פסטיבל הקולנוע ירושלים 2023 // אמנות בצומת

איש צעיר שחי כנראה בירושלים, נוסע לרוסיה לפגוש את אמו שגידלה אותו. זה לא סתם ביקור, בטח לא נוסטלגיה, הפעם הוא כנראה מדבר איתה בפעם הראשונה על הילדות שלו איתה, ובעיקר על האב האלכוהוליסט שבצילו ותחת אימתו התנהל הכל. איך הופכים רגעים פרטיים כל כך לקולנוע? איך עושים מהם אמנות?

״איך האגם הפך לנהר״ היא עבודה יפהפיה ושוברת לב של סוון סמולניק. הוא אכן נוסע לרוסיה, הוא כנראה מדבר עם אמו על ילדותו, אבל התאור הזה של הסרט מחמיץ את החד־פעמי שבו. הסרט לא מתפתה לספר את הסיפור כולו, ובהרבה מובנים הוא גם לא עסוק בסיפור עצמו. מה שיש בו הוא חיפוש או התבוננות במה שנותר בקול ובגוף ובמראות שנחקקו בזכרון מהשנים האלה.

הוא לא מתעמת עם האם, לא נשבר מולה, לא מספר לה מה הרגיש או איך זה היה; כלומר כל זה אולי קרה במציאות אבל הוא לא חלק מן הסרט. במקום כל זה מה שנוכח בסרט הזה הוא בעיקר המבט שלו. הוא מפנה את המצלמה אל האם, ואל מה שניבט כשמתבוננים מהחלון החוצה. 

הגוף המיוסר של האם, ההתקפלות של הגוף בבושה או בתחינה, הקור שמקפיא את המבט המתבונן החוצה, התנועה בתוך מרחבים שהם ילדות וזרות בו זמנית, כל אלה מספרים סיפור שהוא בו זמנית מלא עוצמה, וכאב, ואיפוק, וזרות, וקרבה גדולה. זה סרט שבעיקר מקשיב או מתבונן, חוקר, מחפש איזה דבר שהוא מחוץ למילים; שהתחיל כתרגיל במהלך הלימודים בבצלאל, והלך והבשיל לפנינה של ממש. 

״איך האגם הפך לנהר״ הוא אחד הסרטים שמשתתפים בתחרות לאמנות וידיאו וקולנוע נסיוני במסגרת הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע בירושלים, בשיתוף המרכז לאמנות ומחקר מעמותה. הסרטים – או העבודות – בתחרות הזו, חלקם יועדו מראש להקרנה בקולנוע, חלקם יועדו לגלריה או למוזיאון, ובכולם בולט החיפוש אחר שפה, הניסיון לפרוץ את המבנה הנרטיבי, ההתעקשות על המבט. זו תחרות יפהפיה, שהיא חלק מתכנית רחבה יותר – ״אמנות בצומת״ – שאצרו וויויאן אוסטרובסקי בשיתוף קבוצת סלה־מנקה, באוצרות מוקפדת ומלאת השראה של גלריה בתוך פסטיבל. 

העבודה היפהפיה והמסקרנת של דן רוברט ליהאני לא בורחת אל הסברים פוליטיים מורכבים או פשטניים, לא מכריזה על שלום עולמי אפשרי, גם לא על ירושלים כזירה של עימות. במילים אחרות היא חפה מקלישאות על המקום הזה

הנה לדוגמה העבודה Riding Out of the Saddle של דן רוברט ליהאני. זו עבודה מופשטת, ועם זאת מלאת נוכחות; עבודה שהיא כמעט כוריאוגרפיה לריקוד. הסטודיו של ליהאני ממוקם בשכונת תלפיות בירושלים. מהחלונות של הסטודיו הוא צופה בפועלים שעובדים על כיפת המסגד בבית צפאפא. בסטודיו יש לו בין השאר חלונות גבוהים, סולם, גלגלים ואופניים.

מה שמתרחש בין המבט שלו לעבר הפועלים, לבין התנועה שלהם על כיפת המסגד, בין התנועה שלו על הסולם בסטודיו לבין המבט של הפועלים על המרחב, הוא כמו הדהוד או ריקוד, שיש בו גם הומור, וגם רצינות חמורה, ובעיקר יש בסרט הזה איזו תנועה מהפנטת. העבודה היפהפיה והמסקרנת הזו לא בורחת אל הסברים פוליטיים מורכבים או פשטניים, לא מכריזה על שלום עולמי אפשרי, גם לא על ירושלים כזירה של עימות. במילים אחרות היא חפה מקלישאות על המקום הזה. בין כל האפשרויות האלה היא רוקדת איזה ריקוד שהוא מחוץ לכל סיפור או בשורה.

עבודה מרתקת אחרת היא ״בעיות מילוליות״ של ניצן סט. זו עבודה קצרצרה של ארבע דקות, שקשה לתאר את ״העלילה״ שלה. יש בה דמות, יש בה נביעה ויש בה התרוקנות. הכותרת שלקוחה מתוך ספרות המתמטיקה לא ״פותרת״ את העלילה, ובהרבה מובנים מכריזה עליה כחידה.

כשהתבוננתי בעבודה לאורך ארבע דקות מרוכזות ואינטנסיביות, לרגע הייתי בגלריה; לרגע לא היה ברור אם אני מול מסך או מסכים. הצפייה המתעתעת הזו, שני מסכים על מסך אחד, או מסך אחד שלרגע מסתיר מסך אחר, היא צפייה שיש בה גם ריבוי, אבל גם איזו הבנה של המוגבלות של המבט. העבודה החכמה הזו היא גם מלאת רגש ואנושית מאד, ונוגעת ללב.

עבודה מרתקת אחרת, ״תושבת קבע״ של טליה הופמן, עושה שימוש מרתק בקול ובקריינות, ושואלת דרכם על זהות, מקומיות, ושייכות. הבמאית היא בתה של  טטיאנה הופמן, ששמשה לאורך שנים כעיתונאית חדשות החוץ המפורסמת. להופמן (האם) היה מבטא וקול מובחנים מאד, שאפשר היה לשמוע דרכם את ההגירה, את הדיבור שלה בשפה שאינה שפת אמה, את החיבור הזה שלה אל החדשות שבחוץ.

בתה משתמשת בטקסטים של אמה ומפקידה אותם לקריאה ולקשב של ארבע נשים אחרות, כל אחת מהן עסוקה באופן אחר בשאלות של שייכות הגירה וזהות במקום הזה. יולי נובק, איבון דויטש, מריה דה־פינה וטליה הופמן, כל אחת בדרכה לא רק חוזרת אל הטקסטים והזהות של טטיאנה הופמן, אלא בעצם ההקראה שלהם מספרת דרך מילים של אחרת את הסיפור שלה עצמה. זה סרט חכם ורב שכבות, שמעורר מחשבות, על המקום, על עקירה תמידית, ועל (אי) האפשרות לשייכות.

חוץ מהתחרות יוקרנו במסגרת ״אמנות בצומת״ גם ארבעה סרטים ארוכים. זו הזדמנות נדירה לראות סרטים שאי אפשר לראות כמעט בשום מקום אחר. אחד מהסרטים היפהפיים והנדירים שיוקרנו במסגרת הזו הוא ״לחזור להגיון״.

הסרט מורכב מארבעה סרטים קצרים של מאן ריי, שהראשון שבהם הוקרן ב־1923. לעותק המשוחזר באיכות נפלאה נוסף פסקול נהדר שהולחן ובוצע על ידי הרכב מוזיקלי בהובלתם של הקולנוען ג׳ים ג׳רמוש והמוזיקאי קרטר לוגן. זה סרט יפהפה שהוא אמנות צרופה: הצילום הוא כמעט ציור או רישום, האור והצל, המעברים ביניהם, הקצב, הקומפוזיציה, כל אלה הם כמעט ריקוד. יש לו איכות מופשטת ולירית ויפהפיה.ֿכדי שלא תחמיצו אני מתפתה להעתיק מתוך התכניה את הדברים שאומר ג׳רמוש על הסרט היפהפה הזה: ״אנחנו גאים מאוד להיות תזמורת הליווי של מאן ריי. אני חושב שמה שאנחנו מנסים לעשות, ומה שמאן ריי עשה, זה ליצור מצב אקסטטי. מקום שקיים בחלל קטן בין המודע ללא־מודע, בין החלום לערות, ובין המציאות לעולם הסוריאליסטי״. אוהבי האמנות והקולנוע: אל תחמיצו את הסרט הזה. 

ולסיום, חוץ מהקרנות של סרטים, במסגרת התכנית ״אמנות בצומת״ תוצג במרכז מעמותה תערוכה של האמנית אירית בצרי, שהציגה במוזיאונים וגלריות רבים בעולם. התערוכה ״זכרונות של אחרים״ היא תערוכת פילם ווידאו שנעשתה במיוחד לחללים של מעמותה. ״אמנות בצומת״, התערוכה, התחרות, והקרנות הסרטים, היא מין גלריה נפלאה שפועלת בתוך פסטיבל. ויויאן אוסטרובסקי וקבוצת סלה־מנקה עשו פה כדרכם עבודת אוצרות מרהיבה. אל תחמיצו. 

אמנות בצומת
אוצרות: ויויאן אוסטרובסקי, קבוצת סלה־מנקה
התחרות לאמנות וידאו וקולנוע נסיוני: 18.7, סינמטק 3

איך האגם הפך לנהר, סוון סמולניק | ישראל, 2023 | 13 דקות
Riding Out of the Saddle, דן רוברט להיאני | ישראל, 2023 | 11 דקות
תושבת קבע, טליה הופמן | ישראל, 2023 | 15 דקות
בעיות מילוליות, ניצן סט | ישראל, 2023 | 4 דקות
לחזור להגיון, צרפת, 1923 | 70 דקות | צרפתית | תרגום לאנגלית
אירית בצרי, ״זכרונות של אחרים״. פתיחה: 15.7; נעילה: 8.9. שיח גלריה עם האמנית: שישי, 21.7, בשעה 12:00

טליה הופמן, תושבת קבע

דן רוברט להיאני, Riding Out of the Saddle