כל מה שחשוב ויפה
הלויתן של וליד קשאש ברחבת הכניסה לאורחן. צילומים: מירב רהט
זומו עכו, 2023. הלויתן של וליד קשאש. צילום: מירב רהט

אצלנו באורחן: זומו המוזיאון הנודד מתארח ומארח בעכו

הסיבוב השמיני של זומו, המוזיאון הנייד, מתארח בימים אלה בעכו ומשלב חשיפה לאמנות עכשווית איכותית, שיתוף קהילות, ופעילויות חינוך ותרבות מגוונות הפתוחות לקהל באופן חופשי  

שבת בבוקר. עכו. הווייז הודיע ״הגעת ליעד״. במבט ראשון על שורות השיכונים שסביבי הייתי בטוחה שהוא טעה. המדבקה על המדרכה הובילה אותי כ־100 צעדים קדימה. מעבר לפינה, בסמוך למה שהיתה התחנה המרכזית, התגלה המבנה ששימש בעברו מכללה ללימודי עבודה, אבחון הכשרה והשמה של משרד העבודה והפך לחודש וחצי ל״זומו״ – מוזיאון נייד שמתארח בעיר.

עכו היא תחנת המסע השמינית של ״זומו״ (זוז מוזיאון) – פרויקט שבמסגרתו מוצגות תערוכות מתחלפות שנוצרות ונאצרות כל פעם מחדש בהתאמה למרחב שבו הוא פועל, המשלב חשיפה לאמנות עכשווית איכותית, שיתוף קהילות, ופעילויות חינוך ותרבות מגוונות הפתוחות לקהל באופן חופשי. חלק מתפיסת העולם והחזון שמוביל זומו היא שהמרחבים שבהם הוא מתארח הם בפריפריה גיאוגרפית ו/או חברתית, כשהמהלך האמנותי־חברתי מאיר אותה באור נוסף ומייצר תנועה שמוציאה את הסביבה מהרגליה והופכת כלי לשינוי חברתי־תרבותי שכה נדרש בתקופה הטעונה שבה אנחנו חיים.

הפעם, תחת השם ״זיףזיף״ – חול ים מקומי ומשאב טבע שנכרה ושימש לבניית הארץ והלך והתכלה ככל שזו התפתחה, כמו גם שמו של קואופרטיב פועלים שהקימה קבוצת עולים מברית המועצות שהגיעה לעכו בשנת 1924 – הפכו שתי קומות של מבנה נטוש בחלקה הלא מתוייר של העיר ל״אורחן״: חלל שמתארח ובו זמנית מארח אמנים, יוצרים, יצירות, ומזמין קהל מגוון להיות שותף לחוויה שבה אמנות פותחת דיאלוג בין אנשים והופכת כלי חיבור.

כ־70 אמנים מציגים בזומו עכו עבודות הנוגעות בסוגיות רלוונטיות לעיר, לתושביה ולהיסטוריות שלה; מנכיחים ריבוי קולות ונרטיבים שונים של יוצרים ושל קהילות; הופכים את החלל שאיכלס משרדים בירוקרטיים וכיתות שבהן לימדו איך לעבוד – למרחב אירוח פלורליסטי ומזמין. ברשימת היוצרים אפשר למצוא יהודים, מוסלמים ונוצרים; ותיקים וצעירות; שמות מוכרים וכאלה שפחות; אמנים מהמקום ומכל רחבי הארץ ותושבים שהפכו שותפים לעשייה בפרוייקטים מבוססי קהילה.

נמל דייגים ומרחב תיירות

נמל עכו הוא נמל עתיק ששימש מקום עגינה לספינות ומסחר, וכיום משמש בעיקר כנמל דייגים ומרחב תיירות. הוא מקבל ביטוי בעבודותיהם של אמנים דוגמת וליד קשאש, סאהר מיעארי, אניסה אשקר ונועה שיזף. קשאש הציב ברחבת הכניסה לאורחן שחזור של פסל לוויתן שהוא בנה והציב בעבר על המזח בנמל, כאנדרטה אישית לימאים ולדייגים שאבדו בלב ים. החלל שבבטן הלוויתן סימל את החלל הריק שנותר אחרי מי שאבדו, אבל כשאנשים התיישבו בבטן הפסל הם מילאו אותו בחיים. בשלב כלשהו הפסל הוסר בניגוד לרצונו. השחזור בכניסה לאורחן זיף זיף מהווה תיקון רגשי לאמן ומחזיר את הפסל שאבד ואת הרעיון שמאחוריו לתודעה.

סאהר מיעארי מנכיח את דייגי עכו ומציב במרכז הלובי העתק המבוסס על סירה שבעבר שימשה את קרובי משפחתו לצרכי דייג. הם ודייגים אחרים פונו בשנות ה־70 לכפר סמוך, שם עדיין אפשר לראות סירות עץ לצד הבתים. הסירה שמציג מיעארי עשויה בטון וקרשי בניין וכלואה בין עמודי המבנה, משקפת מציאות עגומה של עבר נטוש והווה תקוע.

סאהר מיארי

סאהר מיארי

נועה שיזף (מימין), בצלאל בן חיים

נועה שיזף (מימין), בצלאל בן חיים

ליאן שרקיה

ליאן שרקיה

שירן יצהרי

שירן יצהרי

ניתאי חלופ

ניתאי חלופ

בקומה שמעל מציגה נועה שיזף תצלום מטופל של שלד ספינה טרופה – לכאורה כזו שנמצאה בעכו, אך בפועל של ספינה שנמצאה בברצלונה. לשלד המצולם, שנגזר ונותק מהקשר של מקום, היא מצרפת תצלומי חפצים של דייגים ומפעילי סירות בעכו – מחברת מציאות ובדייה ועבר עתיק אוניברסלי עם חפצים מקומיים עכשוויים.

הזיפזיף שעל שמו נקרא האורחן – אותו משאב טבע שבעבר נכרה באופן חופשי והועבר כחומר גלם ליציקת לבנים באתרי בניה – נוכח בחללי התצוגה באופנים שונים. ליאן שרקיה מסתירה־מגלה היסטוריות רחוקות וקרובות באמצעות חול הים ההולך ומתכלה, בתוך שעון חול הנע לאורך זמן התערוכה. בתהליך התרוקנות איטי של גרגרי חול הממלאים מסגרת, הולכת ונחשפת צורת חלון טריפורי – צורה שמקורה באדריכלות הגותית אך שכיחה בארכיטקטורה העכואית הישנה, המנכיחה אמירה אודות תשומת לב שכדאי לתת להיסטוריות נעלמות. בחלל אחר מציגה שירן יצהרי שק חול בתוכו מפוסל גרם מדרגות, מנהלת דיאלוג בין ייצוג של שיכוני עבר לתהליכי שיקום ובניה בהווה.

הזיפזיף שעל שמו נקרא האורחן – אותו משאב טבע שבעבר נכרה באופן חופשי והועבר כחומר גלם ליציקת לבנים באתרי בניה – נוכח בחללי התצוגה באופנים שונים

בקומה מתחת מוצג מיצב פיסולי המבוסס על דחיסה של חול שניתאי חלופ תכנן והקים עם קבוצת בני נוער מעכו, כשליבה של הפעולה הוא הצורך להתאגד ולפעול יחד באופן אחראי. בני ובנות הנוער שפעלו יחד דנו ולקחו החלטות לגבי אופני תכנון של מרחב עירוני בכלל ושל המיצב בתערוכה בפרט, ובנו אותו מלבנים שנעשו בפעולת דחיסה ללא תוספים. במהלך הזמן החול שמרכיב את הלבנים נסדק/ייסדק, המיצב משנה/ישנה את פניו, וגם בלבנים שתוותרנה עם פירוק התערוכה יהיה אפשר להחזיר את הזיפזיף למצבו הראשוני ולהשתמש בו שוב לצרכים אחרים.

אלונה רודה

אלונה רודה

אלונה רודה

אלונה רודה

דינה שנהב

דינה שנהב

בחדר סמוך מוצגת עבודה של אלונה רודה שבונה מזבחות חול בתוכנת סימולציה דיגיטלית, נעה בין תם ילדות המקבל ביטוי בארמונות חול שתנועת הגלים והזמן ממסמסים, למשמעויות הנגזרות ממקומו של מזבח כמרחב בטוח. על פי הביטוי התנ״כי מי שנאחז בקרנות המזבח מבקש הגנה, אך המזבחות שלה – הדמיה ולא הדבר האמיתי – הולכים ונעלמים, מותירים את המתבונן חשוף למציאות הלא פשוטה שבה אנחנו חיים.

הזיפזיף מבנה גם את עבודתה של דינה שנהב שבחרה למלא את אחד החדרים בחול ים ולהפוך אותו למרחב של חופש באמצעות הקרנות של גלי ים ותנועתו של ירח מלא. פתיחת הדלת מגלה טריטוריה של מנוחה המאפשרת רגע של שלווה גם בתוך הביקור בזומו, כשבאמצעות יצירתו של מרחב חופשה במה שהיה משרד השמת עבודה היא מזכירה שאפשר (גם) לעצור את המרוץ היומיומי.

עבר והווה

עברו של המבנה הספציפי שבו מוצבת התערוכה נוכח וזוכה גם הוא להתייחסות. שחר סיון מכניס חיים לחלל שננטש ומדגיש את המהות הבירוקרטית שאפיינה את המרחב. תחת השם ״המשרד להשמה והסללה״ הוא מציב דמויות גרוטסקיות משהו העשויות חיתוכי עץ אקספרסיביים כשורת פקידים ואזרחים הממלאים את המקום ויוצרים תור צפוף. המבקרים מוזמנים לנוע בין הדמויות ו״לעקוף אותן בתור״ על מנת להגיע לשולחן הפקידים, שם הם יכולים למלא טופס (מס׳ 0101001) שבו השאלות מתייחסות למהותו של האדם הספציפי ורגשותיו, ופחות לצרכי ה״מערכת״.

ענבל כהן חמו מציבה תצלום ענק הבנוי מהרכבת חללי המבנה אחרי שנעזב ומשלבת אותו חזרה בתוכו. באמצעות עיבוד מחדש של סדרת תצלומים שהיא צילמה במקום לפני שהוקם בו האורחן, היא מקצינה ומעוותת את המבוך הפיזי והבירוקרטי עתיר הדלתות, המעברים והכניסות, מציבה אותו כזיכרון עבר ההופך רובד מתעתע בחלל בהווה.

לצד עבודות שנעשו במיוחד עבור התערוכה, מוצגות גם יצירות שנוצרו בעבר אך רלוונטיות לנושאים המניעים את התערוכה ומפגישות את המבקרים עם יוצרים ועשייה עכשווית בשדה האמנות בישראל, ביניהן Warcraft של נבט יצחק (עבודה משנת 2014). יצחק משתמשת בשטיחי מלחמה אפגניים – שטיחים שנולדו כמזכרות עבור תיירים שהגיעו לאיזור מוכה המלחמות, שבהם הופכים כלי נשק הרסניים לדפוסי דקורציה שנועדה לקשט סביבה ביתית.

במיצב המוצג בחלל היא מקרינה שלושה שטיחים שנוצרו בטכניקה מסורתית, מתערבת לתוכם עם כלים טכנולוגיים עכשוויים, מעירה את הדפוסים הקישוטיים מרבצם ומניעה אותם בין טריטוריות. כך היא הופכת שטיחים שנועדו לבתי תיירים לאמירה אודות דפוסי מלחמה המשתלטים על כל חלקה טובה, ומנכיחה אותם כדקורציה מטרידה המהווה רקע קבוע בתוך מציאות חיינו.

שחר סיון

שחר סיון

ענבל כהן חמו

ענבל כהן חמו

נבט יצחק

נבט יצחק

זומו החל כחזון של מילנה גיצין אדירם, המנכ״לית והאוצרת הראשית של הפרוייקט, והוא מתאפשר בזכות יכולת הרתימה של אנשים רבים שהפכו והופכים שותפים לדרך. השנה הוכרזה גיצין אדירם כזוכת פרס האוצרות לשנת 2022 של משרד התרבות

יצירה אחרת המפגישה את המבקר עם הקצוות בין דקורציה ויופי למציאות אלימה היא העבודה Back to black של אשרף פואח׳רי (משנת 2014). העבודה, לכאורה טפט פרחוני דקורטיבי עם דמות של חמור שחור הנטמע בין המוטיבים הקישוטיים, היא בפועל ציור מתעתע שכשמשנים את נקודת המבט באופן ההתבוננות עליו הוא משנה את פניו. כשנעים לאורך הציור הרקע הפרחוני הולך ומשחיר ובתוך הקו הצורני של החמור (בעל החיים עליו אמור להגיע המשיח – על פי המיתוס באיסלאם, ביהדות ובנצרות) מתגלה קטע מתוך הציור ״שלושה במאי 1808״ של פרנסיסקו גויה. כך מנכיח חמור הרועה בין פרחים בסיטואציה לכאורה אידילית את אימת המלחמה, מגלה ומגלם בתוכו את אחת ההוצאות להורג שביצעו הצרפתים במהלך כיבוש ספרד כייצוג של רע.

באותה קומה, במרחב פתוח המוביל אל מקבץ חדרים, מוצגת עבודתה של דניאל אלחסיד – אבן מקיר (משנת 2021) – עבודת סטופ־מושן המבוססת על אבני מקום שראו וחוו היסטוריות. בעבודה, שנולדה כמחווה לאבני ירושלים ולעוולות הרבות אליהן נחשפו, מופיע גוש אבן דומם, פוקח עיניים, מביט, משתנה עם מהלכי הזמן. מהלך זה רלוונטי באותה מידה גם לאבני עכו שחוו היסטוריות ארוכות עתירות שינויים טובים, וכאלה שפחות.

בצידו השני של אותו מרחב מציגה רות פתיר את ״6,000 שנה של אמנות בארץ ישראל מתחילה איתי״ (2020-2021) – מיצב ווידאו שבו היא מנפישה דפים מתוך האנציקלופדיה ההיסטורית ״6,000 שנים של אמנות בארץ ישראל״, שנכתבה על ידי פרופסור מיכאל יונה ואיש הצבא והארכיאולוג יגאל ידין. בעבודתה מעניקה פתיר חיים לצלמיות ולאובייקטים היסטוריים, שמתעוררים ומטרידים את קהל המבקרים בקריאות, שריקות ומצמוצי שפתיים. כך, בדיאלוג בין חפצי תרבות עתיקים שרובם מבוססי דמויות נשיות לבין דפוסי התנהגות של תרבות צבאית שוביניסטית ומטרידה, היא מאירה סוגיות פוליטיות של מגדר ושל אי נוחות הנכפת על א.נשים במרחב.

מה תפקידנו?

שאלות כמו מה תפקידו של אמן, מה תפקידה של אמנות, ומה תפקידם של אוצרים־יזמים במרחב החברתי בישראל – מתחדדות למול עבודות דוגמת ״אסיפה״ של מעיין מוזס פלטניק, משחק השתתפותי שנועד להפעיל חבורת אנשים – כאלה שמכירים האחד את השני או כאלה שזה עבורם מפגש ראשון. המשחק מבוסס על שאלות ומשימות שיש לבצע כשלכל משימה יש זמן מוקצב ושעון חול שיש להפוך כדי לתחום את הפעולה.

בין השאלות/מטלות: ״פני לזו היושבת לצידך ושאלי: מה זו חברות בשבילך? כשהיא תסיים תספרי לה מה זו חברות בשבילך״; ״תשאל את היושב/ת משמאלך: איך אתה מתנהג בפרידות?״; ״ספרי על אירוע ששינה לך את החיים״; ״תספרי למשתתפות מה את חושבת: האם יש עתיד לאנושות מחוץ לכדור הארץ? ותשאלי אותן מה הן חושבות״; ״פני אל היושבת מימינך ושאלי: האם את מרגישה ביטחון ללכת בלילה ברחבי העיר?״; ועוד. באחד הכרטיסים כתוב: ״המשחק נגמר, זוהי המשימה האחרונה: אנא עמדו סביב השולחן, אחזו ידיים במשך 1 דקה מבלי לדבר בכלל. לאחר מכן אתן יכולות לעזוב את המשחק״. כך בין הפעולות והשיחות נוצרת דינמיקה שמהותה קירוב בין אנשים.

אשרף פואח׳רי

אשרף פואח׳רי

דניאל אלחסיד

דניאל אלחסיד

רות פתיר

רות פתיר

מעיין מוזס פלטניק

מעיין מוזס פלטניק

אפרת גלנור

אפרת גלנור

birds

נקודת מבט אחרת על סוגיית הקירוב בין קהילות שונות עולה במרחב שבו מוצגות עבודות מתוך מסע שעשתה אפרת גל נור ברחבי הארץ והוצגו בין 2017-2020 בסדרת תערוכות ״הדרך לעין חרוד – מסע עכשווי״. במסעה צעדה גל נור בדרך מתל אביב לעין חרוד, נעצרה בשבע תחנות שהן פריפריה, בחנה סוגיות של תרבות וזהות מקומית, והגיבה אל כל אחד מהמקומות באמצעות יצירה רלוונטית למקום. בחלל בזומו היא מציגה עבודות מתחנות שונות, מנכיחה את הפעולה האמנותית כדיאלוג עם מרחבי נוף גיאוגרפי ואנושי.

זומו החל כחזון של מילנה גיצין אדירם, המנכ״לית והאוצרת הראשית של הפרוייקט, והוא מתאפשר בזכות יכולת הרתימה של אנשים רבים שהפכו והופכים שותפים לדרך. השנה הוכרזה גיצין אדירם כזוכת פרס האוצרות לשנת 2022 של משרד התרבות. בין נימוקי השופטים עלו נקודות דוגמת הערכה על היזמות הכרוכה בפעילות הפורצת את גבולות התצוגה המוזיאלית הקונבנציונליים, תוך התרחקות ממרכזי התרבות הישראלית אל אזורי הפריפריה; הדגשת החשיבות של המפגש בין אמנות לקהילה עם מחויבות למעורבות פעילה של תושבי המקום ופעילות חינוכית מקיפה לילדי האזור; הצגת אמנות מתוך תפיסה של קידום פלורליזם ורב תרבותיות; אפשרויות לגישור ודיאלוג שהתערוכות מזמנות; ועוד.


זומו עכו – אורחן זיףזיף
אוצרות: מילנה גיצין אדירם, מעין שלף, שחר בן־נון, נרדין סרוג׳י
דרך הארבעה 34, עכו
נעילה: 1.7

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden