מבוכה ודרקונים: נבט יצחק צללה לאוספי מוזיאון הטבע (וחזרה כדי לספר)

לפני כשנתיים פנתה הנהלת מוזיאון הטבע בתל אביב לאמנית נבט יצחק עם הצעה שקשה לסרב לה: להיכנס לחדרי האוספים של המוזיאון, ולערוך מחקר שבסופו תערוכה מיוחדת למקום, שמתייחסת לאוסף ולמוזיאון שממנו היא נובעת. יצחק, אמנית וידאו ומיצב (״אני אמנית וידאו שאינה מצלמת״, היא מעידה על עצמה), מספרת שכך התארגנה לה תוכנית שהות אמן בלתי מתוכננת. המוזיאון פתח בפניה את צפונותיו והיא נמשכה אל עולם המחקר שהמוזיאון הוא רק קצה הקרחון שלו, וגילתה ארץ לא נודעת.

יצחק נברה בחדרי האוסף וקיבצה מהם את הבחירות שלה, נפגשה עם חוקרים ואוצרים במוזיאון, והתוצאה היא מופע סוריאליסטי, שבו מתערערים הגבולות שבין ידע לדמיון, בין אמנות ומדע. את כל אלה היא אורזת בעבודת וידאו שהיא קולאז׳ של רגעים ומראות – הכל רוחש חיים, נע ונוסע, מופיע ונעלם, מתעתע.

המהלך של יצחק אינו מחקר קונבנציונלי, אלא אמנותי־אסוציאטיבי, ולמרות שהוא ממוקד במוזיאון הטבע, העוסק בזואולוגיה וחקר העולם, היא עוסקת בעיקר בטבע האדם וברוחו. המוזיאון הוא רק תירוץ, או תפאורה, המשקפת (דרך הפריזמה של יצחק) את החברה האנושית.

זהו המוזיאון הרביעי שנבט יצחק מתחברת אליו בעשור האחרון. קדמו לו עבודות שיצרה במוזיאון לאמנות האיסלאם בירושלים; מחקר המבוסס על אוסף בית הנכות בצלאל (טרום מוזיאון ישראל), שהוצג בתערוכה במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב; ועבודה מיוחדת עם ועל אוסף מוזיאון וילפריד ישראל בקיבוץ הזורע. את החיבור למוזיאון הטבע יזמה יהודית חביב, אשת אמנות ולשעבר מנהלת ARTIS. חביב פנתה למוזיאון והציגה בפני ועדת התערוכות את ההצעה לשיתוף הפעולה עם יצחק.

מוזיאונים הם מוסדות תרבות שלצד שימור וטיפוח תרבות, ידע והרחבת אופקים, יש להם חלק במנגנון הלימוד והמדע. במקרה של מוזיאון הטבע – הוא חלק בלתי נפרד מהאוניברסיטה שבה הוא שוכן, ואוספיו הם גם מושאי מחקר של המחלקות השונות למדעי הטבע. הערבוב המושגי בין תרבות ואמנות לידע ולטבע האדם עומדים בלב התערוכה. היא מוצגת לצד תערוכות כמו ״ארץ חי צומח״ ו״מסע בין יבשות״, לכאורה נטמעת בסביבתה, אך בו זמנית מפליגה למחוזות הזויים, ומדגישה איזה טעם לוואי אפל, שמרחף דווקא במקומות התמימים שאליהם אנו הולכים עם הילדים.

המהלך שלה אינו מחקר קונבנציונלי, אלא אמנותי־אסוציאטיבי, ולמרות שהוא ממוקד במוזיאון הטבע, העוסק בזואולוגיה וחקר העולם, היא עוסקת בעיקר בטבע האדם וברוחו. המוזיאון הוא רק תירוץ, או תפאורה, המשקפת את החברה האנושית

לשיטתה של יצחק, החברה מעמיקה לחקור הן כחלק מהתשוקה לידע ולהבנת העולם והן מתוך חרדה אנושית קיומית מפני הלא נודע. את כותרת התערוכה, HERE BE DRAGONS (״כאן יש דרקונים״), היא מצטטת ממפות עתיקות, שבהן סומנו החלקים שמחוץ לגבולות הציביליזציה כאזורי סכנה.

עד ימי הביניים, קרטוגרפים השתמשו בכיתוב זה לסימון במפה של חבל ארץ שעדיין לא נחקר. בעזרת הכיתוב סומנו גבולות העולם המוכר לאנשי המערב ואלה סימלו את קצוות הידע, ומכאן גם תחילתו של הלא נודע. כל מה שמעבר לחלקי העולם כפי שהכירו אותו, הופקר לדמיון הפרוע, והוכרז כשורץ חיות טרף, תופעות על טבעיות ויצורים בדיוניים.

מעניין שגם בתקופתנו, שמכונה גם עידן המידע, זו תופעה שכיחה שמוצאת ביטוי באגדות אורבניות והמצאות דמיוניות שבדרך כלל נשענות על טיפת מידע והרבה דמיון ודיס־אינפורמציה. כך למשל בסיפורים על צ׳רנוביל הנטושה, מוכת הקרינה הגרעינית – שם מספרים שהטבע משגשג ובעלי החיים מגיעים לממדים מפלצתיים. בתקופת הקורונה רווחו סיפורים (רומנטיים ומומצאים בחלקם לפחות) על שובם של בעלי החיים לרחובות הערים הריקות מאדם. אותה תופעה מסבירה את חרדת הזרים, הרתיעה (וההיקסמות) מתרבויות זרות והנטייה לדרג בהיררכיה (גזענית ביסודה) את האיכויות שלנו ושל אורח חיינו לעומת אלה של אחרים.

מגלה ארצות בדמיון

התערוכה מתארגנת סביב עקרונות ורעיונות שחלקם גלויים וחלקם אינטואיטיביים ודורשים התחקות אחר קו המחשבה והדמיון הפורה של האמנית, בדומה לחדרי הפלאות, ערש המוזיאונים. מבלי לומר זאת במפורש, יצחק מדמה עצמה לאותם מגלי ארצות ואצילי העולם, שיצאו וחקרו – באופן מדעי מי יותר ומי פחות – וחזרו לספר לחבר׳ה ובהמשך לציבור הרחב.

בחדרי הפלאות שהקימו הציגו את תגליותיהם ואוספיהם: שלל הציד שייצג את תרבות הפנאי (שבה האדם מוכיח את עליונותו על הטבע) ושכיות החמדה שליקטו (או בזזו) במסעות כיבוש קולוניאליסטיים, הוצגו לצד מפות העולם ועבודות אמנות שהעידו על כוחם, השכלתם ועושרם (כוח, כבוד וכסף במונחים של ימינו).

בתערוכה של יצחק הכוח מתחלף בבלבול ומבוכה, לנוכח התחושות הקשות שמעלים בנו בעלי החיים הלכודים בתצוגה. מה שבמוזיאון הטבע נתפס כ״כמעט טבעי״ מקבל לפתע פרשנות אבסורדית. את הפוחלץ של חתול בר מזנק או ציפורים נודדות עם תפאורה מצויירת בתצוגה המדעית אנחנו מקבלים בשוויון נפש, ודווקא כאן, כשהם שחקנים בסרט – שלא במקרה נראה כאילו צולם במרתפי חקירות, בין קירות מחסן אטומים – הם מעוררים הזדהות וחמלה והאימה מזדחלת לעברנו.

המורכבות הזו היא פרי הכשרון שלה. בווידאו היא מפיחה חיים בפוחלצים, מערבבת זנים ומקומות מחיה, יוצרת שילובים בלתי אפשריים. היא מהלכת על סף האפשרי – הנה יונק הדבש מנפנף בכנפיו, הלווייתן שוחה לעברנו והעופר ממצמץ בעיניו. חתולים מקפצים מצד לצד של המסך, נעלמים ושבים (במופע מיסטי־הומוריסטי), אפרוחים שאך בקעו מצייצים במדגרה.

לעומתם, יש גם רגעים פחות הרמוניים. כנפי ציפור מרפרפות מספקות אנרגיה חשמלית למנורה שהיא קשורה אליה; במקום אחר היא מנקרת מקק ענק, שיותר מכל מזכיר את סיפור הגלגול של קפקא; ג׳ירפה שמוטת איברים מונפת כמטען ומועברת למקום אחסון נסתר מהעין, וערימה אקלקטית של חיות על עגלת יד, נראית כאילו הגיעה לצורך חלוקה למדפים או לתאים המיועדים לכלוא אותן. השאלה אם הם חיים או רק נראים כמו חיות בגודל טבעי מטרידה ומרתקת בו זמנית.

היא מפיחה חיים בפוחלצים, מערבבת זנים ומקומות מחיה, יוצרת שילובים בלתי אפשריים. היא מהלכת על סף האפשרי – הנה יונק הדבש מנפנף בכנפיו, הלווייתן שוחה לעברנו והעופר ממצמץ בעיניו

האם הם ״טבעיים״? האם אנחנו בכלל יודעים להגיד מהו טבע כיום – אחרי שבייתנו כל מה שאפשר והבאנו חיות בר ממקומות רחוקים לגני חיות ומוזיאונים שבהם נוכל לפגוש ״טבע״ שסידרנו יפה. התערוכה מוצגת בגלריה המיועדת לתערוכות מתחלפות, והיא חלק ממטרת המוזיאון, לחבר בין אמנות למדע.

המוזיאון מציין חמש שנים להקמתו, והפריטים שהוא מציג (והאוספים שאינם נראים לעין) מתעדים את עולם החי והצומח של האזור במאה השנים האחרונות ואת ההתפתחות וההיסטוריה של המין האנושי. בעלי כנף וזוחלים, טורפים מפוארים, מינרלים וגבישים מוצבים בתצוגת הקבע בבניין המוזיאון היפה, שמזכיר בצורתו תיבת נוח או תיבת אוצרות, וכך מרמז על תוכו (בתכנון משרד האדריכלים קימל אשכולות).

אלון ספן, מנכ״ל מוזיאון הטבע אומר: ״יצחק קיבלה גישה חסרת תקדים לאולמות האוספים הלאומיים במוזיאון. יצירתה חושפת את העשייה במוזיאון מזווית ראייה שונה ומאתגרת, בעבודת וידאו מרהיבה, המאפשרת פרשנות נוספת לעשייה המדעית והמוזיאלית של מוזיאוני טבע בכלל״.

סלון הדחויים של מוזיאון הטבע

שונה ומאתגרת – ומעידה על אומץ משני הצדדים, במפגש בין מוזיאון שמתבסס על מסורת דידקטית קשיחה, לבין האמנות העכשווית פורעת הסדר. בכניסה לתערוכה הציבה יצחק את העבודה ״מלכודת אור״, שכשמה כן היא, מושכת את העין בחלל החשוך. ״מלכודת אור היא שיטה מקובלת בחקר חרקים מעופפים״, היא מסבירה. ״חוקרים יצאו בחושך, יפרסו משטח לבן וידליקו אור. החרקים יגיעו, ולמרות שזו שיטה נושנה והמחקר בחרקים מתפרש על פני מאות שנים, אין עדיין הסבר לשאלה מדוע הם נמשכים אל האור״.

חורים כאלה בידע האנושי הם אזורי השגשוג של האמנות שלה. במיצבים המשלבים וידאו, סאונד ופריטים מאוספי המוזיאון, יצחק מציגה ״עובדות״ על הטבע לצד בדיה גמורה. במהלך זה היא מצביעה על דפוסי התצוגה של המוזיאון, ומציעה למבקרים לחשוב מחדש על האופן שבו אנו לומדים וחוקרים את הטבע, על הידע הנאסף עליו ועל הסיפור החבוי בתהליך זה.

״מלכודת אור״, שכשמה כן היא, מושכת את העין בחלל החשוך. ״חוקרים יצאו בחושך, יפרסו משטח לבן וידליקו אור. החרקים יגיעו, ולמרות שזו שיטה נושנה והמחקר בחרקים מתפרש על פני מאות שנים, אין עדיין הסבר לשאלה מדוע הם נמשכים אל האור״

היא מפגישה את הצופים עם מוצגים ממחלקות ״נחותות״ באוספי המוזיאון – צואת בעלי חיים, פוחלצים פגומים, כאלה שלא היו זוכים להיכנס לתצוגה הרשמית. דווקא את אלה היא מציבה בתערוכה, כמעין ״סלון הדחויים״ של מוזיאון הטבע. חלק מהמוצגים הם חפצים שהתגלגלו לאוסף במקרה ונותרו בלתי מקוטלגים – תיק יד יוקרתי מעור לטאת כוח, שהעיצוב שומר לא רק על הטקסטורה של העור (ששימשה השראה לעטיפת הקטלוג היפה של התערוכה), אלא גם על המראה המקורי של יד, עין, ראש, זנב.

״מנגנוני איסוף הידע ותצוגת הכוח מאפשרים לנו את תחושת הידע על אודות הטבע. התחושה המנחמת המאפשרת לנו הרגשה של שליטה בכאוס הסובב אותנו״, כותבת אוצרת התערוכה, ליאורה בלפורד. ״יצחק מתבוננת על אופני התצוגה במוזיאון, ובאופן דומה זורעת סיפור מקומי על התקופה שבה אנו חיים כיום״.

כחוקרת של עידן האדם, האנטרופוקן, יצחק מעמתת את הצופים עם המחשבה על היכולת שלנו לתפוס את הפער שבין ״טבע אמיתי״ לבין זה שמעורבים בו בני אדם. לראות את המופלא ולהבין את השקר. וכן להכיל את תודעת הנזק, ההכחדה והסכנה שאנחנו חלק מהגורמים לה. לאהוב ולהתפעם ובאותה עת להיעצב ולהתאבל. כמו בחיים.

---

נבט יצחק | HERE BE DRAGONS (כאן יש דרקונים)
אוצרת: ליאורה בלפורד
מוזיאון הטבע ע״ש שטיינהרדט באוניברסיטת תל אביב