״גזה סטריפ״: עיתון הקומיקס שמגיב למלחמה

״מרי סטריפ״ הוא עיתון קומיקס שיזמה ועורכת דנה ברלב. מהגיליון הראשון באפריל 2023 ועד הגיליון העשירי ביולי האחרון, הוא הוקדש כל כולו למחאה נגד ההפיכה השלטונית, למעט שני חריגים – גיליון אחד שיצא בזמן מבצע מגן וחץ (ועל כך בהמשך), והגיליון הנוכחי, ״גזה סטריפ״. את כל הגיליונות אפשר למצוא באתר של ברלב תמורת תמיכה בכיסוי הוצאות (מומלץ!) או בחינם.

״גזה סטריפ״ הוא הגיליון הארוך והעמוס ביותר עד כה: 42 עמודים שבהם יצירות של שמונה יוצרות ויוצרים. מעצם היותו עיתון קומיקס, הוא מכיל יצירות קצרות וקומוניקטיביות באופיין, מגוונות בסגנון ובז׳אנר, בלי סידור כרונולוגי, תמטי או לפי יוצר.ת.

אור יוגב

רבים מהיוצרים.ות מתייחסים באיורים שלהם לדימויים בולטים של המלחמה הזו. כך לדוגמה אור יוגב, שבציור השער – שהפך תוך זמן קצר לאחד הדימויים המאויירים איקוניים של המלחמה – מציג את שירי ביבס נלקחת בשבי החמאס כשהיא מחזיקה את שני ילדיה הקטנים, כפיר ואריאל, שנחטפו מניר עוז. באיור החזק מדגיש יוגב את הרוע של מחבלי החמאס, אבל נדמה שהוא גם נותן לאם המחזיקה רוגע ועוצמה. היא שומרת על הילדים במרכז הפריים, מפנה את מבטם אל ליבה ולא אל האיום מסביבם.

באיורים אחרים מופיעות הפארמדיקית עמית מן שנרצחה במרפאת קיבוץ בארי, שני לוק שנרצחה במסיבה ברעים ולהבדיל גם ענבל ליברמן הרבש״צית של ניר עם ויוכבד ליפשיץ ברגע השחרור מהשבי. הצבעים וסגנון האיור יוצרים תחושת אחדות בסדרת הציורים הללו, ובהם כחול־לבן וירוק שמשמשים לסימון הטוב והרע, והאדום־כתום שמסמלים את הדם, השריפה ופרחי הכלנית.

אין פה זוועות, רק ביטוי ויזואלי למצב הבלתי נתפס שהגענו אליו ובו האוקסימורון ״שגרת חירום״ הוא המצב הנורמלי, הקבוע

האיור האופטימי ביותר הוא זה שבו נראים שבויים בחלל תת־קרקעי. זה ציור אופטימי כי הדם שמופיע כמעט בכל ציור של יוגב לא נוכח, ויש תחושה של קהילה או של חברותא כלשהי. מול הקהל יש אדם אחד שנראה מיואש אבל אדם אחר מדבר אל הקהל, מחווה בידו לעבר אלומת האור שמצליחה איכשהו לעורר תקווה. כותרת הציור (באינסטגרם, לא בעיתון) מבהירה ששני האנשים שמדברים עם ה״קהל״ בבונקר הם אברה מנגיסטו והישאם א־סייד, שנמצאים בשבי החמאס כבר שנים ארוכות.

הסדרה ״יומן מלחמה 7-11.10.23״ של רותם קודיש מיידית ומפורשת. היא מתארת את כל האסונות האפשריים בקווים דקים – הבריחה מהמסיבה, ההסתתרות מהמחבלים, קבורת אהוב, אונס, חטיפה ורגע ההודעה על מוות. התמונה האחרונה בסדרה מתארת רגע שבו נציגי הממסד (לפי הניידת שבחוץ מדובר באנשי המשטרה) מגיעים אפורים, ראשם מורכן, כובעם בידיהם, שותקים אל מול בני המשפחה המתמוטטים. הנורמליות של הבית – חמסה ופעמונים מחוץ לדלת – ניצבת בניגוד ללהבות שמשתוללות סביב.

יש נחמה מסוימת בכך שדמויות מוכרות מגיבות למצב, מדגישות שאף אחד לא חמק מהאסון. החתולים של אילנה זפרן, כנראה היצורים עם העמדה הפוליטית המוצקה והכי בלתי מתפשרת במרחב שלנו, מביעים הפעם עמדה בנוגע לחטופים ולצורך להנכיח אותם במרחב הציבורי. איורים אחרים של זפרן מזכירים את הילדים בשבי, את התחושה הקשה שאין מי שיציל אותנו, ואת הצורך הלאומי בחיבוק.

דנה ברלב

גלי שרף

גלי שרף מציגה שני סיפורים קצרים ומכווצי בטן בקומיקס, בסגנון המוכר והייחודי שלה – יצורים אנושיים משורטטים בקווים מפתיעים. בשניהם היא מצליחה להדגים משהו מהותי על המצב השברירי של כולנו, של מי שמצויים אולי בעורף אבל גופם ונפשם עמוק בתוך ה״מצב״. בראשון אם וילד בסופר, ובדיאלוג קצר האמא מסבירה לילד שהוא צריך ״שמפו מיוחד ללא דמעות״. הלקוחה שמאחוריה, צמאה לכל פתרון למצב הרוח האישי והלאומי, ממהרת להצטייד בכמות נאה.

בסיפור השני, מבשרים שני עוברי אורח למי ששוכבת על הקרקע לפי הנחיות פיקוד העורף עם ידיים על הראש שעברו עשר דקות והיא יכולה לחזור לשגרה. השגרה שלה היא באותה התנוחה בדיוק, על מזרון. אין פה זוועות, רק ביטוי ויזואלי למצב הבלתי נתפס שהגענו אליו ובו האוקסימורון ״שגרת חירום״ הוא המצב הנורמלי, הקבוע.

גם דנה ברלב משתמשת בדמויות המוכרות מעבודות קודמות שלה כדי לתאר את המצב בעורף. בת דמותה מטגנת חביתה וחושבת על החטופים. דוד ורינה, צמד היונים שהיו פעילים מאוד במחאה נגד ההפיכה, מזילים דמעה בשקט, סרט צהוב קשור לכנפיהם. אפילו הפסיכולוגית שלה, סלע יציב בכל הנוגע לטיפול בדיכאון עד כה, מסתתרת מאחורי הספה בעקבות בום או נדרשת לטישו שמגישה לה המטופלת. ברלב לא מפחדת להשתמש ב(מעט) הומור, והיא גם היחידה שיש ביצירותיה ביקורת פוליטית: רק אצלה מופיע ביבי, מבעיר את המדינה כסיגר, או משוחח עם שרה על המצב תוך כדי ארוחה מפוארת.

הומור, בטון אירוני ודי זהיר, מופיע גם אצל תמר בלומנפלד באיור ובטור קומיקס, בשניהם מתוארת הכאפה שחטף העורף התל אביבי שמתקשה להתמודד עם האימה ועם ההשלכות הנוספות, כמו מי שמנצל את המצב כדי להיות סליז, או מי שמקטרת על החופשה בחו״ל שבוטלה. ליאו אלטמן לועג לאיש חמאס שחוזר לביתו ההרוס בקריאת Honey I'm Home, ולהבדיל לשליח שמתחבא בארגז האופנוע מהבומים.

תמר בלומנפלד

זאב אנגלמאיר

זאב אנגלמאיר

זאב אנגלמאיר

האמן הנוכח ביותר בגיליון הוא זאב (שושקה) אנגלמאיר עם 15 יצירות. זו לא רק הכמות, אלא גם האופי המגוון שלהן: סדרת ציורים בטוש כחול על לבן ובו עיבוד לצילומים בולטים, תלוש חיבוק לימים נוראיים וסדרה של שלוש מפות (מפת הכאב, מפת חרדות הברזל ומפת התקווה שסוגרת את הגיליון). בולט צמד ציורים של קיבוץ בארי מציג את ה״לפני״ בסגנון נאיבי וצבעוני, בתים קטנים פזורים בין מדשאות, ערוגות פורחות ושמיים כחולים. ה״אחרי״ מקרב את הפרספקטיבה כדי לראות שגוונני האדום־כתום שקודם צבעו גגות בתים ושבילים הם עכשיו אש בוערת שמכלה כל אחד מהבתים.

בעוד בציור הראשון לא היו אנשים, אם כי מעשי ידיהם הטובות הדגימו את נוכחותם במרחב, בציור השני יש הרבה דמויות שחורות־מאיימות שממלאות את המרחב בהרס ואימה. נדמה שלא נותר עץ או בית שלא נשרפו, רק הדשא נשאר ירוק בוהק, כמו כדי להזכיר את מה שהיה כאן רק לפני רגע.

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

אין צורך להסביר מדוע הטון של הגיליון שראה אור סמוך למבצע מגן וחץ והגיליון הנוכחי שונים כל כך, ובכל זאת ההשוואה כאן היא רק כדי להדגיש מה כן יש פה: הטון של הגיליון ממאי האחרון הוא טון ביקורתי, אנטי־מלחמתי מובהק. יש בו קריאות ברורות נגד מלחמה (״ילדות וילדים מסרבים להיות מתים״), חזרה על המסר שהמלחמה פוגעת בשני הצדדים, קריאה לעצור את מעגל הדמים האינסופי, וקריאה להמשיך ביצירות האמנות על אף שהתותחים רועמים. יש בו לא מעט נגיעות של הומור, ביקורת על המיליטנטיות הישראלית וביקורת פוליטית ישירה על נתניהו ושותפיו.

על הרקע הזה מתבהרת האיכות של הגיליון הזה: תגובות קומיקסיות מיידיות למצב, עם ריחוק אסתטי מינימלי מהמציאות, שימוש מדוד בהומור ואירוניה, ומקום נרחב לכאב, לעצב ולאימה. התקווה גם היא כאן, אבל הדרך אל ״גבעות החמלה״ ו״מעיינות הריפוי״ מהמפה של שושקה – עדיין ארוכה.

רותם קודיש

ליאו אטלמן

אילנה זפרן