הרן כסלו: הציור שמשחרר קצת את הפחד, המציאות שהרחיקה מכל דמיון

את הרן כסלו פגשתי לראשונה בתערוכת הבוגרים של שנקר ב־2016. הוא צייר נופים, אבל היה קשה לראות את הנוף, שטבע בשכבה עמוקה של צבע שמן שהצטלק כשהוא מתייבש, כמו רגבי אדמה בשמש בשדות של קיבוץ בארי. נוף שמתאמץ להפציע מבעד לחומר הדשן, לפרוץ אל פני השטח הכאוטיים במבט ראשון ולהתגבש לכדי תמונה. למצוא מקום. לנשום.

מרגש להכיר אמן צעיר שבורך בכישרון נדיר, לגלות שפה משותפת ולעקוב אחר התפתחות דרכו ואמנותו לאורך השנים. איש עדין, שקט ונעים, שרק הציור חושף את הסערה שגועשת בו. ואולי זו שמסתחררת סביבו ונכנסת בו, ומשם מוצאת דרכה אל הבד. כשדיברנו לקראת תערוכה שלו, רגע לפני הקורונה, הוא אמר: ״היום שקט אבל אין ממש מצב כזה. שלשום פתאום לא היתה לנו קליטה בטלפונים… זה מצב מאוד נפיץ. כמו, נגיד, הר געש כזה שמבעבע וכל רגע יכול לעוף איזה גץ לבה או פיצוץ קולוסאלי. אף אחד לא יודע להגיד מה ומתי, רק שבטוח שיהיה משהו מתישהו לזמן כלשהו״.

בשבת 7.10.23 כבשו התופת והחורבן את יישובי עוטף עזה. שם יפה וציורי ניתן לאזור הסכנה. עוטף, צופן סודותיו, כמו הנוף בציורים העזים של הרן.

אתמול, במאמץ ובכאב, לבקשת גלריה זימאק שמייצגת אותו, העלה על הכתב את קצה קצהו של היום הנורא בחייו.

״שנים שאני מצייר את הפחד, את עזה ומחנה הפליטים הקרוב ואת הדרך מהם אלינו ואת כל החרדה שמתלווה לזה. זה מפחיד אותי כבר שנים ולא נותן לי מנוח. יש איזה משהו בלצייר את הפחד שאתה איפשהו מתמסר אליו רק לקצת ובמידה, כי אתה איפשהו מבין שאולי אם תשחרר קצת החוצה תוכל לחזור לנהל את הפנימה שלך מעט טוב יותר.

״אבל זה רק לקצת ובמידה ומבוקר ובאחריות. וכשהציור מוכן והוא מצליח לבטא את תחושת החרדה הזו שלך בצורה טובה דיה, אז זה נגמר ואפשר לחזור הביתה לילדים, לבית ולמשפחה, והכל שוב בסדר ומוגן ושלם.

״ואז בשבת אחת, זו האחרונה, פתאום אתה מבין ברגע שהדמיון שלך הוא סתם דמיון חלש. ולמרות שאתה צייר, כזה שכאילו ׳יודע לדמיין׳ אתה בכלל לא הלכת מספיק רחוק. כי המציאות לימדה אותך בו ברגע משהו. כי מי בכלל יכול לדמיין מצב שאתה מסתכל על הילדים שלך ומתחנן אליהם שיהיו בשקט ולא יזוזו ולא יבכו כשיורים מכל עבר ושאתה מבין שתוך כמה דקות אתם הולכים…

״המחבלים כבר דופקים על הדלת ואתה מבין שממש ממש עוד דקה, ממש ממש עוד רגע זהו אנחנו עם הילדים הולכים…

״*אני בכלל לא יכול לכתוב את ההמשך של המשפטים האלו כי אני אתפרק, אגמר, ואז המציאות ההיא בחדר אולי תחזור במובן מסוים, שלא אוכל יותר להחזיק את הידית של הדלת עוד והם יכנסו״.