כל מה שחשוב ויפה
״וואט? Watt״ בגלריה בבית האדריכל.ית. צילומים: יעל שמידט

״וואט? WATT״: חשמל זורם בגלריה בבית האדריכל

בתערוכה לרגל ציון 100 שנים לחברת החשמל, עשרה יוצרים.ות מתייחסים לחמש תחנות הכוח הראשונות שהוקמו בישראל, ומעניקים להן פרשנויות וייצוגים אמנותיים

על אף שהרעיון להקדיש תערוכה בגלריה של בית האדריכל.ית לציון 100 שנים לחברת חשמל, נולד כבר לפני כשנתיים, המבט האקטואלי נוכח גם בה. ״בימים מאתגרים אלו, הרגשנו צורך למצוא אור בתוך החושך ולרכז את האנרגיה שלנו בעבודה על תערוכה, שמלמדת על נקודת ציון היסטורית בתולדות המדינה״, כותבת האדריכלית לימור יוסיפון גולדמן, אוצרת התערוכה ״וואט? WATT״, שנפתחה בראשית החודש.

״הקמת חברת החשמל הייתה ציון דרך משמעותי בהתפתחות היישוב בארץ, וככזו היא ראויה למחווה״, היא מוסיפה. ״הקדמה הטכנולוגית שסימנה הקמת תחנות הכוח נקשרה גם לחדשנות בתחום האדריכלות בשנים דאז – שנות העשרים המוקדמות של המאה ה־20. בתחנות הראשונות שהוקמו הייתה התייחסות רבה להבט האדריכלי, מתוך הבנה שלמבנה יש אימפקט על הסביבה״.

ניב פרגר ומיכל דוד, מגדלור

ניב פרגר ומיכל דוד, מגדלור

אמיר תומשוב, מכונה אורבנית

אמיר תומשוב, מכונה אורבנית

רחלי חבה שרפשטיין, קוב

רחלי חבה שרפשטיין, קוב

דן ראובני, מכונה בתוך מכונה בתוך מכונה

דן ראובני, מכונה בתוך מכונה בתוך מכונה

מי שיזם את מהלך חשמול המדינה היה כידוע פנחס רוטנברג, פעיל ציבור בלתי נלאה עם עבר של מהפכן רוסי, שלא חסך מאמצים למימוש חזון החשמל שהיה בנפשו. הכינוי שדבק בו, ״הזקן מנהריים״ (שאף הונצח בשיר שזכור לוותיקים שבינינו), מעורר רושם שתחנת הכוח הראשונה שהוקמה בארץ הייתה בנהריים שבבקעת הירדן, בין נהרות הירמוך והירדן.

הקמתה אכן הייתה לדידו של רוטנברג המיזם הכי משמעותי, שביקש לנצל את מי הנהרות להקמת מספר תחנות הידרואלקטריות, אך בשל מורכבויות מדיניות – הבנייה התעכבה. בסופו של דבר לתחנת נהריים קדמה הקמתן של שלוש תחנות אחרות ברחוב החשמל בתל אביב, בחיפה ובטבריה. תחנת נהריים נחנכה בשנת 1932, ובאותו עשור נבנו גם תחנה נוספת בחיפה ותחנת רידינג בתל אביב.

מעבר לחזון החשמול היה רוטנברג, כך מסתבר, בעל מודעות גבוהה לאדריכלות ואסתטיקה. לצורך תכנון מבני התחנות הוא פנה לאדריכלים מובילים בעלי שם שפעלו באותה תקופה כמו אריך מנדלסון, אלכסנדר ברוולד, יוסף ברלין, ריכרד קאופמן, האדריכל הבריטי שפעל בארץ קליפורד הולידיי ונוספים. ״רוטנברג ראה בהקמת חברת החשמל סמל לקדמה ומודרניות, והשתמש באדריכלות כדי להציג זאת כמסר של עוצמה. מדובר במבנים מונומנטליים בעלי נוכחות רבה בסביבתם, שחזותם – שהייתה מאופיינת בקווים גיאומטריים, בהפשטה ובצבעוניות מונוכרומטית – סימנה רף חדש בנוף הבנויי. גם חללי הפנים שלהם לא נקראו רק כתלויי תפקוד, אלא כחללים מזמינים שביטאו דגש שהושם על אסתטיקה״.

התאפשר לאמנים לסייר בתחנות שאליהן התייחסה עבודתם, במטרה לחוש אותן וללמוד אותן. ככלל, השתדלנו שליוצרים יהיה חיבור כלשהו לתחנה, כמו חיבור גיאוגרפי, זיכרון ילדות וכדומה

התערוכה מביאה את סיפורן של חמש תחנות הכוח הראשונות באמצעות עבודות אמנות במנעד מדיומים, שנוצרו על ידי עשרה יוצרים.ות, הפועלים בתחומים מגוונים כאדריכלות, איור, אנימציה, עיצוב ואמנות. כל שני יוצרים צוותו למבנה אחד מתוך חמשת המבנים ונתבקשו להציג להם פרשנויות וייצוגים אמנותיים. ״הבריף האוצרותי הכתיב יצירת אוביקטים מבוססי חשמל – בין אם באמצעות המדיום עצמו ובין אם בדרך הייצוג שלו, לצד הצעת תובנות לגבי ההשפעות המתמשכות של התחנות על חיינו״.

המשתתפים הסתייעו בצילומים ושרטוטים שנתקבלו באדיבות באדיבות ארכיון חברת החשמל, ובחומרים היסטוריים רלוונטיים שמרביתם מבוססים על הספר ״בשאיפה למצוינות באדריכלות״ המתעד את מפעל החשמל בארץ ישראל בין השנים 1921-1942 (מחברים: גילברט הרברט, איטה היינצ׳ה גרינברג, סילבינה סוסנובסקי, בהוצאת מרכז המחקר למורשת הבנויה, שפועל בטכניון).

״במקביל הם קיבלו סקירה מקיפה מלווה במצגת מד״ר נדב היידקר, מנהל מחלקת מחקר ותיעוד של ארכיון חברת החשמל, ואף אפשרנו להם לסייר בתחנות שאליהן התייחסה עבודתם, במטרה לחוש אותן וללמוד אותן. מטבע הדברים הייתה לנו התלבטות גדולה לגבי תחנת נהריים, כאחת התחנות הראשונות והמשמעותיות ביותר, אך בשל היותה נתונה תחת ריבונות ירדנית היא אינה נגישה היום, ונראה שהמבנה לא השתמר טוב ואף נהרס חלקית. ככלל, השתדלנו שליוצרים יהיה חיבור כלשהו לתחנה שאליה התייחסה עבודתם, כמו חיבור גיאוגרפי, זיכרון ילדות וכדומה״.

בין חלום למציאות

תחנת הכוח הראשונה הוקמה בתל אביב בשטח שבו ניצב מבנה חווה שאליו התווספו עם הבנייה מגדל מים ובאר. התחנה החלה לפעול ב־1923, ועל תכנונה הופקד האדריכל יוסף ברלין, שיצר מבנה בעל חזות פורמאלית קלאסית המהדהדת מבנה של בזיליקה. העבודה ״מגדלור״, שיצרו במשותף האדריכלית מיכל דוד והאדריכל ניב פרגר, תוכננה בהשראת התחנה, ולדבריהם בטקסט המתייחס אליה, גם על רקע התקופה המורכבת שבה אנחנו חיים, ״בהשראת הכוח התמים והנחוש של אבות המפעל הציוני״. ככזה, מגדלור היא מיצב, תיאטרלי משהו, המשלב קרטון, חול ותאורה, ומבקש לבטא בפשטות את הארכיטקטורה שעטפה את מקורות האנרגיה שבמתחם התחנה באמצעות מגדלי אור הניצבים על ערימת חול.

לתחנת הכוח בתל אביב מתייחסת גם עבודתו של המעצב אדיר יעקבי ״שנדלייר גנרטורים״. גוף התאורה שיצר יעקבי הוא גוף בעיצובו שעבר אדפטציה אד הוק לתערוכה, בהתבסס על עובדה היסטורית – כנף שנוספה לחזית המערבית ב־1926, וככזו מייצרת בו תנועה אנכית. גוף התאורה שיצר מזכיר את חזיתות המבנה – מופעו המבני מסיבי וגדול, בחלוקה המגולמת בריק שבין המוטות מוליכי החשמל. צילינדרים שמשולבים בו מהדהדים את הגנרטורים שפעלו בתחנה, וארבע נורות תלויות מייצגות את ארבעת המוקדים שנכללו במתחם: תחנת הכוח, מגדל מים, באר ומבנה חווה.

ימבו (ים בן אדיבה), הדים חשמליים

ימבו (ים בן אדיבה), הדים חשמליים

רוני אלרואי, מובייל של אור

רוני אלרואי, מובייל של אור

אלון ברייאר, מיני אמפר

אלון ברייאר, מיני אמפר

לילך שטיאט, שדות

לילך שטיאט, שדות

יערה רבינוביץ, לוח פיקוד

יערה רבינוביץ, לוח פיקוד

תחנת הכוח בחיפה נחנכה בשנת 1925. אחרי שהצעות תכנון של האדריכלים אריך מנדלסון ושל ריכרד קאופמן לא התקבלו בשל היותן ״מודרניות מדי״, הועברה המשימה למחלקת התכנון של החברה, ומי שחתום על שרטוטי התכנית הם רוטנברג עצמו ושמואל דוד סוראסקי, מי שהיה מהנדס המחלקה. עם זאת, במבנה התחנה ניכרים אלמנטים מודרניים שנשאבו, כך נראה, מהצעותיהם של מנדלסון וקאופמן.

עובדה זו הובילה את האדריכל דן ראובני ליצור מחווה לאריך מנדלסון. העבודה שיצר ״מכונה בתוך מכונה, בתוך מכונה״ מתחקה אחר השתלשלות התכנון ואחר הסקיצה הראשונה שביצע מנדלסון. ״סוג של תהליך התפתחותי בין חלום למציאות״, הוא מגדיר את היצירה המשלבת וידאו וסאונד ומפגישה צילומי ארכיון ושרטוטים מקוריים עם דימויים מעולמו האישי – מפגש שמציג את היקום ומרכיביו כמכונה אינסופית בעלת חיים וקצב משלה, כשמקומו של האדם בה מזערי בלבד, כמעט נפקד.

״מיני אמפר״, מיצג וידאו אינטראקטיבי שיצר המעצב הרב תחומי אלון ברייאר, מתייחס אף הוא לתחנת הכוח בחיפה. התחנה היא חלק מזיכרונות הילדות של ברייאר שחלף לידה כשנסע לבקר את סביו בקריית חיים, וכדרכם של ילדים נהג לדמיין את המתרחש בתוכה. בתוך כך, העבודה היא מחווה לדמיונות ילדותו על קסמן של המכונות, של האנרגיה ופעולתן להפקת חשמל.

ב־1925 נחנכה גם תחנת הכוח בטבריה, שתכנונה מיוחס לאדריכל אלכסנדר ברוולד, אם כי קיימים ספקות לגביה. ימבו (ים בן אדיבה), יוצר העוסק בקשרים שבין המציאות הדיגיטלית לעולם הפיזי, יצר עבור התערוכה את ״הדים חשמליים״ – מיצב וידאו המאתגר את הצופים ומזמין אותם לחקור שילוב של דמיון וטכנולוגיה באופן שבו הוא מייצר דיאלוג בין המציאותי לסוריאליסטי ומדמיין את תחנת הכוח דרך עדשת האמנות הדיגיטלית באמצעות יצירת ארכיטקטורה חדשה. לצד היותו מקור אנרגיה, החשמל בעבודתו מהווה גם צינור ליקום מקביל עם יצורים דיגיטליים, שבטקסט מוגדרת כ״תוצר אבולוציוני של אינטראקציה חוצת ממד בשילוב הארכיטקטורה של תחנת הכוח״.

העבודה נתנה לאמנים כוח ואנרגיה בתקופה הרעה, והאנרגיה שלהם הזינה גם אותי. אפשר רק לקוות שהיא תשליך גם על החיים שלנו כאן ועכשיו, ותזין מעבר לאנרגיה אחרת שכל כך מתבקשת בימים טרופים אלה

תחנת הכוח בטבריה הובילה את האדריכלית ומעצבת המוצר יערה רבינוביץ ליצור פרשנות אישית ללוח הפיקוד המקורי שבמקום, תוך שילוב יציקות חומר לתבניות גבס ואלמנטים רדי מייד. לוח הפיקוד של רבינוביץ מבוסס על גריד שמייצרים אלמנטים עגולים, מהם קבועים ומהם שנעים על צירם. האלמנטים העגולים – מתגים, נתיכים, הגאים ושעוני בקרה – חוברים למעגל חשמלי סגור המופעל באמצעות שקע יחיד, ומגלמים כך תנועה אינסופית המאפיינת גם את תצורתם העגולה ועולה ממנה. הפרשנות היצירתית של רבינוביץ טומנת בחובה גם ממד אישי – כמי שנאלצה להתפנות מביתה בגליל העליון, היא תרה לדבריה ״אחר חיווט חדש בחיי. במהלך החיפוש שלי, אני מתמקדת במציאת מקורות אנרגיה חדשים שיספקו לי כוח, השראה, ויביאו לבניית יציבות״.

עבודתו של האדריכל והאמן אמיר תומשוב נרקמה בהשראת תחנת הכוח חיפה א׳, שהוקמה על חוף מפרץ חיפה, בשפך נחל הקישון. התחנה החלה לפעול בשנת 1935 כתחנת הקיטור הראשונה בארץ, ותכנונה בוצע על ידי האדריכל הבריטי קליפורד הולידיי בשיתוף עם האדריכל א׳ רוזנהק, כמבנה בטון מרשים המכיל חללי פנים עוצמתיים עם משחקי אור וצל שמייצרים פתחיו. העבודה של תומשוב – ״מכונה אורבנית״ – מורכבת משלושה מודולים ששניים מהם נוצרו בטכניקות של רדי מייד וצבע סינתטי על עץ לבוד, והשלישי מבוסס על עץ, קרטון, פי.וי.סי, פשתן וצבע סינתטי.

במבט ראשון הם מתעתעים באופן שבו הם מדמים סקיצות אורבניות, אך במבט נוסף הם מתבררים כרכיבים תעשייתיים של מיכון. ככאלה, יוצרים המודולים ״היבריד תועלתי לכדי מכונת־על הבנויה ממקצב של בוכנות ייצור של חיים וסביבות״. העבודה מלווה בסאונד, שאופיו החזרתי נשאב מהאופן שבו דמיין תומשוב את תהליך הפקת החשמל, והשימוש בצבע הלבן נועד כדי למקד את תשומת הלב במורפולוגיית המכניזם המייצר את החיים, והוא בעל מופע אסתטי בפני עצמו.

צילומי הצבה: יעל שמידט

צילומי הצבה: יעל שמידט

לתחנת הכוח חיפה א׳ מתייחסת גם עבודתם של האדריכלית רוני אלרואי והאדריכל יגב לנגר ממשרד ״רוני אלרואי אדריכלים״. העבודה, ״מובייל של אור״, מבוססת על שימוש בקרטון לבן, וההשראה לעיצובה נגזרה מהסימטריה והמקצב המאפיינים את פתחי המבנה כמרכיב דומיננטי. צלעות המובייל שעיצבו מבוססות על מקצב שתורגם על ידם כהפשטה של פתחי הבניין, תוך יצירת סימטריה תלת כיוונית. למרות שגופי תאורה לא מהווים מרכיב בעבודה, השימוש באור הוא חלק משמעותי ובלתי נפרד ממנה. נפילתו על המובייל מייצרת היטל צל השובר את נוקשות הסימטריה ומייצר מופע דינמי רב הבעה.

תחנת הכוח רידינג א׳, הראשונה מבין תחנות רידינג נוספות שנבנו בעקבותיה, הוקמה בצפון העיר בקרבת הים על רקע גידול האוכלוסייה שהביא עמו ביקוש גובר מאד לחשמל. התחנה, שנחנכה בשנת 1938, תוכננה כמבנה מונונמנטלי בסגנון הבינלאומי על ידי האדריכלים רוזנהק ושטרן, תוך שיתוף פעולה עם רוטנברג, שבכלל היה מעורב בכל תכנוני התחנות בשל החשיבות הרבה שייחס לתפקידה של האדריכלות בגילום מסרי קדמה, חדשנות ועוצמה.

birds

העבודה ״קוב״ של המעצבת והיוצרת רחלי שרפשטיין, עושה שימוש בפליקסגלס בטכניקות של חיתוך לייזר והתזת חול. היא מפרקת את התחנה לגורמים ושבה להרכיב אותם תוך יצירת קומפוזיציה חדשה המעניקה נוכחות לכל אחד מחזיתות המבנה. מקור השראה משמעותי בעבודתה הוא ריצוף הפנים השחור־לבן שמדמה לוח
שחמט ומתורגם לבסיס שולחן אור בעל אפקט של מראה.

דרך קוביות שמונחות עליו ומייצגות את מבני התחנה שהורכבו מחדש עובר אור, כשאפקט המראה של הבסיס מכפיל אותן. מופעי הקוביות, מהן שקופות ומהן אטומות, מבטאות לדידה של שרפשטיין את הסקרנות והרצון להציץ פנימה לתוך סגירות חללי המבנה, והבחירה בצבעוניות אדומה־ורודה נוצרה בהשראת שעות השקיעה הצובעות את מעטפתו. העבודה אף מזמינה את הצופים לשחק עם מיקומי הקוביות ולייצר קומפוזיציות אדריכליות שונות.

העבודה ״שדות״ של האדריכלית והמעצבת לילך שטיאט קוראת במבנה התחנה שתי תנועות מנוגדות: תנועה אנכית שמקורה בארובה הגבוהה הפולטת ומפיצה ענני אדים וחלקיקי אבק, ותנועה אופקית הנובעת ממהותה של התחנה כרשת של קווים אופקיים המפיצים חשמל לכל העיר, וככאלה מחברים אותה לכדי מארג אחד. שתי התנועות מתורגמות בעבודה לסוג של כוריאוגרפיה המבוססת על הדפסת תלת־ממד, עיבוד דיגיטלי ווידאו.

במנעד רחב של פרשנויות ושימוש במדיומים מגוונים, מקבלים המבנים ההיסטוריים והתפקיד שמילאו ביצירת איכות החיים בארץ דאז כבוד ראוי ומרשים ביצירתיות המגולמת בו. במציאות החיים הקשה שבה שרויה ישראל מאז ה־7 לאוקטובר, הקמת התערוכה לוותה, לדבריה של יוסיפון גולדמן ״בהרבה אי וודאות. כלל לא היה ברור שאפשר יהיה להתקדם איתה, אבל המשתתפים לא לקחו צעד אחורה. להפך, כולם עבדו מהר ובתנאים לא פשוטים.

״ועם זאת, לדבריהם, העבודה נתנה להם כוח ואנרגיה בתקופה הרעה, והאנרגיה שלהם הזינה גם אותי. אפשר רק לקוות שהיא תשליך גם על החיים שלנו כאן ועכשיו, ותזין מעבר לאנרגיה אחרת שכל כך מתבקשת בימים הקשים שעוברים עלינו״.


וואט? Watt
אוצרת: לימור יוסיפון גולדמן, שחף בלומר
בהשתתפות: רוני אלרואי, ים בן אדיבה (ימבו), אלון ברייאר, אדיר יעקובי, ניב פרגר ומיכל דוד, דן ראובני, יערה רבינוביץ, לילך שטיאט, רחלי שרפשטיין, אמיר תומשוב
הגלריה בבית האדריכל, המגדלור 15, יפו
נעילה: 29.2

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden