טרילוגיית האבל של יערה צח

חגית: הי יערה, מה שלומך? ברכות על שלל התערוכות המקבילות…

יערה: תודה. תקופה אינטנסיבית ומרגשת

חגית: איך קרה הכול בבת אחת?

יערה: נראה לי כמו הרבה דברים קצת מזל או צירופי מקרים, תלוי איך מסתכלים על זה. אבל מעבר לכך, רוב התערוכות סובבות סביב פרויקט שנקרא ״השנה הראשונה״, שאני עובדת עליו מתחילת 2022. ב־CCA ובמוזיאון וילפריד מוצגת עבודת וידיאו בשתי דרכים שונות, ובפראג צילומי סטילס שנבעו מתוכה

חגית: אפשר לראות את זה כמעין טרילוגיה, עם ביטויים והיבטים שונים של אותו נושא. אז בואי נעשה קצת סדר: ראשית איזה תערוכות ואיפה, ושנית ניכנס קצת יותר לשאלה מהי השנה הראשונה…

יערה: במוזיאון וילפריד בקיבוץ הזורע אני משתתפת בתערוכה קפיצת הדרך שאצרו שלומית ברויר ושיר מלר ימגוצ׳י במסגרת חממת מפעל הפיס (יחד עם ורד נסים, עדן עפרת, שהד זועבי ואליאב ליבוביץ׳). אני מציגה שם עבודת וידיאו שהמבוססת על פעולה פרפורמטיבית שמתרחשת בטבע, בין מי ים סלעיים לבין דיונות.

יצרתי אוביקטים לבישים מלטקס שבהם כיסי אוויר פנימיים וחיצוניים. כאשר הדמויות נושפות אוויר הם מתנפחים ויוצרים צורות אורגניות שמזכירות אלמוגים או איברים פנימיים. עם השאיפה המבנים האלו קורסים. חשבתי על הפעולה הזו כמין טקס אבל, או קינה משותפת.

״השנה הראשונה״ החלה מתוך הרצון ליצור פעולה טקסית ואישית שנוגעת באבל ואבדן. בווידיאו מוצגת פעולה פרפורמטיבית שמבוססת על אובייקטים לבישים שיצרתי מלטקס, ומשתנים עם פעולות הנשימה של הדמויות. הווידיאו מורכב מ־4 חלקים שמוקרנים על גבי קונסטרוקציה פיסולית שיצרתי ומסכי סיליקון

יערה צח במרכז לאמנות עכשווית, תל אביב. צילומים: לנה גומון

מוזיאון וילפריד ישראל. צילום וידאו: יאיר מיוחס, צילומי הצבה: טל ניסים

חגית: נפגשנו לפני כמה שנים במוזיאון פתח תקוה, שם הצגת סדרת אביזרים שנראו כמו כלי עבודה / כלי משחית / או כלים כירורגיים שגדלו לממדי ענק, לצד סדרת עבודות רכות ומימיות, שנראו כמו שקיות דם או פלזמה… (מקווה שהתיאור מהזיכרון לא חוטא למציאות).

החומרים שלך לא שגרתיים, וכעת מהפלסטי והרך את עוברת עוד מרחק לכיוון הפרפורמטיבי והקרנה על חומר בתנועה…

יערה: בהחלט וזה לא טריוויאלי. החומרים עצמם הם עניין מרכזי מבחינתי. האפשרות לעבוד עם חומר שאינו חומר פיסולי מובהק ושהוא משתנה תדיר מושכת אותי. בתערוכה ״ספק בלתי סביר״ שהוצגה אז במוזיאון פתח תקווה ובביאנלה לאמנות צעירה במוסקבה, זה היה דרך יצירת אובייקטים ממולאים בדיו ציור ומים, שבעבעו והתאדו. יש לי ״קוקונים״, שאחד מהם יוצג בתערוכה שאוצרת תמר מרגלית ב־CCA, שעשויים מלטקס שמשתנה עם הזמן. הם מתאספים בסטודיו שלי אחרי התצוגות וממשיכים בתהליכי פירוק טבעיים, שנכנסים לעבודות חדשות שאני יוצרת עכשיו.

במקרה הזה עניין אותי להשתמש באוויר כחומר שמגדיר נפח פיסולי. למרות שהעבודה הזו היא בווידיאו, אני מגיעה אליה ממקום של פיסול ושל מחשבות על אובייקט וחומר. אבל מאז ומעולם סוג הפיסול שהתעניינתי בו נשק לפרפורמנס. קודם כל הפריזמה בעבודה היא של הגוף. בהצבה במוזיאון וילפריד, התצוגה עצמה חוזרת למקום של פיסול, וההקרנת הווידאו עוברת דרך ומתחברת עם החומריות של הסיליקון (שותפים לעבודה: יאיר מיוחס צילם וידאו וסטילס, טליה הופמן ערכה ובניה רכס עשה את הסאונד)

חגית: התערוכה השנייה היא במרכז לאמנות עכשווית CCA בתל אביב; והשלישית נפתחה ממש במקביל זה עתה – תערוכת חוצות בפראג. ובכולן ״השנה הראשונה״ היא למעשה שם קוד לעיסוק באבל, בהתמודדות עם אובדן וחזרה לחיים – אחרים אולי… מבוסס על מקרה אמיתי?

יערה: נכון, ב־CCA אני משתתפת בתערוכה סוּבְּסְטְרָט שתמר מרגלית אצרה ובגלריה ARTWALL בפראג, דימויי סטילס שנובעים מהווידיאו. הרקע הוא שבתחילת 2022 אבא שלי נפטר ומצאתי עצמי אבודה בקיום חילוני, רעבה לטקסים. החלומות שלי באותו זמן היו מאוד אינטנסיביים והדמויות הכחולות שהתגלגלו בסופו של דבר לעבודה חזרו בהם. במקביל התחלתי להתעמק בטקסים קדומים שביקשו לזמן את המת בחלום. הם היו מעשיים וישירים מאוד וחלק גדול מהם התמקדו בפה של המת והחי והקשר ביניהם. משהו בישירות והנואשות קסמה לי. עניין אותי ליצור מרחב משותף שהוא מחוץ לשפה, ומתמקד בנשימה.

חגית: אפשר לומר שהאמנות היא המקום לטקס מסוג חדש?

יערה: טקסים יכולים לגעת במקומות מאוד יצריים, ויש בהם מקום לריפוי וחמלה אבל גם לתוקפנות והרסנות. אלו קצוות שמעניינים אותי ואני חוזרת אליהם בעבודתי. גם בווידאו הדמויות מבצעות פעולות של כמו החייאה והנשמה, אבל הן גם שואבות את האוויר זו מזו, והן תלויות זו בזו לקיום, שמופיע שם ברגע מאוד שברירי שלו.

היו לי התלבטויות במהלך העבודה אם הטקס צריך להוביל למשהו, להתפתח. בסופו של דבר הוא יותר כולא רגע בזמן. אני מדברת על התחושה של הזמן ועל פיצול בין ערוצי זמן שמתקיימים במקביל ולא נפגשים. כשאני מדברת על ״טקס״ אני מדמיינת בעצם מין אפשרות להרחיב את הזמן של המציאות, ולתת לזמן של האבל להכנס לתוכו. זה היה המקום שמבחינתי העבודה הזו אפשרה

טקסים יכולים לגעת במקומות מאוד יצריים, ויש בהם מקום לריפוי וחמלה אבל גם לתוקפנות והרסנות. בווידאו הדמויות מבצעות פעולות כמו החייאה והנשמה, אבל הן גם שואבות את האוויר זו מזו, והן תלויות זו בזו לקיום, שמופיע שם ברגע מאוד שברירי שלו

חגית: מה הרקע ״החילוני״ שעליו את מדברת, או הרגש המשפחתי שעלה במלוא עוזו באבל?

יערה: ב״קיום חילוני״ אני מתכוונת למקום של העדר טקסים, אבל מיסטיקה היא דבר חזק, והיא הופיעה בעבודות שלי לאורך השנים בצורות שונות. גדלתי על תפיסות בינאריות של חיים ומוות. אחת התחושות החזקות שעלו באבל והתייחסתי אליהן בעבודה היא השיבוש של ממד הזמן. באותה תקופה ענדתי שעון של אבי שעמד מלכת, וכמו החזיק את הזמן שעצר. זה גרם לי לחשוב על האופן ששני הזמנים, של המוות ושל החיים, מתקיימים במקביל. הפעולה הטקסית הייתה כמו פתיחת חלון בזמן והכנסת זמן אחר לתוכו. בעצם אפשרות לחבר את שתי ההוויות האלו

חגית: אולי זה הרגע המתאים שתספרי על עצמך. באיזה בית גדלת, איפה למדת אמנות, הקשר עם אביך?

יערה: גדלתי בקריית חיים. לפני יותר משנה גיליתי שהבית הזה הפך לימים לבית נטוש, ובימים אלו חומרים מתוכו הופכים לחומרי גלם לעבודות חדשות שאני יוצרת, שגם הן נוגעות באבל, אבל דרך המרחב הביתי.

למדתי אמנות בבצלאל, תואר ראשון ושני, ואני מלמדת בשנקר. איך הקשר עם אבי קשור לעבודות – להרבה עבודות שלי יש טריגרים אישיים אבל מכיוון שבעבודות אין נרטיב, אני משאירה את הסיפורים האלה אצלי בסטודיו

ארטוול, פראג. צילומים: Martin Micka

חגית: ובכל זאת, כדי להיכנס עוד קצת לתוך הראש שלך, אולי תספרי על הסדרה שמוצגת בפראג – ואיך נולדה התערוכה?

יערה: ב־2019 נסעתי לרזידנסי במיטפקטורי בפראג. פגשתי שם את אחת האוצרות של הפרויקט, זוזנה סטפקובה, והיא הציעה לי לחשוב על עבודה עבור המרחב הציבורי. זמן קצר אחרי כשפרצה הקורונה האפשרות להציג במרחב הציבורי קיבלה הקשר חדש, שעניין אותי. הפורמט שם הוא דו ממדי, וזה אפשר לי לחשוב בצורה שונה על העבודות שלי, שהן לרוב פיסוליות.

התהליך הבשיל כשהתחלתי ליצור את ״השנה הראשונה״, והרגשתי שיש התאמה בין הפורמט של התערוכה לעבודה. אחת השאלות שהעסיקו אותי היא איך לתרגם אובייקט לפעולה, ושם נכנסה הנשימה כבסיס לשינוי שעובר האובייקט. בעבודות הסטילס הדימוי קפוא וכל העיסוק בזמן ופעולה מקבל משמעות אחרת. בחלק מהדימויים הכסות הופכת לחניטה

חגית: וממרחק הזמן?

יערה: בגדול אני לרוב חושבת על מדיום קצת מבחוץ, דרך מדיומים אחרים. לפיסול הגעתי מתוך מחשבות על ציור ובעיקר ציור פעולה, וזה נוכח ברוב העבודות שלי, את עבודת הווידיאו יצרתי מתוך פעולה פרפורמטיבית עם אובייקטים. אחת השאלות שהעסיקו אותי היא איך לתרגם אובייקט לפעולה, ושם נכנסה הנשימה, ונפתחה האפשרות של הגוף החדש שנוצר להשתנות עם הנשיפה והשאיפה

חגית: את הדמות המופיעה בצילומים ובווידאו? המעבר לפרפורמנס די מחייב אותך להפוך לנוכחת בפרונט של העבודה, גם מול קהל או רק בצילום?

יערה: כשהתחלתי ליצור את האובייקטים הלבישים יצרתי את כולם עבורי ולמידתי. הם לא תוכננו מראש, אלא ברישומים שאצלי הם תמיד די שונים מהאובייקט שמתפתח, תוך כדי התהליך, מתוך החומר והפעולה הגופנית שכאן כללה גם ניסיונות פרפורמטיביים כאלו ואחרים. מכיוון שאני עובדת עם תופר מקצועי במתפרה בפלורנטין, שרואים אותה מהרחוב, אפשר לומר שכל התהליך הוא קצת פרפורמטיבי. אבל מלכתחילה ידעתי שבעבודה הזו אני רוצה לשלב פרפורמריות. היה ברור לי שלפעולה הספציפית הזו אני רוצה קבוצה של נשים

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

חגית: אז יש שם דמויות שונות שעוברות איזו האחדה, תחת המעטה הכחול. אני מודה שהוא מעורר מגוון אסוציאציות – משמים ומלאכים, דרך שדים מאיימים, ועד למעטה הבורקות התכולות של נשים באפגניסטן

יערה: מעניין. התחלתי את העבודה מתוך מחשבה על שוניות אלמוגים. מבחינתי התלבושות והצבעוניות מטשטשת את הגבולות ביניהן, והופכת אותן למעין על אורגניזם משותף. בעבודות הווידיאו זה מאוד מתחדד גם בצילום ובעריכה, שיוצרים קיטועים בגופניות ובסצנות

חגית: איך את חווה את ההבדל בצפייה במוזיאון וילפריד (יריעות בתנועה) לעומת CCA (מסכים) ולעומת פראג (סטילס)? מה היית רוצה שיחוו הצופים?

יערה: במוזיאון וילפריד הרעיון היה ליצור עבודת וידיאו הבנויה ממקטעים, שמתחברת דרך הארכיטקטורה של המיצב. יצאתי מתוך המספר שלוש, שהתקשר מבחינתי לטקסיות ולקבוצה. המסך הרביעי הוא מעין נקודת סף עם דמות שמכניסה אל ההתרחשות. היה לי חשוב ליצור מרחב שידבר עם הפעולה הטקסית, שבעריכה היא מאוד מקוטעת. הגופים מתחברים ויוצרים מבנה חדש, שמתרחק מהאנושי.

בCCA התצוגה היא בשלושה מסכי טלוויזיה, והממד החומרי של התצודה מתבטל. תמר ואני ראינו בזה הזדמנות לתת לוידיאו להתקיים כוידיאו, וזה דווקא אפשר לחומר של האובייקטים הלבישים לצאת בצורה אחרת שעניינה אותי

חגית: שם אנשים יפגשו את העבודות כאמנות חוצות, תוך כדי תנועה. פתאום יחשפו למעין שד כחול שילווה אותם – איזה סיפור את חושבת שיעלה שם?

יערה: הגלריה של ARTWALL בפראג מאוד מעניינת בעיניי מבחינת האופן שנחשפים לעבודה. היא ממוקמת בנקודה כזו שאפשר לצפות בה תוך כדי שיטוט רגלי, בנסיעה מרכב, ברכבת ובשיט בסירה, וכל אחד מהם מזמין חוויה מאוד שונה. כשנחשפתי לתצוגה הזו בבילבורדס ענקיים, חשבתי שזה יהיה מעניין לעשות שם משהו שהוא על התפר עם פרסום או אופנה, ואיכשהו בפרוייקט הזה זה התאפשר. לא נסעתי עדיין, אבל בספטמבר נערוך אירוע ושיח של האוצרות ושלי במרכז לאמנות עכשווית בפראג ותהיה לי הזדמנות לראות את העבודות בלייב

כשאני עובדת על עבודה כזו זה תמיד יש ממד של שחרור אבל גם משהו שמחזיק ולא משחרר, ואולי זה לא פחות מעניין אותי כאמנית כי זה מחזיר אותי לסטודיו. גם בווידיאו עצמו, הניסיונות החוזרים והנשנים להנשים, להפיח חיים בגופים הכחולים, הם נסיונות שנועדו לכישלון. ודווקא זה מבחינתי אקט של אהבה

חגית: עכשיו שאת מציגה את ״השנה הראשונה״ באופנים והיבטים שונים, את מרגישה זיכוך מסויים, פרידה יותר שלמה?

יערה: בסוף כשאני עובדת על עבודה כזו זה תמיד יש ממד של שחרור אבל גם משהו שמחזיק ולא משחרר, ואולי זה לא פחות מעניין אותי כאמנית כי זה מחזיר אותי לסטודיו. גם בווידיאו עצמו, הניסיונות החוזרים והנשנים להנשים, להפיח חיים בגופים הכחולים, הם נסיונות שנועדו לכישלון. ודווקא זה מבחינתי אקט של אהבה

חגית: באיזה אופן?

יערה: אני לא יודעת אם זה עצם הכישלון כמו הדגש על הפעולה עצמה ולא עלהתוצאה הקונקרטית שלה

חגית: בכל מקרה זה תיאור מכמיר לב ופואטי. ומה הדבר הבא שאת עובדת עליו?

יערה: בשנה הבאה תוצג תערוכת יחיד שלי בבית האמנים בתל אביב במסגרת פרס אן וארי רוזנבלט, (אוצרת אורלי הופמן) והיא תורכב מעבודות שחלקן התחילו להתפתח לפני יותר משלוש שנים, עם עבודות שמתגבשות בימים אלו. זה מאוד מעניין ליצור פרוייקט לאורך כך כך הרבה זמן, ולנסות למצוא כל פעם את המפגש בין רגעים שונים בעשייה שלי שיש בה הרבה תזוזות

חגית: ברכותיי! ממש נראה שהגעת לאיזו נקודת רתיחה בקריירה

יערה: תודה

יערה צח בגלריה גבעון. צילום: ליאת אלבלינג