כל מה שחשוב ויפה
קרקס הבריחה: שבוע העיצוב ירושלים 2021
הרן כסלו, התמוססת אז קיפלתי אותך, מנסה להיעלם

הרן כסלו: איך מציירים פחד מוות

את הדרמה של חיים עם ילדים על גבול עזה הנפיץ, הרן כסלו מכניס לציורים בערימות של צבע, ומלווה אותם בכותרות שנקראות כמו שירי חרדה קטנים. תערוכה בגלריה זימאק

חגית:

בוקר טוב הרן, מה שלומך לקראת התערוכה בגלריה זימאק (Mud, Land & Tears, אוצר ירון הרמתי)

הרן:

פיקס. נהדר. קצת במתח

חגית:

איך מרגישים בגבול עזה ביום האחרון של 2019?

הרן:

same same. אפשר לומר שלא משעמם פה

חגית:

אוי. וספציפית יותר, שקט היום?

הרן:

כן, היום שקט אבל אין ממש מצב כזה. שלשום פתאום לא היתה לנו קליטה בטלפונים ואמרו שזה קשור למשהו של הצבא שלנו או לצבא של מצרים. זה היה יום לפני תליית התערוכה (-: זה מצב מאוד נפיץ. כמו, נגיד, הר געש כזה שמבעבע וכל רגע יכול לעוף איזה גץ לבה או פיצוץ קולוסאלי. אף אחד לא יודע להגיד מה ומתי, רק שבטוח שיהיה משהו מתישהו לזמן כלשהו

הרן כסלו בגלריה זימאק. צילומים מ"ל

חגית:

OMG. בינתיים תליתם והכל מוכן? איך התערוכה?

הרן:

אני מת עליה, מאוד אוהב את מה שיצא. אלו עבודות רק מהשנה האחרונה ואני מאוד מתרגש. אני תמיד מנסה לחדש לעצמי ולא לחזור לעולם על דברים שעשיתי. לכן, כשאני מביט בתערוכה אני מרגיש חשוף ועירום לחלוטין, כי זו בסוף נקודת הזמן הכי כנה, הכי פגיעה, הכי חסרת פידבק

חגית:

תסביר ״חסרת פידבק״

הרן:

אני עובד בשתי עבודות ויוצר בכל ערב ולילה ובסופי השבוע בתוך צריף האסבסט הישן שהיה המקום המיתולוגי של החשמליה של הקיבוץ. אני עובד שם כל יום ועובר תהליכים מאוד אישיים, מחפש את הדרך שלי, את הדבר הנכון, את נקודת הביטוי המדוייקת ביותר, ללא גבולות. מייצר ציורים חומריים כפסלים. ופתאום בנקודת הזמן הנוכחית העבודות התייבשו, מוסגרו ונתלו על קירות לבנים בגלריה בתל אביב ואנשים יבואו לראות את זה

חגית:

ואז יבוא הפידבק. אתה במתח?

הרן:

כן ולא.

אני במתח, כי אני מתרגש. אני תמיד שמח בנקודות המפגש עם הצופים. זה מרענן ומסקרן אותי ללא קשר אם הפידבק הוא חיובי או שלילי. אני מוכן גם לביקורת קיצונית. הכי גרוע זה אדישות.

  1. • רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

אבל אני גם לא, כי יש משהו שאי אפשר לזייף: זה מי ומה שאני במקום הזה / ברגע הזה. אני מזמין אתכם לבוא. יש משהו משחרר בכנות ב״אמת״, שמרגיש פגיע, אבל נוח

חגית:

אוקיי… יש לי המון שאלות – מי זה ״אתה״ עוד לפני היצירות. מה זה אומר שאתה עובד בשתי עבודות – האמנות היא חלק ב׳ של היום?

הרן:

היא חלק א׳ אבל הוא מגיע אחרי

חגית:

אחרי מה?

הרן:

אחרי הלימודים בשנקר הסתכלתי סביבי והבנתי די מהר שככל הנראה אני לא אוכל לעבוד רק באמנות. בטח שלא בשנים הראשונות. חשבתי אם ללכת לכיוון של הוראת אמנות או משהו בסגנון, אבל אני חושב שאני פחות שם. אז החלטתי לעבוד במפעל של הקיבוץ (בארי). בכל יום אני עובד במפעל ולאחר מכן חוזר הביתה לראות מעט את הילדים ואז מתחיל יום עבודה נוסף בסטודיו אל תוך הלילה. זה לא קל אבל מתרגלים. אני חושב שהמשפחה הכי נפגעת, אבל כרגע זה הסידור. אני עושה את כבר כמה שנים

חגית:

מה עושה בת הזוג שלך? 

הרן:

גם עובדת במפעל. היא מדהימה. בלעדיה לא הייתי מצליח לתחזק את החיים האלו. היא מאוד מאמינה בי. רוב הנטל של גידול הילדים מן הסתם נופל עליה. זה לא קל

חגית:

זה באמת לא קל. וזה עלול לקחת שנים רבות. אז תאזרו כוחות… תספר קצת מה השתנה בעבודות של הזמן האחרון?

דיברנו על המצב הבטחוני ולא ידעתי מה לומר. הכנתי לך סלט ערבי

פרט מהעבודה

הרן:

אני חושב שהתערוכה הזו יותר מדוייקת. הדרך שאני עושה כאמן מזקקת את התמצית של הדברים בצורה סובייקטיבית ואישית כמובן. ואני חושב שהמקום שלי בדרך הזו נהיה מדוייק יותר; מחודד יותר. אני רואה את הקשר אפילו לנקודת ההתחלה – ציורים סופר־פיגורטיביים, מהתקופה שלמדתי בבית הספר התחנה. 

זה קטע… לא מזמן מצאתי כמה עבודות מהתקופה שלמדתי בתחנה והבאתי אותן למסגור אצל עמיר אזולאי, הממסגר הקבוע שלי. אחרי כמה שבועות, כשבאתי למסגר את העבודות לתערוכה, הוא אמר שהוא לא מיסגר את הפיגורטיביות, כי הם שכחו שאני הבאתי אותן ואחר כך לא יכלו להאמין שזה באמת שלי

חגית:

🙂

בהודעה לעיתונות שקיבלתי נכתב: ״כשבנו בן ה־6 של האמן הרן כסלו, המתגורר בעוטף עזה, שאל אותו למה מנסים להרוג אותו להרן לא היתה תשובה. הניסיון שלו להבין את התחושה של החיים תחת איום מתמשך הוליד תערוכה חדשה״.

אני באמת חושבת שאף אחד שלא נמצא שם לא יכול באמת להבין את המציאות שלכם. איך זה יוצא בציור?

הרן:

זה אירוע שאני לא אשכח. בכל הסבבים האחרונים (של לחימה בגבול עזה) הילד שלי היה קטן מדי, ואולי בגלל הטבע האדיש שלו או בגלל הגיל, זה תמיד היה לא נעים, אבל זה עבר לידו. בסבב האחרון משהו קרה לו. זה תפס אותי לא מוכן. הוא היה בחרדה נוראית ופתאום ראיתי פעם ראשונה מה זה ״פחד מוות״. ראיתי את זה פעם ראשונה על הילד שלי. זו חוויה שאני לא ממליץ. זה נוראי. באחת מהריצות למקלטים הוא ישב בוכה על המיטה ושאל אותי ואת אמא שלו למה הם בעזה רוצים להרוג אותו?

זה תמיד היה לא נעים, אבל אולי בגלל שהוא היה קטן זה עבר לידו. בסבב האחרון משהו קרה לו. זה תפס אותי לא מוכן. הוא היה בחרדה נוראית ופתאום ראיתי פעם ראשונה מה זה ״פחד מוות״

באותה תקופה עבדתי על ציור שמדבר על המתח הזה בין הפחד שלו מהלילה והאהבה שלי אליו וללילה שבו אני מעבד את הדברים:

״מאז המלחמה האחרונה הוא מפחד מהלילה
ואני רק רוצה שהוא יגיע
אני חושב על שניהם הרבה״

הייתי רוצה להגיד לך שיהיה בסדר אבל אני לא מאמין לזה

פרט מהעבודה

חגית:

הסטודיו קרוב לבית?

הרן:

לא מספיק קרוב. הליכה של כמה דקות

חגית:

אם יש אזעקה בלילה ואתה בסטודיו אתה מרגיש אשם?

הרן:

לא. אני לא מרגיש אשם. אני לא מתעסק בזה בכלל. אני ממשיך לעבוד ומקווה שלא יפול לי על הראש

חגית:

יש בעבודות שלך הרבה יותר כעס ממה שנשמע (או נראה) כשמדברים איתך. יש שם ממש פיצוצים ותוהו ובוהו

הרן:

לא הייתי בוחר במילה כעס. מתח עצבות דיכאון חרדה ועוד כל מיני דברים, אבל אני לא חושב שאני כועס. זה מעייף אותי לכעוס. ומה זה בכלל יעזור לכעוס. יש את מה שקיים וזה מספיק קשה להתמודד עם זה גם ככה

חגית:

אני זוכרת את הפעם הראשונה שנפגשנו – בתערוכת הבוגרים בשנקר – עמדת שם כזה צנוע, עם ציורים לא ממש גדולים ומאוד מ א ו ד גדושים בצבע. ומתוך הצבע הנערם עולה הבלגן של החיים

הרן:

ריגשת אותי. כן. זה תיאור מדוייק. אני תמיד עומד עירום ונבוך ליד העבודות הגדושות. בדרך כלל אנשים מסתכלים על העבודות ושואלים אותי מי הצייר 🙂

חגית:

זה באמת מלא רגש. אני עצובה אפילו עכשיו, כשאנחנו מדברים על זה. ומצד שני – זו שגרת החיים שלכם. אתה גדלת בבארי. הקיבוץ השתנה, המצב הבטחוני השתנה. זה כאילו בנסיגה, ובכל זאת אתם מקיימים שגרת חיים. אתה מרגיש לפעמים שצריך מהר לצייר לפני שיתחילו שוב לעוף טילים?

מראה הצבה בגלריה זימאק

הרן:

זה יותר מורכב. כן, הדברים בנסיגה והמצב נראה מייאש במלוא מובן המילה. אבל אני חושב שזה מורכב יותר כי אני חושב שאני לא רק מצייר את הטילים או את המצב ביטחוני־קיומי. אני מצייר קצת את הנופים של עצמי. אני לא בטוח שאם הייתי גר בתל אביב הייתי לובש בגדי פסטל (-:

אני קצת דיכאוני מטבעי. אולי בכלל צריך להאשים את זה שאמא שלי מתה מסרטן כשהייתי בן חמש והשאירה אותנו לגדול אצל אבא שלי וסבתא שלי בקיבוץ. אולי זה מה שגרם לזה? אולי אני מצייר נופים אבודים של יתמות? נופים בלתי אפשריים/ נופים בקונפליקט? אני לא יודע. זה בטח תמהיל של הדברים. לכי תדעי

חגית:

מעניין. את החלק היותר אינטימי אפשר להבין דווקא מהכותרות של העבודות. יש בהן משהו כמו דיאלוג פנימי, הרהור, התחבטות

הרן: 

הטקסטים של העבודות, השמות שלהן, זה אחד הדברים הבולטים של השנה האחרונה. מצאתי שהחלק של השירה מצליח ליצור לי תיווך ורישום לעבודה עצמה

חגית:

כמו שני ערוצים שמלווים זה את זה – אחד ויזואלי ואחד מילולי

הרן:

מדוייק. שניהם מופשטים במידה מסויימת אבל ביחד הם יוצרים אצלי מציאות

חגית:

יש לך גם צד אחר – ימים של ציור ״שמח״?

הרן:

לא. אני גם לא אוהב מוסיקה שמחה. לא יודע למה. אף פעם לא אהבתי. זה לא גורם לי להתרגש.

אחת השאלות שעולות בהרבה שיחות עם אנשים: ״תגידֿ איך זה שאתה מדבר ככה ויוצר עבודות כל כך עשירות וצבעוניות?״. התשובה לזה היא שהמציאות היא מורכבת ומצאתי שהרבה יותר נכון בעבורי לא לעבוד רק בפאלטה חומה או שחורה בשביל להגיד שהמציאות היא קיצונית ולעיתים עגמומית. מצאתי ש״סיבוב הסקאלה״ הצבעונית עד לקצה – לפעמים היישר מהשפופרת – מתאים יותר בכדי לייצר אצלי את התחושה המורכבת, הקיצונית שבה אני קיים

חגית:

אני חושבת שהמורכבות הזו עוברת היטב כשעומדים מול העבודות שלך. הן יושבות מצויין לצד הגדרת ״מופשט אקספרסיבי״ במילון. פחות הבנתי איך אתה רואה את הקשר לפיגורטיביות של תחילת הדרך

הרן:

אני אסביר: תמיד היה לי את הרגע הזה שנגיד ציירתי את התפוז או מה שזה לא יהיה שבסוף התאהבתי או התרגשתי מאיזה שילוב של סנטימטר במפגש הכתמים המסוים. את כל השאר שנאתי. כל השנים אני מנסה להגדיל את הרגעים האלו לציור שלם. האובייקט נאבד בדרך. נשאר החיפוש, הדרך, הרעיון ובעיקר הכוונה

חגית:

👌🏼

אתה מצייר לפעמים את הילדים?

מתֶֹק / אֵיזֶה יוֹם אֶחָד / בֶּטַח יִהְיֶה חַם נוֹרָא / נְמָצֶא אוֹ נְמוּצֶה / נְכֻסֶּה / וְזֶהוּ

הרן:

לעולם לא. אני כבר לא מצייר את מה שאני רואה. אני מכבד ואפילו מאוד אוהב את מי שכן עושה את זה. לי זה תמיד נראה כמו חיקוי לא מספיק טוב של המציאות. אולי אלו הן היכולות שלי (-:

חגית:

ולא יורדים לחייך – תעשה טובה, תצייר קצת יותר ״יפה״? 😭🤣

הרן:

ואווווו כמה עושים לי את זה

לפני איזה שנתיים איזה מישהו מהקיבוץ לקח ציור קטן שלי ביד כשעבר ליד הסטודיו ובבוז הראה למישהו לידו ואמר תראה את הקשקוש הזה. משהו בסגנון. היה לי גם אירוע שמישהו מחברי הקיבוץ צעק לי בקטע של להצחיק – ״ראיתי בפייסבוק שהעלית עבודה חדשה… מה זה החרא הזה״

חגית:

ברור. מכירה אותו… איך זה מרגיש לקבל הכרה, להציג בגלריה נחשבת?

הרן:

אני חושב שזה תהליך איטי. דבר מוביל לדבר. זה לא נפל מהשמים. אבל כן, אני סופר נרגש, חרד, מתרגש. אני מאוד שמח על העמקת הקשר עם גלריה זימאק. הצוות שם זה משהו לא מעולם הזה

חגית:

בהצלחה 🌻

הרן:

תודה !!♥


הרן כסלו | Mud, Land & Tears
גלריה זימאק, ה׳ באייר 69, תל אביב
נעילה: 7.2

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden