתייחסת לרעידת אדמה – פיזית, וזו הקונספטואלית שקרתה בחודשים האחרונים. הוא כולל 120 גופים בצורות שונות, עטופים במפות, שמפוזרים בחלל – חלקם מונחים על הרצפה, חלקם תלויים מהתקרה. בנוסף, תלתה שפיץ מתקרת החלל שלושה שיחים עקורים ויבשים שאספה בדרך, וישבו אצלה בגינה במשך תקופה. ״מיד הבנתי שלפרויקט הזה הם מתאימים. טיפלתי בהם קצת ותלינו אותם״.

ממה עשויים האוביקטים שעטופים במפות?

״הבסיס שלהם הוא רשתות שאני מכווצת ובאמצעותן אני מייצרת צורות שונות, שהמטרה היא שהם ייראו כמו סלעים. על הרשתות אני עובדת בכמה שכבות של נייר, כשהשכבה העליונה היא תמיד מפות ודפים מאטלסים, שאותם אני קורעת ביד״.

מאיפה מגיעות כל כך הרבה מפות?

״בהתחלה ביקשתי מאנשים סביבי, ועם הזמן התחיל להתפתח דיאלוג מעניין סביב הנושא. יש לא מעט אנשים שאמרו שהם אמנם לא משתמשים במפות ובאטלסים אבל גם לא מוכנים לוותר עליהם. מצד שני, היו הרבה אחרים נדיבים שפשוט נתנו את מה שהיה להם. עד עכשיו, כשאנשים רואים את העבודות ומבינים שיש לי שימוש במפות הם מציעים את אלה שיש להם בבית ולא פעם גם שולחים לי אותן. זה תמיד יוצר שיח שיש בו הרבה רגישות ופתיחות״.

תקווה למרות השבר

החלק השני בתערוכה (או בטריפטיכון) הוא מיצב של ספסל מקורי ששבור במרכזו, וסדרה של חוטי טריקו מתוחים מחברים (או מנסים לחבר) את השבר. ״הספסל מייצג את המרחב הציבורי: החופש, הטבע, אנשים יושבים ומדברים ביניהם. הדבר הזה נשבר לנו. אנחנו כבר לא חברה שלמה.

״הרעיון לעבודה הזו החל עוד במהלך הלימודים, כשהיינו בין סבב ראשון של בחירות לשני ועוד לא ידענו מה הולך לבוא. תוך כדי העבודה עליו גיליתי שהחוטים מייצגים גם הם את הגבולות והמרחב. החוט הספציפי שבו אני משתמשת – חוט טריקו – הוא כזה שנמתח בצורה הכי טובה ומייצג את המתח שנוצר בין החלקים״.

אופירה שפיץ בסטודיו. צילום: מ״ל

אופירה שפיץ בסטודיו. צילום: מ״ל

מפסלת עיני חייה, המעבדה 2021. צילומים: יובל חי

מפסלת עיני חייה, המעבדה 2021. צילומים: יובל חי

חוטי הטריקו האלו, בדומה למפות, מלווים את שפיץ עוד מפרויקטים קודמים. ״מצאתי שחוטים הם הדרך הכי נכונה כדי לייצג את קווי הרישום שלי במרחב. בדקתי עשרות חוטים מכל מיני סוגים, עד שמצאתי את חוטי הטריקו. הם גם מייצרים את החוויה שאני רוצה לייצר, וגם, עם תאורה נכונה, הם מבטאים את ההתגלמות של הרישום במרחב. הצלליות שהם יוצרים מייצרות רישום בחלל, ולכן העבודה על התאורה צריכה להיות מאוד מדוייקת וממוקדת.

הבנתי שאני מייצרת איים, עולמות חדשים. בכל העבודות שלי התייחסתי תמיד למקומות קיימים אבל תמיד חשבתי מה אני יכולה לעשות כדי להמציא משהו חדש, עבורנו

״השימוש בחוטים בצבעי כחול ולבן הוא טריוויאלי וברור לכולנו. בהתחלה חשבתי לחבר את שני החלקים עם תחבושות, אבל זה לא עבד טוב. אז חזרתי אל החוט שלי וניסיתי לייצר את האיחוי של החברה, בניסיון לגלם את האפשרות שבכל זאת ייצא מזה משהו טוב. זו עבודה שיש בה הרבה תקווה, למרות השבר.

״את הקצוות השבורים של הספסל צבעתי בזהב, מה שמגיע מהתרבות היפנית. הצביעה בזהב מעלה את השבר לדרגה חדשה ונעלה יותר. לצד הספסל ניצבים שני כדורים עשויים טקסטיל, שמייצגים את השלמות, את אותו הדבר העגול שהיה פעם ואנחנו רוצים שיחזור״.

birds

החלק השלישי של התערוכה מוקדש לעבודות בד וחלודה שבמסגרתו עוסקת שפיץ בזיכרון. ״גם השימוש בחלודה הולך איתי כבר כמה שנים. יש לי בסטודיו מרפסת גדולה שאליה אני מוציאה בדים. אני פורשת בכל פעם יריעה של עד 10 מטרים של בד קנבס, ומשאירה אותה למשך חודשים שלמים כדי שהיא תצבור חלודה. לפעמים אני מניחה עליה כל מיני חפצים, אבל מלבד לזה – רק כוחות הטבע עובדים עליה. אחר כך אני מכניסה אותה בחזרה לסטודיו ובמקרים מסוימים רושמת עליה רישומים עדינים באמצעות רפידוגרף.

״לקראת התערוכה החלטתי שאני רוצה לייצר משהו שמתייחס לכלים ישנים, כאלה שהיו פעם שמישים – מגרפה, מעדר, שולחן, רשתות. הנחתי אותם על בד ונתתי להם לייצר זיכרון. כשפתחתי את הבד חשבתי ללכת לאזור הנוחות שלי, שהוא הרישום, אבל הבנתי שזה לא מה שיעבוד הפעם. התחלתי לגזור את הבד למקטעים קטנים, צורות שאהבתי ושהתחברו לי למראה הכללי של התערוכה.

״תוך כדי התהליך הבנתי שאני מייצרת איים, עולמות חדשים. בכל העבודות שלי התייחסתי תמיד למקומות קיימים אבל תמיד חשבתי מה אני יכולה לעשות כדי להמציא משהו חדש, עבורנו. עבדתי על הבד ברקמה כחולה, שבעיני מבטאת גם היא את החוויה של המחאה וההפגנות בכל מקום – ההתאספות של אנשים שרוצים משהו אחר יקרה פה, מתוך מחשבה שהעולם יכול להשתנות. זה מה שסוגר את המעגל ומחבר את כל שלושת חלקי התערוכה״.


אופירה שפיץ | שבר
אוצרת: אביטל כץ
מוזיאון ינקו דאדא, עין הוד
נעילה: 28.5

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. רון

    מאוד מעניין!
    תערוכה מאוד יפה ומושקעת.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden