אילנה זפרן: לא תיכננתי להיות מאיירת חתולים. וגם לא קומיקסאית

יובל: הי אילנה, מה שלומך בתוך כל הטרלול הזה של קיץ 2023 במדינת ישראל?

אילנה: מנסה להישאר אופטימית. די מצליחה – ברמת למצוא רעיונות, בכל הקשור לאקטואליה, קל יותר מתמיד

יובל: כן. שמח שזה די עובד לך… ובתוך כל זה פתחת תערוכה חדשה בבית מיכל ברחובות, חתולים וחיות אחרות!

אילנה: נכון. גם חיות אחרות!

יובל: איך זה קרה? איך חתולות הבית הסכימו לזה?

אילנה: הן סובלניות גם לחיות אחרות. אפילו לג׳וקים.

עינת, שמנהלת את בית מיכל, ספרייה לילדים ומרכז תרבות ברחובות, הציעה לי לעשות תערוכה והיה ברור שהבסיס יהיה חתולים, אבל רצינו שיהיה מגוון ומקיף. עדיין יש שם רוב מוחץ לחתולים, אין מה לעשות: התווית של מאיירת החתולים דבוקה חזק

יובל: כן, החתולים דבקו בך, אז אולי תספרי רגע איך זה התחיל? מאיפה התחילה פינת ליטוף ואיך הפכו רפי וספגטי לגיבורים שהם היום

אילנה: ״פינת ליטוף״ התחילה להתפרסם לפני עשר שנים ב״מוסף הארץ״ אחרי שהמקומון ״עכבר העיר״ ששם התפרסם הקומיקס שלי ״רישומון״ נסגר. ב״רישומון״ רפי וספגטי היו שניים מתוך ארבעה גיבורים, היה גם אותי (אמא 1) ואת מי שהיתה אז בת הזוג שלי (אמא 2), אבל הם היו חביבי הקהל וכשהתחילה הפינה במוסף הם השתלטו לגמרי. ושם הם נהיו עוד יותר פופלאריים. מלעיל ומלרע, היורשות שלהם, עדיין מנסות להיכנס לכפות הגדולות שהם הותירו.

לא קמתי בוקר אחד ואמרתי ״הקטע שלי יהיה קומיקס חתולים״, זה פשוט קרה. אבל כשחושבים על זה זה הגיוני כי כן היתה לי מהתחלה נטייה לקומיקס אוטוביוגרפי ובגלל שתמיד יש לי חתול אחד זה הגיוני שחתול ייצג אותי

יובל: כן, ואלה באמת כפות גדולות להיכנס אליהן…

אז ספרי מה כוללת התערוכה ונתקדם משם

אילנה: בתערוכה יש די הרבה פינות ליטוף. בחרנו כאלה שהן יותר אונבירסליות ופחות פוליטיות, אבל עדיין יש בחלקן רמזים כאלו. יש חמישה סטריפים של קומיקס שבניתי על הקירות עצמם. כלומר, הדפסנו כל פאנל בנפרד והדבקנו על הקיר והוספתי את הקונטור השחור מסביבם על הקיר עצמו. הקיר הוא כמו דף וזה הופך את הקומיקס למאוד נגיש ונוח לקריאה. ארבעה מהסטריפים הם מתוך ״רישומון״ והחמישי הוא מתוך ״אילני והחבר׳ה״, סטריפ על צפרדעים שמתפרסם ב״נשיונל ג׳אוגרפיק קידס ישראל״.

יש קיר שמוקדש ל״אלימיאו״, ספר ילדים שכתב יהונתן גפן ואני איירתי. יש כמה איורים של חיות שונות מתוך פרוייקט שנמצא בעבודה שנקרא ״גלויות לב״, איורים מספר הילדים ״ג׳ורג׳י״ של דקלה קידר שאיירתי ויש גם קיר שעם ארוך שתליתי עליו, ברישול מכוון שנותן אווירת סטודיו, רישומים מקוריים בעיפרון משנים שונות, כולל חלק מהרישומים של הפינות שתלויות בתערוכה ומ״אלימיאו״. זה יצר סוג של עבודה חדשה שקראתי לה ״הרגע שלפני״.

יש גם מצגת שבנויה מפאנלים מ״רישומון״ שרצה בלופ ומנסה להשיב על השאלה ״למה לעזעזל אנחנו אוהבים חתולים?״. ויש גם ציור שציירתי על הקיר שכולל את החיות האהובות עלי

לא קמתי בוקר אחד ואמרתי ״הקטע שלי יהיה קומיקס חתולים״, זה פשוט קרה. אבל כשחושבים על זה זה הגיוני כי כן היתה לי מהתחלה נטייה לקומיקס אוטוביוגרפי ובגלל שתמיד יש לי חתול אחד זה הגיוני שחתול ייצג אותי

יובל: מגניב. אז זה קצת רטרוספקטיבה, נכון?

אילנה: כן, די יצא ככה. אבל חסר ממש את ההתחלה שזה הרומן הגרפי ״סיפור ורוד״. זה פחות חייתי ופחות לכל המשפחה, אז נותר בחוץ. לשמחתי כן נכנס טאץ׳ להט״בי דרך המצגת בלופ ודרך פינות הליטוף

יובל: אהבתי. אז מעניין אותי מה הבנת על עצמך כמאיירת ממבט על העבודות בתערוכה? זה קצת כמו טיפול פסיכולוגי, לא?

אילנה: אף פעם לא הייתי בטיפול פסיכולוגי, אז אין לי איך להשוות, אבל יכול להיות. עשיתי כמובן קומיקס (יותר מאחד) על האנטי פסיכולוגים שלי.

אני חושבת שהבנתי מה שכבר קצת ידעתי והוא שמה שהכי חשוב לי הוא לספר סיפור דרך האיורים. ניסיתי לבנות את הקירות של התערוכה בצורה שגם תספר סוג של סיפור. וגם הבנתי ש״נתתי עבודה״ כמאיירת. אני תמיד חיה בתחושה שאני לא עושה מספיק וזה נתן תחושה ש״וואלה, יש כבר גוף של עבודות״. זה מספק מאוד (רק לרגע כמובן)

יובל: לגמרי גוף עבודות. את יכולה לתת דוגמה מה זה אומר לספר סיפור דרך האיורים? מעבודה או שתיים שונות שמופיעות בתערוכה?

אילנה: בחרתי לדוגמה לתלות רצף של כמה פינות שעוסקות בקיץ ובחום. כל פינה עומדת בפני עצמה, אבל הן גם יוצרות משהו ביחד, סיפור על קשיי הקיץ שכל אחד יכול להזדהות אתו. וזה תלוי במקום גבוה ומרכזי וקצת מחבר את התערוכה לזמן שהיא מוצגת בו בעיני.

ועוד דוגמה זה קיר השעם שהזכרתי מקודם. כל הרישומים עליו הם בשחור לבן חוץ מנגיעה אחת של צבע שהיא דגל ישראל עם ציור של חתול במקום המגן דוד בצבע כחול, זו נגיעה קטנה אבל בולטת ויש משהו מאוד ישראלי בעבודות שלי וזה מייצג את זה. יש על הקיר הזה גם כמה רישומים שלי, אבל רק כנותנת שירות של אוכל או ליטופים לחתולים שזה מספר על יחסי אדם־חתול. זה קיר שנוצר לגמרי בספונטניות, בלי לתכנן, אבל הוא יצר סוג של סיפור

צילום: בית מיכל

יובל: אמרת מקודם שלא תכננת להיות מאיירת חתולים, ואני רוצה לשאול אם איור לילדים כן היה חלק מהתכנית? זה לא שאת מאיירת רק לילדים כמובן, אבל כמו שאמרת, יש באיורים שלך הבטים אקטואליים, פוליטיים או חברתיים, אפרופו טאצ׳ להט״בי

אילנה: לא תיכננתי להיות מאיירת חתולים וגם לא קומיקסאית… החלום המקורי שלי היה לאייר ולכתוב ספרי ילדים, אז כן, זו היה חלק מרכזי מהתוכנית, אבל בפועל הקומיקס תפס את מקומו. הגשמתי את החלק הזה סוף סוף עם ״נמוכונת״ שיצא בשנה שעברה.

אני לא כל כך עושה הפרדה בין איור למבוגרים לאיור לילדים. המבחן שלי לספר ילדים טוב זה שאני אתחבר אליו כמבוגרת ואני מנסה ליישם את זה גם בעבודות שלי, שהן ידברו לכמה קהלים. לשמחתי ילדים מאוד אוהבים את האיורים שלי למבוגרים, לפעמים הם מבינים את ההיבטים האקטואליים ולפעמים הם מוצאים בהם דברים אחרים.

אגב, אני במאבק פה עם מלעיל ומלרע על המקלדת והוואקום תוך כדי כתיבה

יובל: ברור, זה מאבק תמידי, ואולי זה הזמן לשאול מה התשובה שלך ל״למה לעזאזל אנחנו אוהבים חתולים?״

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

אילנה: יש הרבה סיבות, ביניהן: זו חיה מעניינת ומצחיקה כי היא מלאת סתירות ובעלת אישיות מורכבת; זו חיה מעוררת השראה – כולנו היינו רוצים להיות בטוחים בעצמנו ואציליים כמו חתול; וזה הכי קרוב ללגדל נמר בבית

יובל: אני בעיקר מקנא ביכולת האינסופית של החתולות שלי לישון. אבל ממש

אילנה: כן, השינה היא חלק מהביטחון ושלוות הנפש בעיני. והם גם מאתגרים אותנו כמו חבר טוב שמעניין לדבר אתו

יובל: יפה. מה עוד? משהו חשוב נוסף לספר שלא אמרת לפני שנפרדות?

אילנה: שכחתי שיש גם את האיור הכי יפה מ״נמוכונת״, איור של להקת דובי נמלים. יצאתי דב נמלימפובית. וגם: שהתערוכה, על אף חתוליותה, יכולה לדבר גם לכאלו שלא אוהבים חתולים. כי הרי דרך החתולים והחיות האחרות אני בעצם מדברת עלינו, בני האדם

אילנה זפרן | חתולים וחיות אחרות
בית מיכל, רח׳ הגר״א 10, רחובות
נעילה: 29.9