כל מה שחשוב ויפה
נגה סלה, המכון לאמנויות, תל חי. צילומים: מל
נגה סלה, המכון לאמנויות, תל חי. צילום: יעלי גבריאלי

שלוש אחיות: אורי בללי, נגה סלה, קארין מזרחי - בוגרות 2023

שלוש בוגרות עיצוב במסגרות שונות הקדישו את פרויקט הגמר שלהן כל אחת לאח או לאחות שאיבדו, ויצרו בהשראתם - קולקציות אופנה, תכשיטים ומשחק ייחודי, שנותן הזדמנות לזכור ולדבר על אהובים מתים

יום אחרי תצוגת האופנה החגיגית של בוגרי שנקר 2023 נחנכה בשפך נחל צפית בכביש הערבה אנדרטה לזכר הרוגי אסון השיטפון, שהתרחש באפריל 2018. את אורי בללי, בוגרת לימודי עיצוב אופנה בשנקר, ואת אחותה גלי, אני מכירה מילדותן. גלי ז״ל נהרגה באסון נחל צפית כשהייתה בת 18, ואחרי מותה נותרו מהדהדים השירים שכתבה, כמו גם צדדים אחרים באישיותה ופעילותה החברתית. פרויקט הגמר של אורי, שאותו הקדישה לאחותה, עורר את תשומת לבי לנושא הרגיש ולקשר העמוק שבין אחיות ואחים, שחווים בגיל צעיר אובדן מערער חיים, ומתמודדים עם האבל וההיעדר של האח.ות החסרה בשנות התבגרותם.

בלימודי מקצועות יצירתיים כמו עיצוב ואמנות הסטודנטים מתבקשים למצוא מקורות השראה ותכנים עמוקים שיזינו את עבודותיהם. נדרש לא מעט אומץ לעסוק במשך שנה שלמה, שנת הגמר בלימודים, בפצעי האבל, הגעגוע והזיכרון. אפשר לשער שהכניסה לאזור הסכנה הרגשי נעשית גם מתוך תחושת שליחות, שייכות ואהבה שאין לה מוצא.

רצח מיכל סלה, באוקטובר 2019, נצרב בזיכרון הציבורי בישראל בין היתר בזכות אישיותה המיוחדת של מיכל ז״ל, שהייתה מעורבת בפעילות חברתית, ערכית, והותירה חותם בכל מקום ועיסוק שבו נגעה. פורום מיכל סלה, העמותה על שמה, עוסקת בהצלת נשים במצבי סיכון. אחותה הצעירה, נגה, הקדישה לה את פרויקט הגמר בלימודי צורפות במכון לאמנויות בתל חי.

לירן מזרחי נהרג בתאונה קטלנית רבת נפגעים, בבוליביה במאי 2008, במהלך הטיול הגדול אחרי הצבא. מותו של לירן ז״ל עורר הזדהות בציבור הרחב, שעוקב אחר צעירים במסע השחרור הכל כך ישראלי. אחותו הצעירה קארין מנהלת כיום את עמוד הפייסבוק לזכרו, והקדישה לו את פרויקט הגמר במחלקה לעיצוב בסמינר הקיבוצים.

אורי בללי: תסמונת הלב התפוס // המחלקה לעיצוב אופנה, שנקר

״׳לב תפוס׳ הוא ביטוי שהמציאה אחותי הקטנה גלי בשיר שכתבה, והוא מתאר את התחושה שמרגישים כשחווים חוויה כל כך טראומתית וקשה, שגורמת לך לעצור בגללה הכול, ולחזור לחיים לאט לאט ובהדרגה. לפני חמש שנים גלי נהרגה באסון שטפון נחל צפית והשאירה אותי עם מחברת מלאה שירים ולב תפוס מאוד. את הקולקציה שלי בפרוייקט הגמר בחרתי להקדיש לה ולמילותיה, המלוות אותי כמו מלאך שומר ועוזרות לי להמשיך הלאה״, כותבת אורי על פרויקט הגמר.

​״הקולקציה היא קולקציית בגדי נשים התפורה מבדים רכים ובעלי שקיפויות וברק, ויוצרת תחושות של עיטוף והגנה ושל קלילות וריחוף. את ההשראה לצורניות והדפוסים לקחתי מדימוי המלאך באמנות, וממחברת השירים של גלי. הקולקציה משלבת טכניקות של הדפסה וצריבה, ציור ותפירה תלת מימדיים, וכן עבודות יד כמו רקמה חריזה וקווילט״.

זה משהו שליווה אותך בכל הלימודים או שעלה רק בפרויקט גמר?

״בשום שלב לא חשבתי בכיוון ולא עסקתי בזה. גם לא חשבתי שזה יהיה הנושא של הפרויקט – כבנאדם אני פחות משתפת ופחות נחשפת בדברים האישיים שלי. למפגש הראשון של העבודה על פרויקט גמר הגעתי עם נושא אחר לגמרי. דיברתי על פמיניזם ועל לבוש של נשים – אבל המנחה שלי, יוסי קצב, זיהה משהו ואמר שהוא לא חושב שזה באמת מעניין אותי. כשהוא שאל אם יש במקרה עוד משהו, זה נפתח. במהלך הקיץ שלפני התלבטתי – אבל מאוד פחדתי להיחשף. ניסיתי להסתדר בלי״.

אורי בללי, עיצוב אופנה, שנקר. צילומים: רפי דלויה

ביטוי מעניין, ״להסתדר בלי״.

״אולי הייתי צריכה את ההזמנה הזו. ואז זה פתאום היה ברור. חיפשתי איך לעשות את זה באופן פחות מילולי – זה לא פרויקט הנצחה, אלא רציתי להביא את עצמי והעיסוק שלי. מה שעזר לי זה ליצור משהו שלי ולהשתמש במילים שלה. הטקסטים של השירים נתנו לי השראה – פחות להתייחס לגלי בהיבטים הפיזיים. לא הפרצוף שלה על הבגדים. הרגשתי כאילו אני עובדת איתה.

״אני חושבת שאם הייתה ניתנת לי ההזדמנות, באיזה עולם אוטופי והיינו יושבות יום אחד לעבוד יחד, גלי הייתה אדם מאוד מילולי ועומדת מול אנשים ואני, אם הייתי צריכה, הייתי עושה את זה בציור או ביצירה״.

בעבודה על הפרויקט היה תהליך תרפויטי? העיסוק בצדדים הטכניים גבר על הרגשי?

בהחלט – זו המהות של תרפיה באמנות, לאנשים שמתקשים לדבר. לפעמים זה היה יותר מדי. היו רגעים שבהם הייתי צריכה הפסקה, לקחת רגע לעצמי ולהתמודדות שלי. אבל עובדים על זה שנה שלמה, ומעצם ההתעסקות למדתי להניח בצד ולהתעמק בצדדים האחרים של הפרויקט.

״בחלק המחקרי חיפשתי עבודות של אמנים שמתעסקים בזיכרון ואולי אנשים שאיבדו אדם קרוב, וראיתי שההתעסקות הפיזית ביצירה נתנה להם את המקום להתייחד, לזכור. לדוגמה, האמן היפני יממוטו, שהתחיל לעבוד במלח בעקבות האובדן של אחותו, אמר בראיון שהעבודה הרפטיטיבית הופכת למדיטטיבית.

״עבורי השעות של הרקמה ותפירה היו המקום הזה. בחלק מהדגמים יש רקמה של טקסטים, יש נוצות הן ממש תלת־ממדיות, שכל אחת צויירה ונגזרה ונתפרה ידנית״.

יצרת אלמנטים נפרדים שמרכיבים את הסיפור או הדמות, אבל גם בסופו של דבר בגדים אמיתיים.

״השיר שעומד בבסיס הקולקציה – כשקראתי אותו ממש בהתחלה הוא שיר שמדבר על פרידה רומנטית, וההעברה שלו לקריאה אחרת – שמדברת על התמודדות עם הפרידה שלי ממנה – הרגשתי שגלי השאירה לי מעין מפה. ממש הרגיש לי שהיא כתבה את זה לנו – כל כך מדויק. והעיסוק בשירים שלה הביא גם את הכנפיים של המלאך השומר״.

במהלך העבודה ״פרשת כנפיים״ וזה הפך מעיסוק בזיכרון של גלי ל״דבר של אורי״?

״זה לגמרי הדבר שלי. היה שלב בהתחלה שיוסי הציע כיוון של קולקציה שתהיה לבנה לחלוטין, אבל זו לא אני – אני אוהבת צבע, והמשיכה שלי הייתה לאופטימיות ולא לאווירה של זיכרון ומוות. הרבה מהאלמנטים הנשיים והרכים – זה הביטוי שלי כמעצבת״.

אורי בללי. צילום: מל

אורי וגלי

אורי וגלי

איך ההורים הגיבו כשאמרת להם שזה הפרויקט?

מאוד התרגשו. הם היו בשוק ושמחו שאני עושה את זה – גם מהיבט של ההנצחה, אבל גם מההיבט של ההתמודדות שלי – כמי שפחות חושפת ופחות משתפת״.

ולאן את ממשיכה מכאן?

״אני חושבת להתחיל לעצב ולהציע דברים בכמות קטנה מאוד. זה יקרה לאט, אני לא רוצה לקפוץ ישר למים ולעשות משהו שגדול עליי, צריכה עוד לאסוף ידע וניסיון – אלא אם כן אמצא איזו משרת חלומות״.

יהיה לך קשה להיפרד משנקר?

״במידה מסויימת יהיה קשה לצאת ממסגרת. כי זה עולם מאוד מוגדר שהעמיד לרשותי כלים ולמדתי המון. אבל יש סיבה לכך שזו מסגרת לימודים של ארבע שנים, אני חושבת זה באמת הזמן הנכון״.


נגה סלה: קליפות ושורשים // המכון לאמנויות, תל חי

פרויקט הגמר של נגה סלה במחלקה לצורפות במכון לאמנויות במכללת תל חי מוקדש לאחותה, מיכל סלה ז״ל, שנרצחה באכזריות בידי בעלה. זמן קצר לפני מותה הייתה זו מיכל – בעצמה בוגרת מכללת תל חי – שליוותה את אחותה הצעירה בהתלבטות על כיוון לימודים. ״מיכל נרצחה לפני כמעט ארבע שנים ועוד מעט האזכרה שלה. כשהתלבטתי בין לימודי פסיכולוגיה לצורפות, היא עודדה אותי ללכת בכיוון שמושך את לבי. מגיל מאוד צעיר אני עושה תכשיטים, והיא תמיד עודדה והאמינה בי״.

מה היה הפרש השנים ביניכן

״שמונה שנים. אנחנו שישה אחיות ואחים והקשר בינינו, למרות מרחק השנים, היה משהו מיוחד. עד היום אני ממשיכה לגלות דברים שקשורים אליה והיא כמו מלווה אותי״.

מיכל, מספרת נגה, הייתה אישיות רבת השראה, יוצרת וכותבת פוריה, ואת דבריה היא מצטטת בראש הטקסט המלווה את פרויקט הגמר: ״אני מרגישה כמו עץ, לפעמים הרוחות נושבות, העלים מתפזרים והגזע מתנדנד, אבל השורשים שלי חזקים״ – כתבה מיכל סלה. ואחותה נגה אומרת: ״ביערות העצים מתקשרים מתחת לפני השטח באמצעות שורשיהם שמתחברים. בשנים האחרונות אני מרגישה שאני לומדת לתקשר עם אחותי כמו שהעצים מתקשרים״.

נגה סלה, צורפות, המכון לאמנויות תל חי. צילומים: יעלי גבריאלי

נגה סלה, צורפות, המכון לאמנויות תל חי. צילומים: יעלי גבריאלי

״את סיכות השורשים עשיתי בתקופה מאוד קשה, בעקבות כתבה שקראתי על התקשורת של עצים דרך השורשים, וההרגשה הפנימית שלי – שהיא מלווה אותי ומכוונת, מסמנת לי שהיא פה איתי״.

בסיכות יש מראה אנושי בין פיה לדמות רפאים.

״בחדר שלי תלוי משפט של מיכל: החיים לוקחים אותך למקומות לא צפויים והאהבה לוקחת אותך הביתה. אני מרגישה שכל אחת מהעבודות היא חלק מהסיפור – בסיכות אני רואה אותי ואותה. ברוב הסיכות יש שתי דמויות, יש ריקוד מזיכרון של חתונה ויש חיבוק שזכור לי משיחת אחיות שהייתה לנו בטיול לים המלח״.

קולקציית התכשיטים שיצרה סלה, בפרויקט הגמר העדין והפיוטי שלה, משלבת טכניקות וחומרים: חיבורים קרים, שיבוץ, סריגה, פיסול בשעווה, הדפסת תלת מימד, יציקה, אלפקה, כסף, פליז, עץ, מלח ופנינים.

באחת מעבודותיה יריעה של סיבי צבר מצופה בכסף ומשובצת פנינים ומלח, נקראת ״תכשיטי כלה שאיננה עוד״, זהו שלד של קקטוס שנאכל על ידי טפיל, ״חייו של הטפיל הם על חשבון הקקטוס הקמל ונאכל. קליפת הקקטוס נראית יציבה כלפי חוץ – מסתירה את האמת הכואבת״, כתבה.

איך הגיבו ההורים לפרויקט?

״הם מאוד התרגשו, ואני מרגישה שבאיזשהו מקום יש בזה גם תרופה ללב שלהם – לגעת בזה ולראות שמשהו עושה טוב. גם הבחירה של המשפחה לצאת ולפעול בזירה הציבורית – בעיקר פורום מיכל סלה, העמותה שהקימה אחותי לילי בן עמי, שיש לה השפעה על חייהן של נשים על בסיס יומיומי״.

מתי ידעת שזה יהיה הפרויקט גמר?

״עד לשנה האחרונה היה לי ממש קשה לגעת בזה. בשנה שעברה ביקשו ממני במכללת תל חי לקחת חלק ביום המאבק באלימות כלפי נשים. אז נכנסתי לזה, ועמדתי בקשר מול המשפחות של הקורבנות. הרעיון שלי היה לאסוף יצירות של נשים שנרצחו ולהציג אותן – לתת קול לנשים עצמן״.

זה התחיל מזה שמיכל הייתה יוצרת?

״היא הייתה כותבת מוכשרת (וכתבה יומן מילדותה ועד הלילה האחרון לחייה), היא מאוד אהבה אמנות, וגם עשתה אמנות. אני מרגישה שהיא מכוונת אותי גם היום – אני גרה לגמרי במקרה בדירה שהיא גרה בה בתקופת הלימודים, ואפילו לא ידעתי (אבא שלי פתאום שלח לי תמונה שלי יושבת בפינת העבודה שלה). תמיד תהיתי אם יצא לה להיות במחלקה לצורפות – ובתערוכת הגמר חבר סיפר לי שכשמיכל ריכזה את תכנית פר״ח במכללה, היא עבדה במשרד ממש מתחת למחלקה, השולחן שלה היה בדיוק מתחת לשולחן העבודה שלי. היה ממש מרגש לגלות את החוטים המקשרים האלה״.

נגה סלה

מיכל ונגה סלה

מיכל ונגה סלה

למרות שהלכתן לכיוונים מאוד שונים ורחוקים זה מזה.

״בחיפוש אחר החומרים הבנתי שמלח הוא חומר שמדבר את הקשר המיוחד שהיה לנו. הוא מחבר ומשמר את הדברים כשהיו, זכרון משותף. זכור לי טיול שבו אספנו יחד קוביות מלח. מבין הדברים שלה, שמרתי קופסת פסיפס שהיא יצרה, ובתוכה מצאתי קוביות מלח מאותו יום. שילבתי את זה בעבודה – פסיפס שלם של עץ ומלח, העץ מתפצל לשתיים והמלח אוחז את שני החלקים יחד.

עוד תכשיט מיוחד הוא השרשרת עם צמחי האוויר – זו התקווה. הצמח החי שמנסה לצאת החוצה, והצורניות שמצטטת משחק מחשב שהיינו משחקות יחד. ובעבודות המלח יש שרשרת אחת שהיא החיים ואחת שהיא המוות״.

לאן את ממשיכה עם סיום הלימודים? מה את רוצה לעשות עכשיו?

״אני רוצה להקים חנות סטודיו קטנה, בצפון, בעמק החולה, ואולי להתחיל עוד קודם במכירה ברשת. זה יקח עוד זמן אבל בא לי ממש, ואני מדמיינת חנות שהיא גם מקום ליצירה ומפגש״.


קארין מזרחי: משחק. זיכרון. // החוג לעיצוב, הפקולטה לאמנויות, סמינר הקיבוצים

״ב־1.5.2008 איבדתי את אחי ז״ל שנהרג בתאונת דרכים במדבר המלח סאלאר דה אויוני שבבוליביה. הוא היה בטיול הגדול אחרי צבא, ואני הייתי אז בת 12. בפרויקט הגמר אני מתמודדת עם הצורך להנציח אותו וללכת בדרכו, לספר את הסיפור על האדם שהוא היה, וגם לדבר על הצלקת שנשארה בלב מאז אותו יום״.

קארין מזרחי עיצבה משחק חברה מסוג חדש, והקדישה את פרויקט הגמר שלה בפקולטה לאמנויות בסמינר הקיבוצים לזכרו של אחיה הגדול, לירן. קארין היום בת 28 ולירן נותר כפי שהיא זוכרת אותו, בן 23 לנצח. עם התבגרותה והשינויים שחלו בחייה, גם הגעגוע והזיכרון מקבלים בכל שלב מקום אחר. ״הקשר שלי ושל אחי היה קשר מיוחד במינו. מעבר לעובדה שאני דומה לו פיזית אני מרגישה צורך לזכור ולהזכיר אותו וחוששת לשכוח״, היא אומרת.

קארין מזרחי, עיצוב רב תחומי, סמינר הקיבוצים. צילומים: דניאל חנוך

קארין מזרחי, עיצוב רב תחומי, סמינר הקיבוצים. צילומים: דניאל חנוך

בפרויקט היא בוחנת דרך חלופית להנצחה, בעזרת משחק שמאפשר שיחה פתוחה על אדם שהלך לעולמו. הקלפים שעיצבה מפעילים רגש, מחשבה ופעולה, ומהווים אמצעי ליצירת תקשורת מחברת ומקרבת בין בני המשפחה וגם בין חברים קרובים. ״באמצעות המשחק נוכל להקדיש זמן לזיכרון האדם האהוב שמת, לשתף זה את זו בחוויות ולשוחח על הגעגוע, ההחמצה ומה שביניהם״, מסבירה מזרחי. בתערוכת הגמר הציגה את תמונתו של לירן המורכבת מצילומים קטנטנים, כפסיפס של זכרונות. המשחק עצמו זכה לתיבת עץ יפה שעיצבה, קלפי המשחק עגולים וכחולים בצד אחד ונושאים רישומים עדינים שלה בצדם השני. הרישומים, בהגדלה, השתלבו גם כטפטים בהצבת התערוכה.

העיסוק באבל ובהיעדר של לירן ליווה אותך בכל הלימודים, או שהתעורר לקראת פרויקט הגמר?

״לא ממש מההתחלה, אבל במהלך הלימודים, בשנה ב׳, התחלתי לעסוק בזה, אם כי מזווית אחרת. סיפרתי עליו לחברים ללימודים, התעסקתי הרבה במלח בתרגילי עיצוב. כשחשבתי על פרויקט הגמר אמנם היו רעיונות נוספים אבל זה היה החזק ביותר – לקחתי משהו שהעסיק אותי המון זמן ופיתחתי אותו״.

הפרויקט שלך הופך את הזיכרון הווירטואלי למוחשי.

״זה משחק שיצא מהזיכרון האישי והפך לאוניברסלי – יש בו גם את האלמנט הפיזי של הקלפים והאיורים והטקסט – לכל קלף יש מילה, משפט קצר או משפט שצריך להשלים – ויש את החלק הווירטואלי שלו, שהוא אישי לכל אחד. המקום שהאדם החסר תופס. המשחק למעשה מתחבר אסוציאטיבית לעבר ולעתיד״.

העבודה הייתה בעיקר אינטואיטיבית או שהתייעצת במחקר שלך עם פסיכולוגים, עם אנשי מקצוע אחרים?

״המחקר הרעיוני היה מאוד מורכב, גם בהתמודדות האישית שלי, עם הרגשות שזה העלה. התייעצתי עם מרפאה באמנות ועם שתי נשים מדהימות – נטע כפרי, שגם היא אחות שכולה, והקימה עמותה ׳ובחרת בחיים׳ והיא סייעה לי לדבר על הפרה הקדושה הזו של האבל; ועם איילה מינקור, אחות שכולה שאיבדה את אחיה באסון המסוקים, והקימה מיזם ״בין הקולות״. היא הייתה עוד יותר קטנה ממני כשאחיה נהרג.

״זה היה מסע לא פשוט – שלי. זה פתאום מפגיש אותך עם העבר שלך. בין היתר אספתי חומרים כמו 25 דקות של כתבות מ־2008, ותוך כדי הייתה האזכרה של 15 שנה – דיברתי עם אנשים ושמעתי סיפורים שלא היכרתי״.

איך הזיכרון שלך השתנה מהילדות לבגרות? כשעקפת את אחיך בגיל?

״היה רגע קריטי, שהפגיש אותי עם השאלה אם הוא אח קטן או אח גדול. אני בת הזקונים, יש לנו עוד אחות ואח, ובשבילי הוא לנצח בן 23. בכל אבל יש אפלה ויש רגעים של נוסטלגיה.

״מכל המשפחה אני הכי דומה ללירן וגם איכשהו לקחתי את זה על כתפיי. אני מנהלת את קבוצת הפייסבוק עם 1.1K עוקבים (חבר שלו הקים אותה ואני ׳ירשתי׳ אותה) – ממשיכים בדרכך, לירן תמיד תהיה בליבנו. ושם עולים טקסטים, וידאו ותמונות – זיכרון וירטואלי״.

קארין בתערוכת הבוגרים, ברקע תמונתו של לירן

קארין מזרחי (ברקע תמונתו של לירן)

לירן וקארין

לירן וקארין

איך ההורים שלך הגיבו?

״אני מגיעה מבית מאוד פתוח ומשתף, וזה אחד הדברים שעזרו מאוד. במפגשים משפחתיים שבהם ׳חגגנו׳ לו יומולדת, אמא הייתה מכינה את העוגה שלו – כל בנאדם שכול יגיד לך את האמת: הזמן עושה את שלו אבל זה לא נעשה קל יותר. סיפרתי להם שאני עובדת על זה, לא מהתחלה, כשהרגשתי שזה כבר יותר בשל, שיתפתי אותם, גם בבחירות טכניות – צבעוניות, ניסוחים. הם מאוד התרגשו״.

והיום את חושבת לפתח אותו למקום מעשי, לייצור? או שמבחינתך זה סוגר את הנושא, והיה בזה משהו תרפויטי עבורך?

״ברור שהיה בזה חלק תרפויטי. והאמת שלא חשבתי על מה יהיה הלאה עם המשחק. אבל כששיחקתי בזה עם המשפחה וחברים שלי, היה לזה כוח מאוד גדול. אפילו כשהקופסה הסגורה מנחת בסלון היא כמו תכשיט, ויש לה משמעות״.

העיצוב מאוד אלגנטי ומוקפד, כמו חפץ נוי, בשונה מעולם המשחקים הפשוטים.

״היה לי חשוב שהקופסה תהיה מעץ – חומר גלם, חם, עמיד, שיש בו שורשיות. והצורניות העגולה של הקופסה והקלפים – המעגל השלם הזה שהוא מעגל החיים, מלידה למוות ומסיום להתחלה, זה אינסופי״.

מה תעשי עכשיו?

״במקביל לתואר בעיצוב עשיתי תעודת הוראה, זה מאוד טבעי לי, באתי מהחינוך הלא פורמלי – גדלתי בצופים, וריכזתי שבט אחרי הצבא. בשנה האחרונה לימדתי אמנות בבית ספר יסודי ובשנה הקרובה אהיה מחנכת כיתה. התואר התאים לי כמו כפפה״.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

2 תגובות על הכתבה

  1. אתיקה יפה

    חגית יקרה!
    כתבה מרגשת ביותר אודות שלש האחיות הנוגעות באובדן כל אחת בדרכה!
    התנסינו במשחק שיצרה קארין כשהגענו לתערוכת הסיום! היו דמעות והתרגשות אך יותר מזה חשבנו שלומיק ואני שחשוב להוציא את המשחק לאור, שיהיה שם עבור אלה הזקוקים
    לגירויים לדיאלוג ושיח אודות האובדן!
    יישר כוח לכולן
    ותודה שהארת את עשייתן!!!!!

  2. ילי

    עצוב ומחזק, כתבה נפלאה על השראה וחיים, אמנות ויצירה, אבדן..זיכרון ואהבה. מעולה

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden