כל מה שחשוב ויפה
מיכל בלייר, כאילו הוא גם ריק ממני. צילומים: תומר פרוכטר
מיכל בלייר, כאילו הוא גם ריק ממני. צילומים: תומר פרוכטר

מיכל בלייר // כאילו הוא גם ריק ממני

בתערוכת יחיד בגלריה מחניים מיכל בלייר מתייחסת לפחדיה הקמאיים, שמאורעות התקופה הקנו להם תוקף טראגי. את העבודה עליה, שהתחילה לפני המלחמה, המשיכה ברזידנסי ספונטני בחלל הגלריה, מה שאפשר לה התנסויות חדשות

מאז שאני זוכרת את עצמי התחושה ש״עוד מעט הכל יכול להילקח״ הייתה נוכחת בחיי. כאילו הזיכרונות עברו אליי מגופה של אימי, שהיא אחות שכולה, ועוד אחורה לאימהות הקדומות שלי. כאחות בכורה לשישה אחים ואחיות תמיד נשאתי עול של דאגה, אבל התחושה הזו קיבלה פנים מגובשות כשהייתי בת 20, ואחי הצעיר נולד. מול עיניי עלו תמונות של השירות העתידי שלו בצבא והגורל של גברים רבים בחברה שלנו. אני אוספת אחריו שאריות שהוא משאיר מאחור ומשתמשת בהן כחלקים באמנות שלי, עם רצון לשמור עליו כמה שאני יכולה.

כשבני נולד התחושות האלה התחדדו, הפחדים הציפו והבנתי שהם מקשים עליי להיקשר אליו כי אני מפחדת לאבד אותו. כשאני מסתכלת מהצד על חווית המציאות שלו, אני חווה געגוע לתחושת החופש שהייתה לי בתור ילדה: לחקור, לחוש את העולם, להסתכן. יש בי צורך לתת לו את חוויית הילדות התמימה, לנסות ליצור הפרדה ולגונן עליו – גם מהסכנות המוחשיות שמבחוץ אבל גם מהדריכות והפחדים שבתוכי.

הניסיון שלי לשמור עליו ולייצר לו תחושת הווה בטוח גובה ממני מחירים רגשיים כבדים, אבל גם מצילה אותי. אני מווסתת את המציאות עבורו ותוך כדי כך נמשכת למעלה. אני נמצאת במרחב כלוא בין זו שנושאת את האחריות לזו שרוצה לחיות. זאת האשמה שלי, והרצון להשתחרר ממנה הוא המנוע האמנותי שלי.

על התערוכה התחלתי לעבוד לפני יותר משנה, והיא הייתה מיועדת להיפתח באמצע נובמבר. לאחר ה־7 באוקטובר תאריך הפתיחה נדחה למועד לא ידוע והגלריה הציעה לי לבוא לעבוד בחלל, שכבר עמד ריק, עד שהמציאות תאפשר הרמת ראש לקראת פתיחה של תערוכה חדשה.

מכיוון שמאורעות התקופה האחרונה מימשו את פחדיי הקמאיים ונתנו תוקף טראגי למשא אותו נשאתי תמיד, הרגשתי שאני חייבת להמשיך ולהתעסק בחוויות שאני עוברת כאמא במלחמה. החלטתי להתמסר לתהליך העשייה בחודשיים שניתנו לי כמו ב׳׳רזידנסי מלחמה׳׳ ולתת לעבודות להיבנות מתוך מפגש של גופי עם החלל. מילאתי את הגלריה בציוד ובחלקי עבודות שכבר התחלתי בסטודיו, והתחלתי לעבוד באופן שאפשר לתכנים להתגבש עם המחשבות שהיו לי לפני שפרצה המלחמה.

התערוכה בנויה כ״מרחב חלום״ מקביל למציאות. אני פורשת את האובייקטים בחלל בדרך שבה הם קשורים אחד לשני אבל נשארים בודדים בתוך עצמם, מחכים למגע האנושי שנעלם מהם

במשא האחריות והשכול האישי (שחוויתי כשאחותי נפטרה) התחלתי לעסוק בתערוכת היחיד הראשונה שלי (מכת בכורות, 2014, בגלריה ראש הנקרה, באוצרות יורי כץ ואסיה דובלין). למרות שכל פרויקט חדש שאני בונה הוא המשך ישיר של הפרויקט הקודם, במהלך העבודה שמתי לב שיש דברים שהתחילו להיוולד כבר אז, ומקבלים פנים חדשות. העיסוק בעריסות וקברים מתחדד באוביקטים שיצרתי בשנה האחרונה, שהמרכזי ביניהם הוא עריסת תינוק ישנה שחוררתי בחורים, בלי לדעת עד כמה הדימוי יהפוך להיות מציאותי. המקום המוגן קורס והופך למלכודת מוות.

התערוכה בנויה כ״מרחב חלום״ מקביל למציאות. אני פורשת את האוביקטים בחלל בדרך שבה הם קשורים אחד לשני אבל נשארים בודדים בתוך עצמם, מחכים למגע האנושי שנעלם מהם. לצד האוביקטים שעשויים מחומרים טבעיים ורדי מייד מופיע הצבע הלבן.

הוא נולד מווידאו שבו צילמתי נמלי קציר עומלות בסיזיפיות ומנסות להעלות גרעיני חרוב על מדרגת הכיכר שבתוכה נמצא הקן שלהן. הנמלים מחליקות מטה כי המדרגה צבועה צבע לבן וחלק. הן לא מצליחות להגיע לקן, גם כשהן משתפות פעולה ביניהן. מאחור נשמעים רעשי רקע אנושיים יומיומיים והשלווה שמסביב פוגשת את המאבק הסיזיפי שלהן: לא מוותרות, אבל בגלל שהן תמיד עולות באותה דרך, הן לא מגיעות לשום מקום.

אני משתמשת בצבע הלבן התעשייתי בתור סימן ויזואלי לכך שהייתי פה. תנועות הגוף שלי נובעות בפראיות ומטביעות חותם בדברים, כמו האדם הקדמון שסימן לבאים אחריו את הסכנות ואת השפע שיבוא. הוא טעון במשמעות הסיזיפית ובעצב על הידיעה שנידונתי להתמודד עם הפחדים האלה לנצח. דוגמה לכך הוא שטיח גדול שצבעתי בלבן, שעליו הצמחתי עץ כרות שבענפיו גדלים אובייקטים של נסורת משובצים בגבישי קלציט נוצצים שאספתי, שמחזיקים את חוויות ילדותי המאושרות והמוגנות ביותר. על השטיח הטבעתי בצבע לבן נוסף את סימני גופי, כשטיח על שטיח. אני חיה פשוטת עור, אני שם ואני איננה.

birds

שני משקופי דלת ישנים ועקורים מחזיקים את אחורי החלל. בתוך האחד תלויה נדנדה שעליה התנדנדתי בילדותי, השני הוא כניסה למבנה שבניתי מענפי זית שאספתי מכרמי זיתים, עץ שסמליותו מגלמת מורכבות עבורי, כאישה יהודייה שחיה בגליל. למרות שהם אובייקטים נפרדים, המשקופים ניצבים אחד מול השני ויוצרים מרחב שמכיל את עצמו.

במהלך העבודה על התערוכה הגיעו מבקרים סקרנים מהקהילה ומהסביבה לראות מה אני עושה, שאלו שאלות והעלו חוויות אישיות. התרגשתי מהחיבור שנוצר ומהדרך שבה התערוכה קיבלה דיוק בעקבות השיח, דבר שלא היה יכול להתאפשר בהקמת תערוכה במקום וזמן אחר.

מיכל בלייר | כאילו הוא גם רֵיק ממני
ליווי אוצרותי: מורסאן
גלריה מחניים, קיבוץ מחניים
נעילה: 24.2


מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden