תערוכה בשיחים: אמנות במרחבי הטבע של גני הנדיב
״אנחנו מתייחסים למרחבים השונים בפארק כמו לאזורים עם מאפיינים שונים של תלות הדדית בין האדם לטבע״, אומר עידו ברונו, שאצר יחד עם אפרת קליפשטיין את ״תערוכה בשיחים״ בגני רמת הנדיב – תערוכה שמפגישה עבודות פיסול של חמישה אמנים ואמניות ישראלים עם המרחב החי של הגנים.
גני רמת הנדיב, בסמוך לזכרון יעקב, משתרעים על פני כ־70 דונם של מרחבי צמחייה מעוצבת ומטופחת שמקיפים את קברו של הברון אדמונד דה רוטשילד. הם נפתחו בשנת 1954, ומאז דואגת משפחת רוטשילד לטיפוח המקום ומממנת את פתיחת הגנים לקהל הרחב במשך כל השנה, ללא תשלום.

תערוכה בשיחים בגני רמת הנדיב. צילום: אופיר מורדוב

אפרת קליפשטיין. צילום: קארי קונסטנטינו

עידו ברונו. צילום: אסא ברונו
קליפשטיין, אמנית ואוצרת (לשעבר האוצרת הראשית של אגף הנוער במוזיאון ישראל), משמשת מזה שנתיים כסמנכ״לית בכירה ואוצרת ראשית של גני רמת הנדיב. ברונו, מעצב, אוצר ומרצה ומנכ״ל מוזיאון ישראל בשנים 2017-2021, הצטרף למיזם לטובת פיתוח של תכנית אסטרטגית נוספת, שעדיין נמצאת בפיתוח. ״״אחד התנאים שהיו לי כשהצטרפתי לצוות היה שאוכל להביא לשם אמנות ותרבות״, אומרת קליפשטיין. ״כל אחד מאיתנו הביא את השריר הזה של האמנות והתרבות לתוך המקום.
״ברגע שנחשפתי למרחב של השיחים בגן, היה לי ברור שצריך לקרות שם משהו – כי אנשים לא הגיעו לשם. המחשבה הגיע ממקום מולטי־דיסציפלינרי של חיבור לטבע, שנמצאת בתוך הבסיס של תפיסת החינוך של רמת הנדיב״.
עידו ברונו: ההגדרה של גן היא מקום שבו אדם מתערב בטבע מתוך כוונה להיטיב עם הטבע, אבל הוא מתאר גם את ההפך. זה מקום שבו אפשר לבחון את מערכת היחסים בין האדם לטבע בכל הדרכים
״ההגדרה של גן היא מקום שבו אדם מתערב בטבע מתוך כוונה להיטיב עם הטבע״, אומר ברונו. ״אבל הוא מתאר גם את ההפך. אנחנו זקוקים לטבע והפארק כולו הוא פארק של אדם־טבע. זה מקום שבו אפשר לבחון את מערכת היחסים בין האדם לטבע בכל הדרכים – בוטניקה, זאולוגיה, אקולוגיה; אבל גם גינון, גם חקלאות וגם אמנות.
״האמנות היא גם דבר שבו אנחנו ממששים את הסביבה, מגיבים אליה, מתייחסים אליה. לכן היה ברור שאמנות תהיה רכיב חשוב. אפרת גילתה את המרחב הפראי בתוך המרחב המגונן והמטופח, ובאה עם הרעיון שאפשר להציג שם תערוכה. אני קפצתי על זה, כי זו הזדמנות בשבילנו להתחיל לבחון את הרעיונות שיש לנו״.
תערוכה בשיחים מתקיימת פיזית בתוך השיחים. שש עבודות פיסול מוצבות במקומות שונים במרחב – קרובות אחת לשנייה אבל גם לא קרובות מדי, כך שההתבוננות וההתייחסות לכל אחת מהן יכולה גם להתרחש באופן פרטני. ״המעבר מעבודה לעבודה מחייב לנוע בשביל לגלות״, אומר ברונו. ״זו לא גלריית חוץ או גן פסלים. היא דורשת שיטוט וחיפוש״.

עדן בנט, מאובן דרך. צילומים: אופיר מורדוב

זוהר גוטסמן, השליט הקטן

זוהר גוטסמן, טיכה פורטונה של החורבות
איתור העבודות התחיל בקול קורא וגם בפנייה יזומה של השניים לאמנים ואמניות שידעו שיש להם פוטנציאל להם לרעיון. ״הכנו לעצמנו רשימה ארוכה של אמנים״, אומר ברונו. ״רצינו, בתוך הקווים המנחים של עצמנו, אמנים ותיקים וצעירים, עם גישות שונות ותפיסות שונות שקשורות לאמנות. ידענו שתהיה תערוכה קטנה, כי היא דלה בתקציב, אבל לא היינו מוכנים לוותר על האיכות.
״פנינו לאמנים מעמיקים שיש להם משהו לומר, שמשהו בעבודה שלהם באופן טבעי מתכתב עם הטבע. רצינו שחלק מהעבודות ייעשו במיוחד עבור התערוכה, כי רצינו להיות נוכחים בתהליך של המפגש עם המקום המסוים הזה, ושהעבודות ידברו עם המקום עד כמה שאפשר – מראשית היצירה״.
שלוש עבודות חדשות הוזמנו להגיב למרחב השיחים: ״מחסה״ של יעקב דורצ׳ין, ״מרום״ של משה רואס ו״מאובן דרך״ של עדן בנט. עבודות קיימות של זוהר גוטסמן – ״השליט הקטן״ ו״טיכה פורטונה של החורבות״, ושל דב פייגין (״ילדה ואיילה״) הושאלו לתקופת התערוכה ומשלימות את המקבץ.
הפסל מפעיל את הקהל
״במקרה של דורצ׳ין התהליך התחיל בנסיעה שלנו אליו לסטודיו״, מספרת קליפשטיין. ״הוא אמן ברמה כזאת שהבין מיד מה רוח התערוכה. הוא אמנם מציג אחת לשנה תערוכה חדשה, אבל לא הציג הרבה זמן עבודה מונומנטלית בסדר גודל כזה.
״גם להכניס אותה לגנים היה מבצע – זה פסל שעשוי יציקת ברזל, בגובה ארבעה מטר ובמשקל עשרה טון. הוא נוצר בשנת 2020 אבל לא הוצג עדיין, ובקונטקסט של הגנים הוא ממש ממלא את תפקידו ומשמש כמחסה – אפילו אפשר לשבת מתחתיו ולהתגונן כשמטפטף גשם״.

יעקב דורצ׳ין, מחסה

משה רואס, מרום. צילום: מעיין בר יואל
עבודתו של משה רואס, שנעשתה בדיאלוג עם האוצרים ובהתייחסות למקום, עשויה מיציקת ברונזה של ענף דקל יחיד, ששוכפל והורכב מחדש למבנה אחד. חזרה, סיבוב והסטה של אותה היחידה יוצרים גוף בתנועה מתמדת, צומח, מתרומם, מתכופף ומתאזן.
גם העבודה של עדן בנט שעשויה הטבעת צמיג, חול, גבס פולימרי וסיבי פיברגלס נוצרה כסייט ספסיפיק. היא מדמה מאובן או מאובנים ומגלמת רגע שאמור להיות חולף, אולי אפילו חסר חשיבות – תנועה מכנית מקרית מההווה. העבודה נעה בין אובייקט פיסולי לבין עקבה, ונמצאת על התווך שבין טבע לתשתית, בין כובד לקלילות, ובין פעולה יומיומית חולפת לניסיון לשמר, להנציח ולהותיר סימן.
סיפורה של ״ילדה ואיילה״ של דב פייגין, פסל ברונזה מ־1944־1945 המציג ילדה המאכילה איילה, הוא סיפור בפני עצמו: הפסל נוצר באותן שנים שבהן השתוללה מגפת הפוליו וילדים רבים נפטרו ממנה, ביניהם ילדי קיבוץ אפיקים, והוא הושאל לתערוכה מהקיבוץ. ״על הפסל של פייגין סיפרה לי במקור אפרת נתן״, אומרת קליפשטיין. ״כשנכנסתי לתפקיד, בשיחת קפה איתה, היא אמרה לי בהזדמנות: תסעי לקיבוץ אפיקים, יש שם עבודה מטריפה של דב. נסעתי לראות, וברגע מסוים היה ברור שצריך אותה.
״יצאנו להרפתקה שכללה שיחות עם הקיבוץ ורתימה שלהם להבנה שיש ערך לכך שהעבודה תצא. זו עבודה עם ערך סנטימנטלי, ואולי אפילו נוסטלגי, גדול. זו עבודה שהיא כמעט סמל. הרבה שנים היא הייתה בדרך לחדר האוכל, וכל מי שעבר לידה חש קרוב אליה מכל מיני סיבות״.
״הדיון עם הקהילה הקיבוצים היה דיון מרתק, דיאלוג עמוק על המקום של אמנות בקהילה״, מספר ברונו. ״רוב האנשים שם היו כאלה שאמנות היא לא העיסוק היומיומי שלהם, אבל התקיים שיח עשיר לגבי הרעיון של לתת למישהו אחר להנות מיצירה״.

דב פייגין, ילדה ואיילה. צילום: אופיר מורדוב

הצבת הפסל. צילום: קרני ברזילי
״זה לא מובן מאליו, וההשאלה של הקיבוץ ראויה לתודה אמיתית מעומק הלב״, אומרת קליפשטיין. זה מעשה נדיב מצידם. מאז שהתערוכה נפתחה אפשר לראות שזה פסל שממש מפעיל את הקהל. אחת לכמה ימים, לדוגמה, מישהו שולח לי תמונה של אנשים ששמים לילדה אוכל ביד״.
את זוהר גוטסמן הזמינו קליפשטיין וברונו לטובת ״מבט אמנותי אחר. אצל זוהר יש מבט קצת אירוני, ביקורתי, שהיה חסר לנו במקבץ הזה, והעבודות שלו הן עבודות של גנים. אלה עבודות כריזמטיות, הן מחזיקות את המרחב״.
ההצבה עצמה נבנתה כדיאלוג עם המקום. ״המרחב מכתיב הרבה דברים אם אתה רגיש אליו, והוא אומר מה הוא רוצה״, אומרת קליפשטיין. ״יש שני מופעים של מרחבים: האחד בתוך השיחים, בין עצי האורן, שמתחלק באופן כמעט סמוי לחדרים, ויש מרחבים פתוחים יותר. כל אופי של מרחב הזמין התייחסות אחרת או פסל אחר. הדינמיקה היא שאתה מוזמן ללכת מעבודה לעבודה ולגלות אותה. הן מתגלות כמו במחבואים״.
אפרת קליפשטיין: באיזשהו שלב השליט הקטן של זוהר גוטסמן יהיה מוקף בכלניות, והעבודה של עדן בנט כבר מצמיחה מתוכה עשביה. יהיה מעניין לראות את ההשתנות של התערוכה בתוך זה, לראות את הדיאלוג בין הפסלים לבין ההשתנות של הטבע מסביב
״אחד העיסוקים שלי הוא בעיצוב תערוכות״, אומר ברונו. ״בתערוכה הזו יש את הרכיבים של כל תערוכה: ההעמדה במרחב הקרוב, האינטראקציה עם עבודות אחרות, המבטים שזורקים אותך פנימה והחוצה. במרחב חוץ יש גם את המבט הרחוק, ובתערוכת חוץ הוא קיים כל הזמן, פוטנציאלית. בחלק מהמקרים עשינו מהלך הפוך: את העבודה של משה רואס, לדוגמה, הייתה בחירה מודעת להכניס למרחב יותר סגור, ודווקא הטווח הרחוק שלה הוא כלפי מעלה״.
גם המסלול מותנה במבקר. ״המסלול קורה באופן די טבעי, וזה תלוי קצת מאיפה אתה מגיע. הפסל של דורצ׳ין הוא סוג של התחלה, אפשר להגיע אליו לפחות משני כיוונים. יש אנשים שהולכים ישר אל הדמות של השליט הקטן של זוהר גוטסמן במרחב הרחוק, כי היא נוצצת. אין חשיבות לכוון את הקהל ללכת בצורה מסוימת. החופש הוא מובנה״.
בהיותה תערוכה שמוצגת תחת כיפת השמיים, בתוך סביבה שמוקפת טבע, היא תושפע גם מעונות השנה ומהשינויים שהן יביאו איתן. ״עוד שבועיים־שלושה, אחרי מכה של גשם, השטח יהיה כולו ירוק״, אומרת קליפשטיין. ״באיזשהו שלב השליט הקטן של זוהר גוטסמן יהיה מוקף בכלניות, והעבודה של עדן בנט כבר מצמיחה מתוכה עשביה. יהיה מעניין לראות את ההשתנות של התערוכה בתוך זה, לראות את הדיאלוג בין הפסלים לבין ההשתנות של הטבע מסביב.
״הגנים הם לא גן פסלים, וההחלטה הרדיקלית היא שאנחנו לא רוצים גן שנטפח. שלא נצטרך לגזום, שזה בסדר אם יש קצת מים או משהו צומח או מישהו מניח אוכל. אין בתערוכה שלטים, לא כתוב לא לגעת ולא כתוב לא לטפס, וגם אין גדר. ממש התעקשנו על הדבר הזה. אנחנו מאמינים בקהל״.
התכנון לטווח הרחוק יותר הוא שהתערוכה בשיחים תתחלף אחת לשנה וחצי, ובינתיים עובדים קליפשטיין וברונו על אזורים נוספים בשטח הגנים. ״מרחב האמנות והמחצבות אמור להיות רשת של שבילים ומחצבות בגדלים שונים, חלק מלאות באדמה וחלק חצי ריקות, ונעבוד איתן. האמנות תהיה במרחב הזה. זה יהיה הדהוד בין הפעולה האנושית של להוציא חומר גלם מתוך הקרקע, מחצבות שחלקן בנות 2,000 שנה, לבין הפעולה האמנותית״.
תערוכה בשיחים
אוצרים: אפרת קליפשטיין ועידו ברונו
גני רמת הנדיב, זכרון יעקב













