כל מה שחשוב ויפה
עמוס גיתאי, ״כיפור, רקוויאם למלחמה״. צילומים: ענבל כהן חמו
עמוס גיתאי, ״כיפור, רקוויאם למלחמה״. צילומים: ענבל כהן חמו

״כיפור, רקוויאם למלחמה״: עקדת יצחק האינסופית שלנו על מזבח תשוקת הקרב הגברית

מלבד ההקשר ההיסטורי במלאת 50 שנים למלחמת יום כיפור, התערוכה של עמוס גיתאי במוזיאון תל אביב מייצרת הקשרים אקטואליים שמתייחסים לאקלים הפוליטי הסוער והטעון הנוכחי

הכניסה לתערוכה ״כיפור, רקוויאם למלחמה״ של עמוס גיתאי, מבכירי הקולנוענים בארץ, צנועה. כמה מסכים עם ראשים מדברים, ומסך גדול עם דמות שהולכת אלינו ואז מאיתנו.

למי שלא ראה את סרטו של גיתאי, ״כיפור״, הסצנה הזו לא תאמר הרבה. זהו חיבור של שתי סצנות מתחילת הסרט, באחת הגיבור הולך ברחובות השוממים של עיר לפגוש את אהובתו, ובשנייה נשמעים קולות האזעקה והגיבור רץ בכיוון ההפוך, ממהר להגיע אל היחידה הצבאית שלו. בסרט המלא, בין שתי הסצנות האלה, מופיע מעשה אהבה, בתוך מערבולת צבעים שמתערבבים לירוק זית, מחבר את הריצה למלחמה לפראות התשוקה. אל האהובה הגיבור הולך, ואילו אל המלחמה הוא רץ, ממהר להגיע ולצלול בתוכה.

המבוא לתערוכה אינו רומז על מה שנמצא מאחורי הווילון – אולם ענק שבו מוקרנות על ארבעת הקירות סצנות מתוך ״כיפור״, כולל פס הקול שלהן. על לוחות שעומדים במרכז החלל, מעין פסלים שגיתאי קורא להם ״מצבות״, ונראים כמו מיטות או אלונקות פרועות מצעים, מוקרנים דימויים נוספים מתוך הארכיון של גיתאי, ביניהם של אמא שלו, רגעים מתוך הטיפול ברבין לאחר הרצח, ושיחה עם המפקד שלו שמדבר על מהותה של הגבורה.

החוויה בחלל עוטפת אותנו בתודעה של פוסט טראומה. הסצנות חוזרות שוב ושוב, עם תקריבים על פניהם של הגיבורים. על הלוחות שבמרכז מהבהבים זיכרונות. הקולות והמראות מציפים את המבקר בחוויית המלחמה, גם אם לא היה חלק ממנה. בין לבין מוצגים בשולחנות בחלל ציורים שצייר גיתאי בזמן השיקום מהפציעה במלחמה, ועבודות קרמיקה חדשות שיצר, שכולם פנים, פצועות ומפורקות.

מלחמת יום כיפור הפתיעה את ישראל אחרי אופוריית מלחמת ששת הימים. במקום לקבל אויב ברמה מבצעית נמוכה, כזה שמשאיר את הנעליים ובורח, קיבלנו אויב מוכן וערמומי, שנתן לנו מכה קשה, שהייתה עלולה להסתיים בתבוסה. גיתאי, כמו וינרויב, גיבור סרטו ״כיפור״, נוסע עם תחילת המלחמה לחפש את יחידתו ברמת הגולן יחד עם חברו הטוב מהצבא. הם מחפשים את המלחמה האמיתית, מאחר והם היו צעירים מכדי להשתתף במלחמת ששת הימים, המלחמה ההרואית שהסתיימה בניצחון גורף שהכניסה את המדינה לאופוריה של כוח.

birds

הם חומקים מלהסתפח ליחידתו של מג״ד זחוח שחושב שיגיע לדמשק תוך יומיים, ומחפשים לעצמם יחידה אחרת ״יותר שווה״ להצטרף אליה, ומתגלגלים ליחידת חילוץ פצועים אווירית. יום אחרי יום הם נוחתים בשדות קרב ומעלים פצועים על המסוק. לא כל החיילים זוכים לעלות למסוק – רק החיים. הגופות נשארות בשטח.

המראות קשים והופכים לסיוטים עבור וינרויב. באחד הימים הם מנסים להוביל פצוע אל המסוק בבוץ עמוק, הולכים וכושלים, מפילים את הפצוע שוב ושוב, ובקושי מצליחים לצאת ממנו. הבוץ שבו הם שרויים ממשי מאוד, ועם זאת דמיוני – הקרבות ברמת הגולן היו לפני הגשמים ויחידתו של גיתאי לא חילצה פצועים בבוץ.

הייתי ילדה כשפרצה המלחמה. לא ידעתי ולא יכולתי לדמיין את מוראותיה, אבל יכולתי לחוש את החרדה שעטפה את העיר הקטנה שגרתי בה; את האפלה בלילות, והמחסור במוצרים כמו חלב ודלק. הגברים מגויסים ואימי עם שתי ילדות קטנות, ומפעל לנהל ללא פועלים. כמו גיתאי וגיבור סרטו וינרויב, גם אבי לא מצא את יחידתו ואץ להסתפח ליחידה אחרת. כשתמו הקרבות עוד היה אבי ואבות רבים נוספים, מגויס זמן רב, כותב גלויות ואבוד בחולות סיני, משני צידי התעלה.

ג׳ורג׳ סגל, עקידת יצחק, 1979. צילום: ארכיון מוזיאון תל אביב

ג׳ורג׳ סגל, עקידת יצחק, 1979. צילום: ארכיון מוזיאון תל אביב

לצד התערוכה של גיתאי מוצגת ״עקידת יצחק״, עבודתו של הפסל ג׳ורג׳ סגל מ־1973. הבחירה בעבודה זו, שנוצרה מעט לפני המלחמה, היא אמירה חזקה, שמצטרפת לבחירה ב״כיפור״ כמוקד התערוכה. הקטעים מ״כיפור״ מופיעים ללא הקשר היסטורי, ללא ״המחדל״ המודיעיני השבוי בקונספציה שהותיר את המדינה בסכנת קיום. זו ״המלחמה״ שבה מוקרבים ילדינו, עקדת יצחק האינסופית שלנו על מזבח תשוקת הקרב הגברית.

מוזיאון תל אביב לוקח על עצמו תפקיד באקלים הפוליטי הסוער והטעון הנוכחי. האוצרת מירה לפידות מנכיחה בעוצמה את טראומת המלחמה ההיא, 50 שנה אחרי, עם עקדת יצחק לידה, ולהתייחס בטקסט האוצרותי להפיכה המשטרית שמפרה את החוזה שמהווה מגילת העצמאות, הכוללת הבטחה לשוויון ודמוקרטיה. אותה מגילת עצמאות שבוטלה בהבל פיו של עורך הדין שייצג את הממשלה בעתירה על עילת הסבירות כמסמך שנכתב בחפזה וללא סמכות; שלמרות חסרונותיה, מהווה את המצע לחיינו המשותפים במקום הזה, כבר יובל וחצי שנים.


עמוס גיתאי | כיפור, רקוויאם למלחמה
אוצרת: מירה לפידות

ג׳ורג׳ סגל, עקדת יצחק
אוצר: טל ברויטמן

מוזיאון תל אביב, שד׳ דוד המלך 27
נעילה: 13.1.24

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden