״פנטום״ של לימור שנורמכר: להפוך לאחד עם מי שמאיים עלייך

בור נפער בביתה של אישה צעירה ומתוכו יוצאת חיה שמאיימת על המרחב הביתי, השלו, הטבעי. נוכחותה של החיה סודקת את קירות הבית, ממיתה את העציצים, פורעת את הסדר.

הכריכה האחורית קוראת לייצור ״מפלצת״, אבל נדמה לי שסך התכונות שלה הוא יותר של חיה: היא גדולה בהרבה מהאישה, יש לה חוטם מוארך, אוזניים זקופות, פרווה, ידיים ורגליים ארוכות. היא לא מדברת או נוהמת. אף אחד בספר הזה לא משמיע קול. החיה היא לא אויב חיצוני אלא הגיעה מעומקי הבית, זרה ומוכרת באותה המידה, המימוש החייתי של האל־ביתי הפרוידיאני.

הקשר בין החיה לאישה הוא קשר של מגע. בתמונה המשותפת הראשונה החיה מושיטה יד כדי לתפוס את האישה, האישה מושיטה ידה כדי לעצור בעדה. בתמונות הבאות החיה כבר אוחזת יותר ויותר את כתפיה של האישה, גוהרת מעליה, מכבידה על גופה ומובילה אותה החוצה.

תחילתו של השינוי הוא כשהאישה נעצרת, מניחה יד על ידה של החיה ואז מסתובבת ומתבוננת בה. זה רגע מכונן שמודגש ברצף של קלוז־אפים, ובו הבעות פניה של האישה משתנות מחוסר אונים, דרך עצב, כאב ותמיהה ועד לכעס – שמוביל אותה בסוף לנקיטת פעולה אקטיבית.

האישה פוערת את לועה של החיה ונכנסת אל תוכה. לכאורה, מיתוס אגדי מוכר, אבל זהו היפוך דרמטי שלו: האישה היא לא יונה שנבלע בבטן הדג תוך כדי בריחה מעול הנבואה והאחריות, והיא בוודאי לא כיפה אדומה שבתמימותה נבלעה יחד עם סבתה בבטן של הזאב הרע. האישה לא כלואה, כי הרי נכנסה לשם מרצונה. כך שהשהייה בבטן החיה, שמובנת בתחילה כאין ברירה, הופכת לשהייה מגוננת, רחמית. יותר מזה, הכניסה של האישה אל החיה הופכת אותן לאחת; החיה מניחה את ידה על הבטן ביציאה לרחוב כהריונית, ומרגע זה היא גם מצמיחה אישונים בעיניים שעד כה היו לבנות־חלולות.

גב הספר מציע גם אישי וגם אוניברסלי: זו יכולה להיות אגדה מודרנית על יחסי אדם־חיה או אולי על התמודדות של אדם עם העולם. זה יכול להיות משל פסיכולוגי על נוכחותו של התת־מודע והשדים הפנימיים

האישה מכורבלת וסגורה בבטן, אבל דרך נקודת המבט של החיה היא מתבוננת בעולם ופתאום רואה, והקורא.ת איתה, שכל אדם מוקף בחיה משלו. כשרואים את צמדי הא.נשים והחיות במרחב העירוני, בולטת העובדה שכל החיות שחורות, מעורפלות כענן, כרוכות אחרי האנשים המוטרדים שמסתובבים איתן. אלו אותם א.נשים שהאישה ראתה בסביבתה קודם וטעתה לחשוב שהם ״סתם״ מסתובבים חסרי דאגות בעולם.

מתישהו, החיה נרדמת, מכורבלת ומעוגלת בדיוק כמו האישה שבתוכה, בתוך ערימת עלים. בשלב זה האישה כבר משתעממת או פשוט מואסת בסטטיות של מצבה, ובאותה הדרך שבה נכנסה פנימה – היא יוצאת החוצה. זוחלת בתוך הנקיק, עד שהיא יוצאת ממנו ללא פגע – לא בה ולא בחיה שפשוט נשארת לישון בנחת.

מאותו הרגע, החיה נשארת רחוקה מהאישה. ביתה חזר לאיתנו, צמחי הבית חזרו לצמוח, ורק מזכרת ויזואלית אחת נותרה. הסדקים שבעציץ התמלאו בירוק הזוהר של החיה, סדקים מלאים שיוצרים שלם שבור, כמו כד קינצוגי יפני.

מרחבי הדף מקבלים משמעות אחרת

העובדה שהסיפור לא כבול למילים מאפשרת קריאה כפולה, רבת שכבות, כזאת שיכולה לקבל על עצמה יותר מפרשנות אחת. גב הספר מציע גם אישי וגם אוניברסלי: זו יכולה להיות אגדה מודרנית על יחסי אדם־חיה או אולי על התמודדות של אדם עם העולם. זה יכול להיות משל פסיכולוגי על נוכחותו של התת־מודע והשדים הפנימיים.

מבחינתי זה הכל, אבל קודם כל סיפור על אישה אקטיבית, שלוקחת שוב ושוב את גורלה בידיה, מונעת על ידי כעס וחוסר סבלנות מול מצבים שנכפים עליה, כמו גם על ידי שאיפה ליופי ונוחות. אישה שהופכת לאחד עם מי שמאיימת עליה.

עד כאן הנרטיב. אבל ברור שהספר הזה הוא אוביקט שצריך להחזיק ביד כדי להבין, לדפדף בו ובכך להפעיל אותו, ואז לעשות זאת שוב. עטיפת הספר היא כפולה – שילוב בין ציור (אישה שוכבת, ספק מעורסלת ספק כלואה בבועה ירוקה) לבין עבודת לכה סלקטיבית שמונחת עליו ובה פנים של יצור מאיים. שכבה על שכבה שמצריכה התבוננות מוקפדת ומימוש רגיש. היצירתיות ורמת ההפקה הגבוהה של הספר מאפשרות לצבע הירוק הזרחני המשמעותי כאן כל כך לזהור, ולאיכות הדפים להרגיש כמעט כמו דפדוף בציור ממשי.

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

מרחבי הדף מקבלים משמעות אחרת לגמרי כשתיאור הזחילה החוצה מבטן החיה, לדוגמה, נעשה על ידי שישה עמודים שמחוברים יחד לכדי רצועה ארוכה. במקום אחר, כדי להדגיש את הדינמיות של התחושות של האישה, הדפים הולכים וקטנים ומדגישים רק את פניה בתוך ההקשר הרחב יותר, וכך יוצרים קלוז־אפ קולנועי כמעט.

יותר מהכל, הפתרון הגאוני של שנורמכר לתת ביטוי חומרי לשהייתה של האישה בתוך בטן החיה, הוא כמה כפולות עמודים שמחוברות בבסיסן, מה שמאפשר מבט חיצוני על גופה של החיה ומבט על מה שמתרחש בתוכה.

לימור שנורמכר | פנטום
הוצאת ברחש, 2023
הגרסה הראשונה של הספר נוצרה במסגרת התכנית לתואר שני בתקשורת חזותית, בצלאל