התפחלצות בשבוע העיצוב ירושלים: שקר וכזב במפגש בין טבע לאדם

יובל: הי שחר, מה שלומך, רגע לפני תערוכה חדשה שאתה אוצר בשבוע העיצוב ירושלים 2023

שחר: אהלן יובל, שלומי בסדר גמור, מתרגש ומעט לחוץ לקראת התערוכה (: היום התחלנו להקים ולהציב בבית הנסן בירושלים, ההכנות בשיאן

יובל: נייס! התמה השנה של שבוע העיצוב, שקר וכזב, אקטואלית מתמיד, ומעניין אותי לשאול איפה היא תפסה אותך, כשראית את הקול הקורא

שחר: האמת היא שעוד לפני שראיתי את הקול הקורא בדמותו הסופית יצא לי לשוחח עם דנה בן שלום, מצוות האוצרות של שבוע העיצוב, על המחשבות עצמן ועל המקום שבו המילים והרעיונות האלו עשויים לפגוש עיצוב, תחת הקונטקסט הספציפי של שבוע העיצוב כתערוכה וכאירוע רב משתתפים ומבקרים.

באופן כללי אני אוהב לחשוב על ״אמת״ כדבר לא מוחלט ולנסות להביט בה מכל מני כיוונים שונים, לנסות לפרק את המחשבה על משהו כמוחלט.אז גם במקרה הזה, מיד התעוררו בי מחשבות מתוך השיחה עם דנה. אז לשאלתך, התמה של השנה תפסה אותי בעיקר חושב

יובל: ומאיפה הגיע הרעיון להתפחלצות?

שחר: אני חושב שהוא במובנים מסויימים התגלגלות של מחשבות שהחלו בתערוכה שאצרתי לשבוע העיצוב בשנה שעברה, ״שוד ושבר״, שנעשתה בשיתוף פעולה עם רשות העתיקות, וכמו בהתפחלצות גם שם ביקשתי לתהות על הסיפור המסופר לנו, על מוצגים כנרטיב חד־גוני.

באופן אישי יש לי עניין לערבב חוץ ופנים בחיים שלי, וכן גם בפעולות שונות שאני עושה כמעצב. גם במקרה הזה המחשבה על הצורך של האדם לייצג את החוץ, ״הטבע״, בסביבה שמנותקת ממנו, נראתה לי כיוון מעניין לעסוק בו.

שחר: המחשבה היותר ספציפית על פחלוץ כמלאכה הגיעה מתוך התבוננות בדיורמות, פורמט התצוגה הנפוץ והמוכר במוזאוני טבע, שבו לרוב עומד הפוחלץ בלב סצנה מבויימת כולה, והוא עצמו מבויים לתוכה. לדוגמה, פוחלץ אריה שעומד בסביבה המדמה את סביבת המחיה הטבעית שלו או זו שמננה נלקח. האריה עשוי להיות מפוחלץ כשהוא רודף או רובץ או צד חיה, ומאחוריו תמונה גדולה של סוואנה אפריקאית, ולצידו מידול של סלע או עץ וכו׳…

בנקודה הזו חשבתי שהדבר שנתפש כ״אמיתי״ בסיטואציה הזו הוא הפוחלץ עצמו

יובל: מעניין. לא חשבתי על זה. ואז מה?

שחר: כשהתחלתי לחקור יותר לעומק, למדתי שפוחלצים הם המעטפת בלבד: הם עור מופשט שמולבש על ליבה מפוסלת במנח הרצוי, והם קרובים, יותר משחשבתי, לכל מעיל פרווה או שטיח קיר שראינו בסרטים או בתים כאלו ואחרים… לא שיצא לי.

ההבנה שהדבר ה״אמיתי״ הוא אך קליפה חסרת תוכן, שתפקידה להעביר רגע אחד, לרוב דרמטי ומלא רייטינג, התחברה לי בקלות למהלכים דומים ושונים שנעשים בעולם החומר ובמלאכות העיצוב השונות. הסצנה מספרת לנו על רגע שיתכן מאוד שבכלל לא היה כמותו בחיי הפוחלץ: היא כביכול דוקומנטרית, אבל בפועל עלילתית לגמרי.

ובתוך כל זה שאלתי מה חסר שם, מה עוד לא פוחלץ? מה כדאי שנפחלץ לפני שישכח מאיתנו? ובכלל, איך קרה שיש צורך להניח את הטבע כמוזיאון ולצפות עליו מבחוץ

כשהתחלתי לחקור יותר לעומק, למדתי שפוחלצים הם המעטפת בלבד: הם עור מופשט שמולבש על ליבה מפוסלת במנח הרצוי, והם קרובים, יותר משחשבתי, לכל מעיל פרווה או שטיח קיר שראינו בסרטים או בתים כאלו ואחרים

יובל: אלה שאלות מאוד גדולות. את כולן הפנית ליוצרות וליוצרים שמשתתפים בתערוכה או שהתמקדת במשהו ספציפי יותר?

שחר: בהחלט ניסיתי לחסוך מהן קצת את כל מה שקורה לי בראש ולהתמקד בשאלת הפחלוץ עצמו, כמלאכה, ואותה לפרק למעשים ולסצנות. התערוכה בנויה מ־12 עבודות, רובן חדשות, שנעשו לתערוכה ומתוך התמה שכתבתי ושלחתי ליוצרים.

גם הספציפיות כאן היתה יחסית רחבה, אבל ניסינו לדגום מהחוץ רגעים ותחושות שמעורר בנו הטבע ובעיקר המפגש בינו לבין האדם, ולהכניסם לתערוכה שעשוייה פרטים אבל מנסה ליצור מכלול תחושתי־ויזואלי אחד.

במכלול הזה ישנם רגעים שמתייחסים לקליפה ולליבה במחשבות על מה הדבר ה״אמיתי״, וישנם רגעים שמתייחסים לתנועה שהיא אלמנט נוכח מאוד ומוקפא מאוד בפוחלצים ובדיורמות. כאן ניסינו לייצר סביבה חיה בהבנה מלאה שזו תהיה מעבדתית ושאין דרך להביא את הטבע פנימה אלא לצאת אליו החוצה

יובל: אתה יכול לתת איזה 2-3 דוגמאות לעבודות?

שחר: בוודאי, אתן כמה קצוות כפי שאני רואה את הדברים

יובל: מעולה

שחר: בחלל האחרון בתערוכה מוצג פסל קינטי, עבודה של גיא הדני, שיצר כנפיים של ציפור גדולת־ממדים, שלא נאמר ציפור לא קיימת. זו עבודה שמדמה את הרגע שבו הטבע עשוי להפנט אותנו בתנועה שלו ולעורר בנו את תחושת הקטנות האינסופית, שככל הנראה תהיה שם תמיד גם אחרי שנדע ״הכל״ ונחקור תחת כל אבן. גם ההצבה שלה מנסה לייצר את התחושה הזו שמאפשרת לאדם להישיר מבט אל כנפי הציפור ולבהות בהן ממרחק בלתי אפשרי, מקרוב מאוד.

עבודה נוספת שמסמנת איזה קצה בעיניי היא עבודה של מרווה מור, מאיירת שיצרה דיורמת פופ־אפ מלאת התרחשות. האיורים של מרווה מתארים תנועה של חיות מסויימות והשתנות שלהם בתוך הסיטואציה שאליה הן הוטמעו: היא מייצרת עבודת עומק (פיזי) בעזרת שיכוב של קראפט דו־ממדי.

ועבודה נוספת שמייצרת נקודת מבט אחרת לגמרי היא העבודה של סטודיו רדיש, נעמה שטיינבוק ועידן פרידמן, שמייצרים אקווריומים חלביים, תחת השם ״נוי״. הם מזמינים מחשבות על מפגש של צופה עם דימוי מעורפל ולא ברור, ומתוכו עולות המחשבות על הסיפוק שיש לנו מלהתבונן בטבע אבל במצבו הממוסגר והלא באמת חי.

הכל בסוף עוסק בכמיהה למשהו ובפחד ממנו, והדרך אל הדברים היא מניפולציה שהמעצב או היוצר על הצופה, המשתמש

להכניס אדמה הביתה

יובל: אני רוצה לחזור אליך, שחר המעצב. אני זוכר את פרויקט הגמר שלך במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, תנור חימום עשוי מאדמה, ואת התערוכה שאצרת בשנה שעברה בשבוע העיצוב, ואת העבודה שאתה מציג עכשיו במוזיאון העיצוב חולון כחלק מחממת מפעל הפיס בתערוכה על אוכל, ואני תוהה מה אתה יכול להגיד על מה שמחבר בסוף בין הדברים, על החיבור שלך לטבע (ואולי תגיד גם משהו על הקשר שנוצר עם מוזיאון הטבע בתל אביב)

שחר: ראשית אני חייב להגיד שזה ממש משמח שאתה זוכר את כל זה.

אני חושב שמה שמחבר בין כל הדברים הוא משהו מאוד אישי: המפגש שלי עם החיים והמעבר שלי עצמי בין חוץ לפנים. זה משהו שכנראה קורה לכולם ואני מניח שהוא לא ייחודי לי, ובכל זאת הוא מפעיל אותי מאוד.

גדלתי בגולן, והמעבר ללימודים בירושלים היה חווית עיר ראשונית בשבילי, כנראה ששם עלה בי הצורך להכניס אדמה הביתה כמו שעשיתי בפרויקט הגמר, ולייצר אינטראקציה של אדם עם חומר גלם שנתפש כלכלוך כשהוא בסביבת פנים.

גדלתי בגולן, והמעבר ללימודים בירושלים היה חווית עיר ראשונית בשבילי, כנראה ששם עלה בי הצורך להכניס אדמה הביתה כמו שעשיתי בפרויקט הגמר, ולייצר אינטראקציה של אדם עם חומר גלם שנתפש כלכלוך כשהוא בסביבת פנים

ככה גם המחשבות שלי על ״שוד ושבר״ הגיעו מתוך ערמות ההריסות והעתיקות שהגולן רווי בהן, והן אבנים שמוכתרות כעתיקות מהרגע שנוצרה אנטרקציה בניהן לבין האדם. כל אבן שעברה מניפולציה אנושית, גם אם לא במכוון, מוגדרת כממצא ארכיאולוגי, כחלק חשוב בסיפור שמספרים לנו.

במקרה הזה אני חושב שהמפגש שלי עם רשות העתיקות כמו גם עם מוזיאון הטבע סביב התפחלצות, הוא תמצית ההתעסקות האישית הזו, שמנסה להבין את הדרך שחפצים או ממצאים צריכים לעבור ממצבם הטבעי עד למעמדם המבויית נקרא לזה.

המפגש עם מחלקת האוספים של מוזיאון הטבע בתל אביב, יחד עם המפחלץ הראשי שלהם, היה מרתק וחשף אותי ואת המשתתפים בתערוכה, לעולם מקוטלג מסודר, מבריק, המוני בקנה מידה שאין להכיל, ומסקרן מאוד. ממש בדומה למפגש עם מחלקת האוספים של רשות העתיקות בשנה שעברה…

יובל: והעבודה במוזיאון העיצוב חולון?

שחר: את העבודה בתערוכה ״אוכל״ שאצרו ליאורה רוזין ודנה בן שלום, אני רואה כפעולה מקדימה ובלתי מודעת ל״התפחלצות״, כי בסופו של דבר בקישתי להניח אש במוזיאון.

המדורה מוצגת שם כקפסולה שבתוכה אני מבשל דגים: היא בנויה ומתוכננת ומהונדסת במובנים מסויימים בשביל להידלק ולבעור לזמן ספציפי, ולהכבות. זו סוג של מנה חמה מדורה, אבל הרעיון האמיתי מאחוריה, מלבד אהבתי הגדולה למטבח דגים ואש, הוא השאלה האם יש כבר צורך להציג מדורה כמוצג מוזיאלי. האש במטבחים התרחקה מאש גלויה לגז, ואחר כך לחשמל ואינדוקציה חשמלית; היא מציבה את הלהבה רחוק מאוד מהבית, ואת הכירה כאפליקציה נשלטת של חום.

יש לא מעט מחוזות שבהם קוראים לחדול מהדלקת מדורות באופן כללי… אז המדורה והאש הגלויה פשוט מורחקות מהעין וגם קצת מהלב, אט אט

יובל: תגיד, אתה אופטימי עם כל מה שקשור בעולם, עם השקר וכזב, עם מה שקורה בטבע, מזג האוויר ושאר הצרות שלנו?

שחר: כשאתה שואל את זה ככה…

אני נאחז במחשבה שהדברים גדולים מאיתנו ואנחנו יכולים לחכוך בהם אינסוף, להתחבט במחשבות ובמעשים מול הטבע ומזג האוויר וצרות העולם כולן, ושזה עיקר תפקידנו כאן. אני חושב שהטבע גדול ושיש לנו יד בבניה ובהרס שלו כאחד, אני לא רואה את העולם כמשהו שמתקיים פה ואנחנו ההפרעה שלו אלא כמערכת יחסים מורכבת, שכדאי עבוד עליה (:

יובל: אז לפני שנפרדים, משהו חשוב נוסף שלא אמרת וחשוב לך לציין?

שחר: בהחלט. יחד איתי עבדה על התערוכה שירה מרק, וברגעים אלו עמית פורטמן ואני מקימים אותה בבית הנסן, אז להם מגיעה תודה גדולה כמובן.

וכן לאוצרות הראשיות דנה וסוניה, לסמדר ובית הנסן בכלל, מוזיאון הטבע של תל אביב, והטבע האמיתי בעצמו. חוץ מזה, מקווה שתבוא לראות את ההתפחלצות כי טוב מראה עיניים (:

---

התפחלצות
אוצר: שחר קדם
משתתפים: גיא הדני, אדר קיילין ובר זרמון, מרווה מור, שלומית יעקב ואפרת כץ, אוריין גלסטר, תומר ביסמוט, דרור שובל, סטודיו Reddish – נעמה שטיינבוק ועידן פרידמן, אריאל קוצר, קובי סיבוני, הילה שמיע, מיה נחום לוי
שבוע העיצוב ירושלים, בית הנסן
22-29.6