רוקדת מחוץ לזמן: הכוריאוגרפית תמר בורר מחפשת הפוגה

הפרק השלישי בספר קהלת התנ״כי נפתח במילים האלמותיות: ״לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים: עת ללדת ועת למות עת לטעת ועת לעקור נטוע עת להרוג ועת לרפוא עת לפרוץ ועת לבנות עת לבכות ועת לשחוק עת ספוד ועת רקוד״.

במופע החדש של הכוריאוגרפית והרקדנית עטורת הפרסים תמר בורר, נדמה לרגעים שהזמן עוצר מלכת ובמקביל שכל העיתות מצטלבות זו בזו, נפגשות דרך גופן של ארבע נשים וגבר אחד: בורר עצמה, הרקדניות היוצרות עינת גנץ, מורן זילברברג ואפרת רובין והמוזיקאי שמלווה אותן בנגינתו לאורך כל המופע, תום קליין. הרקדניות רוטטות מכאב ומחגיגה של עוצמת החיים, נסערות, מתמזגות זו בזו ונפרדות, מוצאות שלווה ומרפות ממנה, מסיימות ומתחילות מחדש את עבודת הפירוק וההרכבה של העצמי.

לרגל מופעי הקיץ של היצירה, שיחולו השבוע, אני פוגשת את בורר בקריית המלאכה שבדרום תל אביב, רובע עמוס גלריות לאמנות שבטבורו ממוקם סטודיו בוהו לאמנות המופע, שאותו בורר מכנה בחיוך רחב ״הבית של הלב שלי״. זהו מקום משכנה ופועלה של בורר במשך למעלה מעשור: שם היא יוצרת, מופיעה וגם מלמדת סדנאות מחול שבהן היא מציגה כלים להתבוננות פנימית, תנועה ויצירה שגיבשה מתוך הפרשנות שלה לסגנון הבוטו – זרם תיאטרון־מחול שהתפתח ביפן בשנות ה־60 של המאה ה־20. את הבוטו למדה ישירות ממייסדו, קזואו אונו, לאורך תקופה ארוכה שבמהלכה גם השתכנה בביתו.

הסטודיו, חלל אינטימי שעיצבה בעצמה, מלא בעדויות לתחנות החיים השונות שלה ברחבי הגלובוס: לימודי בלט בתיאטרון הבלט האמריקאי בניו יורק, לימודי מחול מודרני, יצירה ועבודה בלהקתה של הכוריאוגרפית הישראלית רנה שינפלד, לימוד ריקודי טראנס במקסיקו ומחול באלינזי באינדונזיה. הדים לתקופת לימודיה ביפן ניכרים בקימונואים עשויים עבודת יד שתלויים על הקירות כיצירות אמנות ובתה הצמחים שהיא מגישה לשולחן. ארשת פניה המרוכזת של הרקדנית פינה באוש, שממנה למדה בורר, ניבטות מתצלום שניצב על הקיר בפינת החדר.

הפוגה היא מרווח שלא יודעים איך נולדים ממנו, אבל הוא הכרחי ברגע שצריך לקחת אותו. לאורך המסע ביצירה ההפוגה קורית לכל אחת מהפרפורמריות בנפרד, וגם מתרחשת עבור כולנו יחד כמה פעמים

בורר נזכרת שהרעיון ליצירת המופע החדש נבע מתוך ״הרצון להיכנס למצב של הפוגה, שהתחיל בעקבות או תוך כדי תהליך הופעות של יצירה בשם Elish, שהעליתי לפני שנתיים. בעבודה יצרתי סולו עם עוד שתי שותפות מדהימות הפועלות במדיומים אמנותיים שונים: בר ערן שהייתה אמונה על המוזיקה ויעל בן שלום שיצרה וידאו במעגל סגור, מעין תיעוד בלייב. מתוך העבודה הזו ואולי בצורה שמשלימה אותה באופן טבעי, נולד בי הרצון ליצור דבר רחב יריעה יותר, גם מבחינת כמות המשתתפים וגם מבחינת האופי שלהם״.

העבודה כולה מושתתת על התנועה הייחודית לכל אחת מהרקדניות. ספרי כיצד ליהקת את הקאסט הנוכחי והאקלקטי הזה?

״בחוויה שלי ובחוויה של רבים מהצופים שכבר ראו הופעות של ׳הפוגה׳, כל אחת מהרקדניות היא עולם שלם בפני עצמו שמגיע מהתבוננות מסוימת על עולם התנועה ומאיזושהי דרך שכבר מאפיינת אותן כנשים, כישויות רוקדות. כך בחרתי את עינת גנץ, שיש בה אשת מדבר ופרא; ליהקתי את אפרת רובין, שהיא אישה מדהימה שכולה אש; וצירפתי את מורן זילברברג, שמאכלסת את כל מה שקשור לארצי, למקורקע. כל אחת מגיעה מהמקום שלה. אני נותנת למים לזרום בין כל הדברים.

״חשוב לציין גם את עבודתו של המוזיקאי והמלחין תום קליין, שאחראי על פס הקול ועל הנגינה בצ׳לו לייב לאורך המופע. תום הוא שותף שלי כבר שש שנים, עשינו הרבה דברים יחד. יש בינינו הבנה עמוקה שהיא מעבר למילים הנאמרות. מצאנו יחד דרך להשתמש בשפה שמתפקדת כמו קוד, גשרים שמזרימים אותנו באופן טבעי ממדיום המחול והביטוי האנרגטי דרך הגוף אל מדיום הסאונד והמוזיקה״.

איך התחיל התהליך? העבודה נולדה מתוך דימוי חזותי, מתוך רעיון שרצית לממש?

״העבודה נעה על פני כמה ממדים בכל הנוגע למקורות ההשראה שהייתי שרויה בהם בתחילת התהליך. היה בי צורך לרווח, והריווח הוא זה שמאפשר את מצב ההפוגה שבו דנה ומתוכו נעה העבודה. היצירה לא נעה מדבר לדבר אלא יוצרת מרווחים. המרווח הוא נושא שמעניין אותי תמיד, לחקור, ללמוד ולהעמיק. הפוגה היא מרווח שלא יודעים איך נולדים ממנו, אבל הוא הכרחי ברגע שצריך לקחת אותו. לאורך המסע ביצירה ההפוגה קורית לכל אחת מהפרפורמריות בנפרד, וגם מתרחשת עבור כולנו יחד כמה פעמים, שהן כמו גן עדן שמופיע משום מקום״.

להסכים לשכוח כדי להתחיל מחדש

לעין המתבוננת, יצירתה החדשה של בורר דווקא נראית דחוסה תנועתית, מאופיינת על ידי קומפוזיציה מרובדת שבה בכל רגע נתון אחת מהרקדניות לפותה בעיצומה של התרחשות פנימית עזת מבע. אך בורר מדגישה ש״המרווח תמיד שם, בין אם מדובר בכוריאוגרפיה, ביצירת נתיבים במרחב תוך בניית קשר עם כל משתתף, ואפילו בתהליך העבודה על היצירה. עשינו חזרות במשך יותר משנה. התהליך עצמו הוא הדבר החשוב ביותר בשבילי, ולכן אני משקיעה בו את המיטב. אני יודעת שבימינו אנשים נוהגים ליצור עבודה תוך חודשיים־שלושה ואז מופיעים, אבל אני מאמינה בתהליכים שמתרחשים על פני תקופה ארוכה.

״גם אם ישנם רגעים שבהם כביכול אין עשייה, יצירה היא יצור אוטונומי והוא צריך את הזמן כדי להבשיל. זה לא בהכרח אומר שאני לוחצת על היצור הזה באינסוף שעות עבודה בסטודיו, אלא שאני מחזיקה אותו, מכילה אותו ומשתדלת להיות קשובה לאופן שבו הוא מתפתח. בסוף הכל נבחן במעבדת המחקר, שהיא הסטודיו״.

מדובר ברקדניות מלוטשות ובקיאות בדרך שלהן. במערכת הפיזיולוגית, הנוירולוגית, הרגשית והרוחנית של כל אחת יש הרבה ידע, וכדי להתחיל מחדש צריך להסכים לשכוח הרבה ולהרפות, לא לחזור אל הדפוסים המוכרים. זה מהלך מרתק שלא כל אחת מסוגלת לו

״כל אחת מאיתנו, הרוקדות, עברה מהלך מחזורי בשנה הזו. נקודת המוצא הייתה הרבה רצון טוב והתרגשות, והיא התגלגלה למהלך שהיו בו הרבה קשיים ואפילו שחיקה. הביחד, כל פעם מחדש, יצר בינינו איזונים נהדרים, עד שכל אחת עולה אל הבמה עם העולם שלה ועם חיבור בלתי־אמצעי לאלמנטים בתוכה שאותם היא רוקדת. גם תום קליין עובר מסע משלו. הוא יצר את הפסקול תוך דיון מתמשך איתי, ובמהלך המופע הוא מנגן לייב וממלא תפקיד של מעין נווד או עד. הוא לא משתתף אבל הוא מפעיל כי הוא מופעל. במובן הזה, מתקבלת עוד פרספקטיבה על איך אנחנו מתקשרים כבני אדם, לא רק בדרכים חד־משמעיות וידועות״.

התהליך עצמו החל בעבודת כתיבה ממושכת של בורר, המעידה על עצמה שהיא נוהגת לייצר בתוך מחברות סוגים שונים של טקסטים וסטוריבורדים – רצפים של רישומים שבהם משורטטת מראש העלילה המחולית שמתפתחת לאורך היצירה. ״אני עובדת עם מכחול ודיו שחור, וכותבת בקליגרפיה מילים או אפילו שתי הברות בכל סטוריבורד. כך אני רואה תמונת מצב, והיא מאוד דינמית. ברגע שאני מתחילה לקיים חזרות עם הרקדניות ולתעד אותן בווידאו, אני כותבת לעצמי המון הערות על כל ראן, ואז אנחנו משוחחות עליהן יחד״.

עוד בטרם התחילה לעבוד עם כל הרקדניות יחד, עברה בורר עם כל אחת תהליכים פרטניים שכללו סדרת מפגשים אישיים שנפרשו על פני כמה חודשים. ״מדובר ברקדניות מלוטשות ובקיאות בדרך שלהן. במערכת הפיזיולוגית, הנוירולוגית, הרגשית והרוחנית של כל אחת יש הרבה ידע, וכדי להתחיל מחדש צריך להסכים לשכוח הרבה ולהרפות, לא לחזור אל הדפוסים המוכרים. זה מהלך מרתק שלא כל אחת מסוגלת לו״.

בעבודה, כל אחת מהרקדניות מייצגת אלמנט אחר מהטבע. כיצד התגבשו התפקידים והדימויים הללו?

״זו הייתה בחירה אפריורית שלי כבר כשפגשתי אותן. בחרתי את הקאסט על פי האלמנטים, שעליהם למדתי רבות בין היתר מהפילוסופיה הסינית. הבסיס של הרפואה הסינית מבוסס על חמשת האלמנטים, ובתוכי זה התמזג עם ההבנות שלי מתוך קריאה ב׳ספר יצירה׳ העוסק במיסטיקה עברית קדומה טרום־קבלית ומתייחס לשלושה אלמנטים – אוויר, מים ואש – שהמים בהם מתקרשים והופכים לאדמה.

״היה לי ברור שהיצירה תכלול ארבע נשים שמייצגות את ארבע האימהות, ארבע הרוחות וארבעה אלמנטים. עינת גנץ מייצגת עץ, שמשתרש בו־זמנית מטה ומעלה ומקיים את המגבלה שלו כיתרון אדיר לראות למרחב, הוא כמו שתול על פלגי מים. אני נמצאת על תיבה לצידה ומייצגת את מי התהומות העמוקים שעוברים דרך הימים, האוקיינוסים והמים שמעל השמיים, שהם המים האתריים והאנרגטיים שמרפאים את האדם.

״אפרת רובין היא אש שמפיצה אור גדול אך גם מדמה אפר, הכולל שריפה בתוכו וסביבו. אפרת היא המובהקת ביותר כיוצרת מבין כולנו, ואיתה עבדתי הכי הרבה על מנת לאפשר לאלמנטים הטבעיים שבתוכה לבקוע כפי שהם ומדי פעם לאפשר לעצמה ראייה אחרת לגמרי. היא עשתה את זה מדהים כי יש לה יכולת להתמסר ולהתאהב בדרך עבודה של יוצר אחר. מורן זילברברג הגיעה אחרונה, והיא מייצגת את האדמה. הייתה בינינו כימיה נהדרת והיא צללה לתפקיד. החיבור בין האדמה והמים מתבקש והוא קרה בינינו בפשטות, עד שאנשים אפילו שאלו אותנו אם אנחנו קרובות משפחה״.

לאורך העבודה הרקדניות מבצעות שלל מהלכים תנועתיים מאולתרים, שמעוגנים על ידי מתווה שקבעה בורר מראש. ״מצאנו הוויה שבה אנחנו ערות לפרטי־פרטים איפה נמצאת כל אחת ואיפה אנחנו נמצאות לאורך החוויה, למה זה גורם לנו ואיך זה פוגש אותנו היום. אלה דברים שלא מתפרשים בשכל אלא מתבטאים בתנועה״.

על עיצוב הבמה והתפאורה, כמו ברוב המכריע של עבודותיה, אמונה בורר עצמה. ״עיצוב הבמה מורכב מההיסטוריה שלי. ב־2016 יצרתי עבודה בשם ׳צלם׳, דואט שביצעתי עם הרקדנית והכוריאוגרפית תמר לם. עבור העבודה הזו הכנתי תיבות בגדלים ובגבהים שונים העשויות מפוליקליר חלבי. מאז, התיבות מוצאות את דרכן שוב ושוב אל עבודותיי. בהפוגה יש ארבע תיבות שמקבלות משמעויות חדשות: התיבה הרחבה והשטוחה של מורן מייצגת את האדמה; התיבה שלי, שהיא הגבוהה ביותר, היא כמו הים הגדול; התיבה של אפרת, שהיא הקטנה ביותר, היא כמו גיץ שעולה מלמטה, מתפוצץ ובוער; והתיבה של עינת, שהיא העץ, היא הגבוהה ביותר.

״בין לבין נעים מעין עננים לבנים שלהם אני קוראת אורקלים, ואותם עיצבה חברתי הטובה, המעצבת נאוה הראל. היריעות הצבעוניות העשויות לבד בגוונים שונים שעוטות הרקדניות ושמרפררות לסגנון של האמן ההודי אניש קאפור שאותו אני מעריצה נוצרו על ידי האמנית הדס לוין״.

חייבת להמשיך לרקוד

בדומה ליצירות אחרות שהעמידה ב־35 שנות פועלה, בורר היא דמות מרכזית בעבודה זו, שלאורכה היא מחוללת בתנועות ממגנטות, רבות חסד. בשנת 1990 עברה תאונת דרכים קשה שהותירה אותה משותקת בשתי רגליה. עם זאת היא ממשיכה ליצור, לרקוד וללמד, תוך שהיא נעזרת בפלג גופה העליון העוצמתי, בפניה האקספרסיביות ובקולה העמוק שמפיק הברות, דיבור ושירה. ״בעבודה הזו, אני המים, האם הגדולה. אני שיח הערבה הבוכייה שכולם נכנסים תחתיו כשיש שמש חזקה והוא מעניק להם צל. אני חייבת להמשיך לרקוד, זו אהבת חיי, והיצירות הן חלק גדול מהחיים שלי. מאז שאני זוכרת את עצמי אני יוצרת, נמצאת בתהליך יצירה ומביאה אותו לידי השלמה עד שהוא עולה לבמה בצורה כזו או אחרת. זה המקום שלי בעולם, נולדתי לתוך זה״.

את הידע התנועתי העשיר שלה ואת יכולתה להתמודד עם מהמורות החיים ועם חוויות טראומטיות תירגמה בורר לאורך השנים לכדי פעילות חברתית וקהילתית ענפה. היא מטפלת בחולים הסובלים מכאבים כרוניים ומתסמונות פסיכופיזיות בעזרת דמיון מודרך, ומקיימת כדרך קבע מפגשים שמטרתם להעצים ולחזק אוכלוסיות שונות כמו נפגעי נפש, אנשים הסובלים מנכויות קשות, נשים מוכות החוסות במקלטים ועוד. בזכות פעילות זו, היא זכתה בשנת 2002 באות החסד על שם ויליאם טראמפ.

השימוש הייחודי שלה בקול הוא לא תחליף לתנועה אלא התפתחות טבעית שלה, כזו שהחלה הרבה לפני התאונה ששינתה את חייה ושבעקבותיה ״קיבלתי גוף חדש״. כבר כילדה החלה לשיר, ״אבל ככל שנספגתי לריקוד בצורה מקצועית מאז שחזרתי לישראל בגיל 15, העבודה עם הקול קיבלה פחות משמעות. ב -2016 פגשתי את המוזיקאי גל תושייה. הוא עבד אז על מכשירים דיגיטליים ואפילו הקלטנו אלבום יחד. הוא הציע לי לשכב על הרצפה, לפתוח את הפה ואמר: ׳את תראי שהקול יבוא׳. כך קרה. התחלתי לשכב בכל מיני מקומות בחלל ולבדוק איזה צליל יבוא. היום ברור לי שההיכרות שלי עם הקול נובעת מההבנה של התדר שרוקד בחללים הריקים בתוך הגוף. זה מה שהמוזיקה עושה, היא נכנסת פנימה. הקול והכל בא מהגוף. מבחינתי עבודה עם הקול היא כמו לרקוד״.

בעבודה ״הפוגה״, המילים שבורר מפרקת לאיטן, הוגה בלחישות מתגברות שמתפקעות מגרונה כשיר מקוטע, הן ״תוהו ובוהו״. המילים הללו, היא אומרת, מגיעות מתוך שני משפטים שאימצה לליבה מספר יצירה. היא מישירה אליי מבט ומטעימה אותן לאט, בהדגשה, כמו שומעת ומבטאת אותן לראשונה. ״תוהו״, היא מצטטת, ״זה קו ירוק שמקיף את כל העולם. בוהו אלו אבנים מפוימות, משוקעות בתהום. מביניהן המים יוצאים״.

---

תמר בורר | הפוגה
16-17.6, ״בוהו״ מקום לאמנות המופע, התנופה 3 קומה 3 תל אביב
רקדניות יוצרות: אפרת רובין, עינת גנץ, מורן זילברברג ותמר בורר
כרטיסים: [email protected]