כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לאתר החדש שלנו

לכבוד יום ההולדת ה־13 (!) של פורטפוליו - שהתקיים בחודש ינואר - החלטנו שמגיעה לנו מתנה שווה במיוחד: אתר חדש. ואם כבר אתר חדש אז גם כתובת חדשה: prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

נבט יצחק, ״תערוכה תמידית״. צילום: מ״ל

אומרים שהיה פה שמח: נבט יצחק במרכז לאמנות עכשווית

״תערוכה תמידית״ של נבט יצחק במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב מחזירה לחיים את ימי בצלאל הישן, ובוחנת את האידיאולוגיות שהובילו את אנשיו. ממרחק השנים אפשר רק להתפלא על השגי התרבות הישראלית ולקוות שלא תחזור לימי הביניים

דרוש לעיניים רגע או שניים להסתגל לחשיכה בכניסה ל״תערוכה תמידית״, תערוכת היחיד של נבט יצחק במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב (CCA). אחר כך דרושים עוד כמה רגעים למקד את המבט ולהשיט אותו סביב, על שלל הדימויים הקפואים והנעים, על חפצים שמתגלים כרוחות רפאים מוקרנות על הקיר ועל עצמים מוחשיים: מטבעות, לוחות נחושת רקועים, עצים נובטים ועליהם צומחים ראשי אדם, עלים נושרים בשלכת. להבחין בין שטיח ארוג שמשתפל מהקיר לבין הקרנה שנדמית כשטיח, שציוריו קמים לתחייה. יצחק מפיחה רוח חיים בחדר הפלאות של ״בית הנכות בצלאל״ – המוסד שעל בסיסו הוקם מוזיאון ישראל בירושלים.

״בית הנכות היה החלק השלישי והפחות ידוע בחזון של בוריס שץ ושותפיו להקמת בצלאל הישן. נבט יצחק מנסה לשוב אחורה למעלה ממאה שנים כדי להתבונן מחדש במפעל המאוד שאפתני של בצלאל״, מסבירה אוצרת התערוכה, סאלי הפטל נווה, שעמלה לצד יצחק בשנתיים האחרונות על המחקר והעריכה של שלל החומרים שמרכיבים את התערוכה. זה שיתוף הפעולה השלישי בין השתיים, והן גיבשו שפה המשותפת שמחברת בין אמנותה של יצחק לפרשנותה והמשגתה על ידי הפטל נווה. בעוד שיצחק התמקדה בהיבטים החזותיים של העבודה, שאותם פוגשים הצופים בחלל המעובד היטב, הפטל נווה תרגמה לטקסטים את המסגרת הרעיונית המורכבת.

בית הנכות בצלאל הוקם ב־1908 לצד סדנאות הלימוד ובתי המלאכה, שייצרו את מוצרי האמנות והאומנות שיצאו משערי ״בצלאל, בית מדרש לאמנות ואומנות״. זה היה מוסד אמנותי יצרני – ארט אנד קראפט, ברוח התקופה. שץ האידאליסט היה חדור מוטיבציה וחזון, כשבא לייסד בירושלים לא רק אקדמיה לאמנות, אלא מקור שופע של מוצרי אמנות במובן הכי מסחרי ומעשי. כעבור שני עשורים זכה בית הנכות להכרה כמוזיאון הרשמי של היישוב היהודי בארץ, וכדי לשרוד הקדיש חלק בולט מהתצוגה לחנופה למולך – באותה עת היה זה המנדט הבריטי – ובתערוכה יצחק נותנת לכך ביטוי.

כותרת התערוכה: שחזור שלט הכניסה לתערוכות הקבע מתוך אוסף בית הנכות בצלאל

נבט יצחק. צלחת מתוך סדרת צלחות חלוצים (סטיל מתוך וידאו)

לאוזניים בנות זמננו קשה להבין את המושג הנכחד ״בית נכות״ – נכות במשמעות אוצר, מילה שאיבדה את הרלבנטיות בעברית המודרנית ואף נלווה אליה צליל שלילי של נכאים או נכות. ב״תערוכה תמידית״ יצחק מחזירה את המקום לחיים, ובוחנת את האידאולוגיות שהובילו את אנשיו. ממרחק השנים אפשר רק להתפלא על השגי התרבות הישראלית, שנבטה ושגשגה מיסודות כל כך שבריריים ומוטים. יש לקוות רק שלא תחזור לחשכת ימי הביניים, שבה אידיאולוגיות כמעט משיחיות והרצון העז לזכות בהכרה ובתקציבים הפכו את האיכות והאמת למשניות.

יצחק מיטיבה להעביר ביקורת בלי להגיד דבר במפורש – היא רק שמה את זה שם, אפשר לומר. העובדה שהתערוכה מוצגת בתל אביב תורמת אף היא משהו לתחושת ההזרה הכללית ששורה עליה. אולי אם תנדוד לתצוגה במוזיאון ישראל – או בהקשר מוזיאלי אחר, שלו היא ראויה – יקבלו התכנים עוד נדבך חשוב שיעגן אותם בקונטקסט המקום.

כל עשייה מוזיאונית היא אידיאולוגית

״התערוכה ממקדת את תשומת הלב במשמעות החברתית המגולמות בחפצים כנשאים של זיכרון, ידע ואידיאולוגיה״, אומרת הפטל נווה. ״בוריס שץ ואנשי בצלאל שאפו לייסד אמנות ציונית שתייצג את המקומי בשילוב עם האירופי. התערוכה איננה שחזור היסטורי. היא בונה סביבה אקלקטית ובאה להדגיש את הפעילות של המוזיאון מהבטים אידאולוגיים – והרי כל עשייה מוזיאונית היא אידיאולוגית״.

בדרכה שלה, התערוכה גם מציגה באור חדש את שץ, כמי שהיה אספן ולקטן בלתי נלאה, הסתובב בעולם בחיפוש וגיוס תרומות, ואסף גם חפצי אומנות שלא עמדו ברמה מוזיאלית, אבל עיבו את התצוגה. במידה מסויימת היא מספקת הסבר לעובדה ששץ – על אף תרומתו העצומה לתרבות הישראלית – נדחק לשולי הסיפור ההיסטורי ואינו נזכר כגיבור לאומי.

נבט יצחק. שטיח יד אבשלום (סטיל מתוך וידאו)

נבט יצחק. צלחת מתוך סדרת צלחות חלוצים (סטיל מתוך וידאו)

האוסף בבית הנכות היה כל כך לא אחיד ונשמר בתנאים כל כך קשים, שלימים, כך מספרת הפטל נווה, רק חלק ממנו נכנס לאוסף מוזיאון ישראל. גם עובדה זו מתיישבת עם הפניית העורף לסגנון הבצלאלי – ישראליאנה שהחלה להתגבש ונזנחה בשנות ה־40 – לטובת חזון ישראלי חדש, ״צברי יותר״ לקראת הקמת המדינה.

״בשנותיו הראשונות כללה התצוגה בבית הנכות פוחלצים, ממצאים ארכיאולוגיים אמיתיים ומפוקפקים, פריטי אתנוגרפיה ואמנות, בבליל חסר־סדר. יודאיקה, אוסף ציורים מאת ציירים יהודים בעיקר (או בעלי זיקה נושאית יהודית), אוספי חרקים, קוריוזים ומוזרויות. זה היה סוג של חדר פלאות אירופאי שלאחר זמנו״, היא אומרת.

ירושלים מהגיהנום

הכותרת ״תערוכה תמידית״ שאולה מהשלט של תצוגת הקבע במוזיאון. כמו השם, יצחק מאמצת את האקלקטיות שאפיינה את בית הנכות במטרה לנתח את המורשת התרבותית של המוסד, ומשקפת את ההטיה הקולוניאליסטית שבשורש הפרויקט הציוני. בקומת הקרקע היא מציגה מעין תמונה חיה של האוסף האקלקטי – אריחי קרמיקה ארמניים עם שילוט התצוגה בעברית ארכאית; צלחות מצויירות שעל גביהן סצנות חלוציות, מונפשות בהקרנת וידאו מדוייקת.

חלק מהעבודות הן שחזור של פריטים מקוריים, חלקן ״זיופים״, אך אין היררכייה ביניהם. דיוקנאות, פסלים וציורים מייצגים את הרפרטואר האיקונוגפי הבצלאלי, מהול באסוציאציות של האמנית. דמותו של הרצל הכריזמטי, שאחרי מותו הפך לדמות פולחן, נראית פה בעת נאום בקונגרס הציוני השישי (שבו הועלתה הצעת אוגנדה ונודע בכינוי קונגרס הדמעות). אולם הפטל נוה מגלה שנאום הרצל נדגם מסרט אמריקאי נשכח משנות ה־60, ולא מהקלטה היסטורית חשובה.

זה לא הפריט היחיד בחדר שנעשה בשילוב חומרים בין ההיסטורי, הבדוי והעכשווי. ״שטיח שיר השירים – אכן היה שטיח כזה, והוא נמכר למלכת הולנד. יצחק לוקחת דימוי קיים ועושה הסטה חומרית ורעיונית. כאן מתחוללת סצינת אחרית הימים משיר השירים – אך האידיליה משתבשת והופכת למרדף טרף וציד – הזאב שוחט את הכבש והגדי במנוסה מפני האריה. בשטיח מופיעים גם חומת ההפרדה וכיפת הסלע – ירושלים מהגיהנום״, מתארת הפטל נוה.

נבט יצחק. טיפוסים יהודיים (סטיל מווידאו)

בקומה השנייה מוצגים בהקרנה חפצים הנראים כהכלאה בין מאזניים מתנדנדים למגדלי בשמים להבדלה. זוהי ״גלריית טיפוסים יהודיים״, מאנשי ירושלים של התקופה, ששולבו בחפצי קודש וחול שנוצרו בבתי המלאכה של בצלאל. ״אלו הם טוטמים שעומדים על בלימה״, היא מתארת: ״הם מייצגים דיאלוג מעניין בין חפץ ומי שעושה אותו״. כך מתייחסת יצחק להפרדה המעמדית ששררה בין היוצרים, המורים והסטודנטים במוסד, שהיו אירופיים בעיקר, לבין פועלי הייצור, היהודיים הספרדים המקומיים, התימנים ויוצאי המגרב, הערבים והארמנים.

עבודתה של יצחק מרתקת ומרשימה, הן בווירטואוזיות הטכנית שלה והן בסיפור שמאחוריה. היא מצטרפת לשורת אמנים שבשנים האחרונות נברו בקרבי מוזיאון ישראל והעלו ממחסניו אוצרות ולא מעט אבק ואפלה שהצטברו בפינות – כמו עילית אזולאי, הדסה גולדוויכט ורן טל בסרט ״המוזיאון״. במקרה של יצחק נראה שהניסיון לסכם פרק מן העבר הגיע למחוזות של חשבון נפש על־זמני.

x סגירה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden