כל מה שחשוב ויפה
טל בטיט. צילום: רן קושניר

בוגרים 2017: המחלקות לעיצוב תעשייתי

מכללת הדסה: 27 בוגרים. ראש המחלקה: דינה שחר; מכון טכנולוגי חולון: 56 בוגרים. ראש המחלקה: לוקה אור; בצלאל: 42 בוגרים. ראש המחלקה: ספי חפץ; שנקר: 32 בוגרים. ראש המחלקה: יואב זיו

מכללת הדסה

לילדים בגילאי שנה עד שלוש יש נטייה לפתח ״חרדת זרים״. עובדה זו, לצד נתונים נוספים המראים כי ישנו קושי אמיתי בקרב רופאי משפחה וילדים להגיע לתוצאות מדויקות בבדיקות האזנה ואוזניים, הביאו את יעל נחשון לפיתוח scopey, ערכה לבישה לביצוע בדיקות אזניים שגרתיות לילדים בגילאים שנה עד שלוש. מלבד היותה לבישה, עובדה המאפשרת לרופא לקבל תוצאות ללא מגע ישיר עם הילד ובכך להפחית את חרדת הזרים, ההצמדה של מכשירי הבדיקה לגוף הילד מאפשרת לו לנוע בחופשיות תוך קבלת תוצאות בדיקה איכותיות. בסוף הבדיקה הילד זוכה ב״פרס״ ומקבל את חלקי הבדיקה החד פעמיים.

יעל נחשון

יעל נחשון. צילום: שחר תמיר

אפרת רמון. צילום: שחר תמיר

למעלה מ־40% מהנשים בין הגילאים 35-15 סובלות מכאבי מחזור חזקים. הפתרונות שהרפואה המערבית מציעה לכך הם משככי כאבים, אך מחקרים קליניים בתחום מראים כי שימוש בחום ובמכשירי TENS הם היעילים ביותר להקלה בכאבים אלו. Maya, המוצר שעיצבה אפרת רמון, הוא חגורה לבישה המחממת את אזור הרחם במגע ישיר להקלת הכיווץ ושמייצרת פולסי חשמליים עדינים בגב התחתון – נקודת לחיצה שמשפיעה על הרחם לפי הרפואה המערבית והסינית. המוצר מגיע במספר סגנונות עיצוביים כך שיוכל להתאים לכל צורת לבוש וטעם של המשתמשות. הפעלת המוצר נעשית דרך אפליקציה נלוות הנותנת שליטה על הטמפרטורה הרצויה וחוזק הפולסים.

מוריה משיח עיצבה מוצר לחרשים וכבדי שמיעה הממיר קול לטקסט, במטרה לאפשר למשתמש לתקשר ולהשתלב בצורה עצמאית ונוחה בחברה. לפרויקט שלושה קווים מנחים: תרגום הסביבה למשתמש; תרגום המשתמש לסביבה; ארגון המידע שנאמר. תרגום הסביבה נעשה על ידי המרת קול לטקסט המוקרן על עדשה, המאפשרת למשתמש להבין בקלות מידע כמו כיווניות ומרחק ממקור הקול. בכדי לאפשר למשתמש לבטא את עצמו, המוצר מאפשר להציג את דיבור המשתמש לסביבה ככתוביות על צג מסך או להשמיע אותו כקול מלאכותי. בנוסף, המוצר שומר את הטקסט שהוקרן והמשתמש יכול לסמן בלחיצת כפתור קטעי דיבור שאותם יוכל לערוך ולשמור, ואף לשלוט בעזרת אפליקציה על המיקרופונים ויתר האפשרויות שהמוצר מציע.

מוריה משיח. צילום: שחר תמיר

מוריה משיח. צילום: שחר תמיר

עפרי ליפשיץ. צילום: רן קושניר

מכון טכנולוגי חולון

ב־one-of תעשייתי בחנה עפרי ליפשיץ את האפשרות של ייצור תעשייתי של אובייקטים ״וואן אוף א קינד״. ליפשיץ יצרה שיטה שמאפשרת ייצור סדרתי תוך שימוש בערכים השאולים מעולם הקראפט הידני, המאופיין בחוסר שלמות וחד־פעמיות. המכונה שהיא בנתה מייצרת כלי קרמיקה תוך שימוש בחוט, כרכיב המרכזי שמעצב את פני הכלים. המכונה מורכבת משני מנועים הנשלטים על ידי קוד, ששולט על המנוע שמניע את החוט, ושתוכנת כך שישלב אקראיות בבחירת פרמטרים שונים הקשורים לתנועתו, דבר שמבטיח שכל כלי יצא שונה מקודמו. תנועת החוט מייצרת אסתטיקה המספרת את סיפור הייצור של הכלי ויוצרת תביעת אצבע כשם שיוצר מתביע את ידיו על החומר שעליו הוא עובד.

עדי זהר יצרה ב״ארץ נעדרת״ מבט משעשע, חכם וביקורתי על החברה הישראלית, באמצעות סדרת אוביקטים שעוסקים כל אחד בדרכו בסוגיה תרבותית מקומית. לדוגמה, סדרת כלי המלחמה ״משופצרים״ עשויים מחפצים של ילדים, עטופים באיזולירבנד שחור המשמש בעולם הצבאי לשפצור, הסתרה והסוואה של ציוד אישי. פעולת ליפוף האיזולירבנד על החפצים השונים מטשטשת את זהותם הצבעונית והילדותית ומאלצת את החפץ ליישר קו עם המציאות המיליטנטית.

סדרת הכוסות ״פזורה״ בוחנת את מצבה של החברה הבדואית, על הקשיים והפערים התרבותיים שמאפיינים אותה, עם שאלות כמו מה מגדיר בית או מה שווה קופת חיסכון שקטנה מלהכיל חיסכון כלשהו? ב״אופקים״ שואלת זהר האם הלחם שלנו באמת אחיד, והאם הוא פרוס בצורה שווה? האם תושבי הפריפריה נהנים מאותו הלחם ומאותן הפרוסות שמהן נהנים תושבי המרכז? ו״הר הזית״, פראפרזה על הר הבית, הוא כדור השלג המקומי שמציב את האתגר לערבב אפילו לכמה רגעים בין שמן הזית והמים. לאחר הערבוב הם שוב נפרדים, כל אחד חוזר למקומו הטבעי, והקו המפריד ביניהם ברור מתמיד.

עדי זהר, משופצרים. צילום: אביב נווה

עדי זהר, אופקים. צילום: אביב נווה

אורי כהן. צילום: דניאל ג׳קונט

אורי כהן עיצב כורסה עם תנועה המחקה את תנועת הציפה על אבוב בים. תנועה זו גורמת לתחושת רוגע ונחת כפי שחווים מכיסא נדנדה קלאסי, אך בצורה אחרת וחדשה. את הפרויקט הוא התחיל במחקר על כסאות נדנדה, וגילה שכסא הנדנדה הראשון היה כסא סטנדרטי שחיברו לו שני מגלשיים בחלקו התחתון, ואלו היו האחראים על התנועה שלו. הוא החליט לעצב כסא שמייצר חווית שימוש זהה לזה של כסא הנדנדה הסטנדרטי אך ללא מגלשיים, ולייצר מקור תנועה חדש.

השלב הבא היה מחקר של תנועה: הוא בחן אויביקטים ובעלי חיים שיש להם תנועה ייחודית אך מוכרת, ותרגם את התנועה שלהם לכסאות עם תנועה. אחד מהאובייקטים שבחן היה אבוב צף, ומשם הכל התחבר: הים, האווירה הרגועה, התנועה המרגיעה. התוצאה הסופית מורכבת משלדת מתכת וכיפה שעשויה מפוליקרבונט ושאליה מתחבר המושב. מנגנון הכורסה מורכב מארבע מיסבים כדוריים המייצרים את התנועה של הכסא וגומיית לטקס האחראית להגביל את התנועה ולאזן את הכסא בזמן שהוא לא נמצא בתנועה.

מיכל גוטסמן עבדה עם פחת של תהליך ייצור כבלי תקשורת וחשמל של מפעל Teldor, שבקיבוץ עין דור בצפון הארץ, ויצרה מהם אגרטלים, קערות, סלים וגופי תאורה. ההשראה לעבודה הגיעה מעולם הטקסטיל ומלאכות היד כמו אריגה וקליעה, עולם שגם בו השפה היא חוטים וצבע. הוצאת החומר מהקשרו יצרה ויזואליות חדשה ומושכת עין, ותכונות החומר הן שהכתיבו את ההחלטות העיצוביות. עקרונות מעולם הפלסטיקה הושלכו על תהליך עיבוד החומר, ונוצלו ליצירת מבניות וטקסטורה חדשה.

מיכל גוטסמן. צילום: אביב נווה

אור אדטו משתמש בקביים מאז שהיה ילד, וכבר אז רצה קביים שנותנים תחושה אחרת, קלילה יותר, נינוחה יותר. הקביים שהוא עיצב פונים לקהל יעד של משתמשי קביים באופן קבוע, ועונים על כמה צרכים: הפחתת הלחץ בכף היד של ידית הקביים; הקלה על הכאבים שנוצרים במפרק כף היד; ופיתרון לכך ש־90% מהזמן משתמשי הקביים כלל לא משתמשים בהם, והקביים מונחים לידים. כך, בשונה מקביים סטנדרטיות שבהן רוב העומס מופעל על שורש כף היד, בקביים שעיצב מנח היד הניטרלי מאפשר חלוקת עומס נכונה יותר, והגדלת שטח המגע של הקב באמה בזמן הליכה מקל ומוריד עומס ממפרק כף היד. השימוש בסיבי פחמן איפשר לו ליצור קביים במשקל קל של 290 גרם (כמעט שליש מהקביים הסטנדרטיות), עם התאמה אישית לגובה, תמיכה באמה, ידית שמתנתקת בקלות ואפשרות לקפל את הקביים בעזרת מנגנון קיפול של חלקים שנכנסים אחד בשני. הגודל המקופל הוא עד 35 ס״מ, כזה שנכנס בקלות בתיק גב.

טל בטיט עיצב את כִּלְאַיִם, סדרת אוביקטים המשלבים בין תרבויות שונות וחרסיות שונות. כל אוביקט מורכב ממספר חלקים, המחוברים אחד לשני באמצעות הגלזורה שמזגגת את אחד מהם. הפרויקט עוסק בניגודים ובחיבור לא שגרתי שלהם אחד עם השני. שילוב בין תרבויות, בין פונקציונליות לתרבות האינסטנט והטכנולוגיות שהיא מביאה עמה, בין צורות עתיקות, לצורות מחוללות מחשב ותוכנה, בין מרקם  מחוספס לחלק, בין מט למבריק, בין רצינות לשובבות.

טל בטיט. צילום: רן קושניר

תמר לוי

תמר לוי. צילום: עודד אנטמן

בצלאל

תמר לוי פיתחה את אוקסטיק ( Auxetix), שיטת עיצוב וייצור חדשה המבוססת על מערכת חוקים מתמטיים, שהפוטנציאל הגלום שבה שהיא מציגה נע בין תיקים, מחיצות, משחקים ועוד. השיטה כוללת יריעות שטוחות שעל גביהן חירוצים שתוכננו בקפידה. לכל אחת מהיריעות ייעוד אחר, ובמהלך אחד נגלה מהו. בבסיס השיטה עומד מחקר מתמטי וחומרי שערכה לוי ושבמרכזו עומד מבנה המהווה בסיס לתכנון חתכים המקנים ליריעה פוטנציאל תלת־ממדי. כוחות פיזיקליים חיצוניים או הפעלת כוח פיזי ימירו את המשטח למבנה. בעבור חומר גלם אחד חוויית ההשתנות תהיה חד־פעמית ובעבור אחר היא תהיה חוזרת ונשנית.

בעולם שבו הקידמה נוטה להתנגש בטבע, ירדן מור שואלת האם באמצעות טכנולוגיה אפשר להתחבר לטבע בצורה טובה יותר ובאותה ההזדמנות גם לשמור עליו. הפרויקט שלה, Symbio, בוחן את המפגש בין שני עולמות אלו ואת יחסי הגומלין ביניהם. סריקה תלת־ממדית מתווכת בין האורגני לסינתטי; אופטימיזציות בעזרת מחשב מייצרות את המבנה הקל והחזק ביותר; יצור מדויק ומותאם למורפולוגיה האורגנית מתבצע בזכות הדפסה תלת־ממדית; והכל ביחד מאפשר לטבע להשתלב במבנה, לחזקו ולהמשיך לצמוח.

ירדן מור. צילום: עודד אנטמן

יאן יונתן ויצמן

תאורה היא מרכיב חשוב בחיינו, אומר יאן ויצמן, ולפעמים אנו רואים את התשתיות המאפשרות לנו ליהנות ממנה כמובנות מאליהן. ויצמן בוחן את השיטה המקובלת לתליית גופי תאורה ומציע אלטרנטיבה פונקציונלית, אסתטית וחכמה, שמתבקש לשאול איך לא חשבו עליה קודם. תפיסה זו באה לידי ביטוי בסדרת מוצרים המנגישים התקנה מהירה של גופי תאורה בעזרת מחבר ביונט חשמלי, והיא פותחת שער לעולם תוכן חדש המאפשר דינמיות, גמישות ואסתטיקה בחלל הביתי.

את המחקר שלה על המקרר, החלה ליאור איש־הורוביץ מנקודת מוצא של חוויית העיוורון, במטרה לבחון מחדש את השימוש במקרר. היא גילתה שהמקרר הוא אחד מאותם חפצים ש״קפאו״ בזמן מרגע המצאתם – תיבה עמוקה, קרה למגע, בעלת מספר מדפים וחזית אחת – עם עיצוב שמייצר ״שטחים נסתרים״ ובעיית נגישות. הצלילה לעולם העיוורון הובילה את איש־הורוביץ לניסוח מערכת יחסים חדשה ואינטואיטיבית בין המשתמש למקרר ולמזון שמאוחסן בו – ובהמשך לכך ליצירת מרחב שקל ונעים לנהל אותו ולהתנהל בתוכו.

ליאור איש הורוביץ. ממדל: רותם בן־יהודה, מרנדר: ויקטור בר

שחר קדם. צילום: עודד אנטמן

שחר קדם עיצב תנור חימום עשוי מאדמה, תוצר של תהליך חקר, איסוף וכבישה של אדמות, התחקות אחר המקום שבו אדמה יכולה להתקיים בסביבתו של אדם בעיר. האדמה נכבשה בתבניות לצורות מוחלטות המרכיבות עמוד חימום. מבחינתו של קדם התנור הוא ריח, חם, קר, מגע של טקסטורות וצבע, זיכרון של חומר חופשי שבויית; הוא אינו תחליף לטבע אלא תזכורת לקיומו.

נעילת נעל היא פעולה יום־יומית, ומן הראוי שתיעשה בקלות, אומרת טל אריאל, שעיצבה קולקציית נעליים הנפתחות ומתרחבות בפשטות ומקלות על הכנסת הרגל ועל עיגונה לכיסא הגלגלים. נקודת המוצא בעיצוב נעליים לאדם בוגר היא ההנחה שהוא נועל אותן בעצמו. קולקציית הנעליים של אריאל באה לעזור לאלה שאינם יכולים לנעול נעליים בעצמם וזקוקים לסיוע, מבלי לוותר על מראה אופנתי ועכשווי.

טל אריאל. צילום: עודד אנטמן

טל אריאל. צילום: עודד אנטמן

לירון שיליאן. צילום: אחיקם בן יוסף

שנקר

לירון שיליאן עיצבה את ״ארכיטיפ״, סדרה של שלושה מוצרים יום־יומיים – מאוורר, שעון ורמקול – השומרים על זיקה לאבטיפוס שממנו נוצרו בעבר: מניפה, אורלוגין וחצוצרת דיבור. הרצון לשמר חפץ מהעבר הוליד מהלך של שימור עיצובי, הבא לידי ביטוי בצורה, בחומר ובאופן השימוש. המוצרים מקיימים בצורה חכמה מערכת יחסים בינם לבין המשתמש – הן חזותית והן פיזית – ובכך מעוררים מעורבות חושית ורגשית בהפעלתם.

תמר כנפי עיצבה סדרה של משקפיים לאנשים הסובלים מקוצר/רוחק ראיה חמור ושזקוקים לעדשות עבות במיוחד. עדשות אלה חורגות מבעד למסגרות הקיימות ויוצרות עיוות של הפנים המשתקפים בעדן. כנפי מציעה מסגרות מוקצנות, המדגישות את עובי העדשות ולא מנסות להצניען, כהצהרה אופנתית נועזת. בכך היא קוראת תיגר על התפיסה הרווחת, לפיה לקות ראייה היא מוגבלוּת מביישת ומביכה, והתוצאה הסופית היא אביזר אופנתי נחשק גם למי שלא חייב להרכיבן.

תמר כנפי. צילום: יח״צ שנקר

תמר כנפי. צילום: יח״צ שנקר

מתן ורזוב. צילום: יח״צ שנקר

מתן ורזוב עיצב עמדת טואלט ל״גבר החדש״ – המטרוסקסואל המודרני והמטופח – שמציעה לו טריטוריה לטקסי היום־יום: החל מגילוח וטיפוח, דרך מריחת קרמים ועד לאיפור. הפרויקט המסקרן נוצר ברוח הטשטוש המגדרי של השנים האחרונות והקבלה החברתית של טיפוח גברי. תוך כדי התבוננות בעמדות איפור של נשים גילה ורזוב שהן מגדירות בעבורן טריטוריה לטקסי טיפוח, ומכאן הגיעה ההשראה ליצירת מרחב גברי שיאדיר את מלאכת הטיפוח ויהפוך למרכז חדר השינה.

עומר רז עיצב את ספת NAJA, רהיט מודולרי מתנפח שעשוי מ־PVC, בד ניאופרן וקונסטרוקציית אלומיניום, העוטפת ו״מציפה״ את הספה מהרצפה וממקמת אותה בסלון. הפרויקט נולד מתוך מחשבה על השינויים התכופים המאפיינים את החיים בעולם המודרני: בהרגלי החיים, בטכנולוגיה, בסגנון החיים ובמבנה החברתי והכלכלי. במציאות זאת בני האדם צורכים יותר, זזים יותר, מחליפים ומשנים יותר ועליהם להיות סתגלנים לשינויים התכופים. הספה מציעה לכך פתרון, כשהיא משתנה יחד עם המשתמש ועוברת איתו בקלות ממקום למקום.

עומר רז. צילום: יח״צ שנקר

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden