יותר ממספיק: ירדן שטרן רואה קוויריות כדרך חיים. גם באמנות

בחלל פנימי בתערוכה ״יותר ממספיק״ בגלריה של ארטפורט, מתחבא הטקסט האוצרותי. בצמוד לו, ממש בממשק שבין קיר אחד לרעהו, מוצגת תמונה מעובדת של מי שהייתה מראשונות הנשים הטראנסיות בישראל – ננסי שניידר ז״ל, שנפטרה לאחרונה בגיל 72. לחיבור הפיזי בין שני מרכיבי התערוכה הללו יש הצהרה – הצבת תמונתה של שניידר לצד טקסט התערוכה היא פעולה המכריזה על מותו של פרק חשוב בהיסטוריה הקווירית הלוקאלית, ובאותה נשימה גם מבקשת להציג פרק חדש, אחר ופחות מוכר.

גם בחייו של ירדן שטרן, אוצר התערוכה, פרק אחד תם ופרק אחר החל: אחרי שנים של לימודים אקדמיים במוסדות נחשקים בחו״ל – משבר משפחתי ומלחמה החזירו אותו למולדת. ״בתור מי שיותר מעשור לא גר פה והיה חלק מקהילה אקדמית במשך שבע שנים, הרגשתי משבר גדול באיך שאני רואה את מה שקורה פה ואיך הוא לא מובן מבחוץ. ניואנסים שמתפספסים, עובדות שלא נלקחות בחשבון. גם מבפנים יש קושי לראות איך אנחנו נראים מבחוץ, מה הפעולות מסמנות״.

שטרן עוסק רבות במושג הקוויר. כתיבתו האקדמית בוחנת גבולות מגדריים ופיזיים כאחד ומתייחסת רבות לתיאוריות קוויריות עכשוויות. מאמריו פורסמו בכתבי עת רבים ומאחוריו גם מספר ערבי פרפורמנס שאצר במרכז לחקר פרפורמנס ואמנויות בברוקלין.

מה היו התגובות של הקהילה הקווירית סביבך למלחמה?

״יש קשר של הקהילה הקווירית המקומית לזו הגלובלית. המטרות הן זהות, או לפחות היו: שוויון לכולם ושאיפה למוסס את הגבולות הנוקשים של זהות, שיוצרים הפרדה בינינו. ברגע שקרה הדבר הנורא הזה, הקהילה כאן לא נלקחה בחשבון. אחרי ששנה הלכתי להפגנות, נהייתי פתאום חלק מהממשלה שלי, כאילו אנחנו אחת. אני שואף לשינוי ועושה את זה בדרכי, אבל הרבה אנשים לא יכלו להחזיק את המורכבות הזו. מצד אחד אני דואג למשפחה שלי, לאחיינים שלי שנמצאים בעזה; ומהצד השני אני לא תומך בשום צורה בהרג הבאמת מזעזע שמתרחש בעזה. קשה״.

כשהתחלתי את המחקר לדוקטורט שלי סביב זהות ופרפורמנס קווירי בארץ הרגשתי שכל פעם שאני מעלה את המילה ״קוויר״ יש לאנשים דחייה ממנה. פוליטיקת הזהויות והדרך שבה היא טפטפה לכאן מארצות הברית יצרה משהו זר למקום

בטקסט האוצרותי שטרן טוען ש״הזהות הישראלית והזהות הקווירית אינן קטגוריות סותרות השוללות זו את זו, אלא קטגוריות העולות בקנה אחד ואף מתקיימות בהלימה זו עם זו״. אם זה לא מספיק, הוא גם מוסיף ש״קוויריות היא חלק מהישראליות, חרף התפישות ההטרונורמטיביות הרווחות בישראל בנוגע לביטחון, משפחה תרבות וילודה״. אבל האמירות הללו לא זוכות לביסוס של ממש במציאות, וגם לא בתערוכה.

״כשהתחלתי את המחקר לדוקטורט שלי סביב זהות ופרפורמנס קווירי בארץ הרגשתי שכל פעם שאני מעלה את המילה ׳קוויר׳ יש לאנשים דחייה ממנה״, מתייחס שטרן לטענה. ״פוליטיקת הזהויות והדרך שבה היא טפטפה לכאן מארצות הברית יצרה משהו זר למקום. יש תחושה שאנשים רוצים לדחות את הדבר הזה שהולבש עליהם. לקח לי שש שנים לכתוב את הדוקטורט, ועד שהגעתי לצד השני שלו הרגשתי שיש הרבה יותר פתיחות ועניין במושג הזה ובהגדרה הזו, שמנסה להתחמק מהגדרה – זהות שלא מנסה ליפול לבינאריות ודיכוטומיה.

״הרגשתי שיש משהו שמתרחש גם בעולם האמנות הישראלי וגם אצל האקדמאים שאני נפגש איתם, ובכיתות שאני נכנס אליהן בבתי ספר לאמנות. רצון להבין את הזהות הזו ואיך היא מתבטאת, מהו הפוטנציאל של טשטוש הגבולות האלה ומה אנחנו יכולים להרוויח מלאתגר את הזהויות והגבולות המשקפים אותם.

״אחרי יותר מעשור בחו״ל הרגשתי שמקומה של העבודה שלי הוא פה. כמה ילדות לבנות ממסצ׳וסטס אני יכול ללמד על מה שקורה בישראל? הרגשתי שדווקא לדבר עם אנשים מכאן מרגיש לי הרבה יותר חשוב ונכון לעבודה שלי״. כעת מבסס שטרן את מקומו בארץ, מלמד במחלקה ללימודי תרבות במכללת ספיר וכותב פוסט דוקטורט בחוג למגדר באוניברסיטת תל אביב. ״אני מנסה להיכנס לקהילה אקדמית שמעולם לא הייתי חלק ממנה, כי את כל הדרך האקדמית שלי לא עשיתי פה״.

חקירה של עתידים חדשים אפשריים

מדובר בדרך ארוכה ומרשימה: חודש אחרי שחרורו מהצבא כבר עזב לניו יורק, שם עבד כמתמחה של המשלחת הישראלית באו״ם. משם המשיך ללימודי סוציולוגיה ותקשורת באוניברסיטת גולדסמית׳ בלונדון, שם זכה ללמוד אצל שרה אחמד – אחת הקולות החשובים בשדה הקווירי, מה שהוביל אותו להבין שהוא ממשיך למסלול של כתיבה אקדמית ומחקר.

״התחלתי להתאבסס על המחלקה ללימודי פרפורמנס ב־NYU אחרי שקראתי מאמר של חוזה מוניוז על קרוזינג. כידוע, לונדון היא בירת הקרוזינג. מתוך חוויות שהיו לי שם הבנתי שכתיבה מנקודת המבט והניסיון שלי מעניינת אותי יותר מזו הקרה והאוביקטיבית שמאפיינת כתיבה אקדמית״.

האובססיה תפחה, ושטרן סיים במחלקה זו בדיוק את לימודי הדוקטורט שלו. ״מצאתי את עצמי שם, לא בטוח שאני מעוניין בקריירה אקדמית אבל עם ידיעה שאני רוצה לעסוק באמנות. ואז קרתה הקורונה וניו יורק איבדה הרבה מהחן שלה. נהיה קשה להיות שם. משהו בחוסר היכולת לקרוא את המערכת הרפואית גרם לי להבין שאני מחוץ לאזור הנוחות שלי בצורה חריגה. הבנתי שאני חוזר לארץ ולומד מחדש את פני השטח.

״באחד מהביקורים הלכתי לפתיחת תערוכה בארטפורט והכרתי את ורדית (גרוס, המנהלת של ארטפורט) ומיד הצעתי לה תערוכה. בגלל הקורונה, ארטפורט לא הצליחו להביא אנשים מחו״ל לתוכנית הרזידנסי שלהם, אז הם הביאו ישראלים – וגם אותי. מצאתי את עצמי פה לשלושה חודשים בדירה ביפו ובחלל אמנות יפהפה, תחת איזו אשליה שככה החיים בישראל נראים״.

כשהראיתי לצוות ארטפורט את האמנים והאמניות שאני רוצה לעבוד איתם, הן אמרו שהן ציפו להרבה יותר ציצי ובולבול. אמרתי להן שזה סוג אחד של קוויריות, אבל אני עומד על משהו יותר קונספטואלי

תחת אשליה זו החל שטרן לרקום את התערוכה ״יותר ממספיק״, המציגה אמניות ואמנים ישראליות.ים שמתגוררים בישראל ובחו״ל. משתתפים.ות בה ינון אביאור, נגה אור־ים, דנה וינגרט, עודד יונס, שיר כהן, רגב עמרני, פאינה גאורגייש פייגין ולילה קלינגר. ״המשותף לכולם הוא אימוץ נחרץ של נקודת מבט קווירית ושל גישה קווירית, המעזה להסתכן ולסטות מהדרכים הידועות והמוכרות לטובת חקירה של עתידים חדשים אפשריים״, מסביר שטרן בטקסט התערוכה.

כך, לדוגמה, שיר כהן יוצרת שטיחים ארוגים בנול המתפקדים כקריאות קוויריות באגדות עם היסטוריות ותרבותיות וקוראת בהם תיגר על הנרטיבים הכה מוכרים; פאינה גאורגייש פייגין ונגה אור־ים, מייסדות קולקטיב ״בוש״ המקדם אמנות קווירית־פמיניסטית, מציעות בסרט האנימציה ״עמק השלום״ פרשנות אקו־פמיניסטית באתר ארכיאולוגי במגידו; ינון אביאור, שחי בדנמרק, מחבר בצילומיו בין החתירה ליציבות לבין הפוטנציאל התמידי לתנועה שמאפיינים תהליכי הגירה כמו גם חיים של זרות חברתית על שלל גווניה.

״כשהראיתי לצוות ארטפורט את האמנים והאמניות שאני רוצה לעבוד איתם, הן אמרו שהן ציפו להרבה יותר ציצי ובולבול. אמרתי להן שזה סוג אחד של קוויריות, אבל אני עומד על משהו יותר קונספטואלי. הכתיבה של שרה אחמד השפיעה עליי מאוד״.

באיזה מובן?

״היא מתארת איך המרחב נפרש בפנינו בתור סוביקטים קווירים ומראה את הקשר בין מיניות למרחב כבר בשפה, בסמנטיקה. לחשוב על אוריינטציה מינית – ׳סטרייט׳ או ׳סוטה׳ – זה מצביע על זה שקיימת דרך הישר ויש איך לסטות ממנה. רציתי להביא את האינטרפרטציה הזו של מיניות, במקום מיניות ומגדר שהם בעלי Shock factor; לחשוב איך מרחב מיוצג ונחווה על ידי סובייקטים קווירים שונים. היה לי חשוב שתהיה נגיעה מרחבית בעבודות, בין אם ליצור מרחב, להתערב בו, משפחה, רכוש ציבורי, היסטוריה. אני מרגיש שכל אחת מהעבודות לוקחת על עצמה אסתטיקה קווירית ומחיה את המחקר״.

זו התערוכה הראשונה שלך כאוצר. אתה מתייחס אליה כבכורה, ככרטיס ביקור? אלו הגדרות שהניעו אותך בתהליך האוצרות?

״כן, זה מרגיש כטבילה הראשונית שלי. עזבתי את הארץ בגיל 21 וחזרתי בגיל 32. עוצבתי מחוץ לישראל. החזרה היא מתוך רצון להיות פה ולהשתתף בשיח שהרבה זמן הייתי חיצוני לו, גם מתוך בחירה, אבל גם מתוך חוסר שייכות תהומי שהיה לי למקום הזה. עכשיו היא נעלמת, לאט לאט, עם העיסוק באמנות ובאמנים שמדברים את זה ביצירה שלהם.

״העבודה הכי משמעותית שאני מרגיש שאני יכול לעשות ושאני מוציא ממנה משמעות היא עבודה עם אמנים. על כל מי שמציג בתערוכה אני יכול להגיד שאנחנו חברים, ככה שזה לא תהליך היה מנוכר של ׳תביא את זה ואני אציב את זה פה וביי׳. זו היתה עבודה עם אנשים שמציינים נקודות ציון חשובות בחיים שלי, ויחד אנחנו יוצרים משהו חדש: שיר כהן ואני היינו יחד בתיכון; עם דנה שירתי בצבא; את עודד אני מכיר הרבה שנים. זה משהו שאני מביא בגישה האוצרותית שלי. אני לא מוכן להפריד את החיים שלי ולקחת נקודת מבט טרנסצנדנטית ואובייקטיבית. יש פה קשר שאני רוצה להוציא החוצה ולא להכחיש״.

איך ניגשים לאצור תערוכה על אמנות קווירית היום? בכל זאת, תערוכות על הנושא נאצרו כבר בניינטיז.

״הגלריה של ארטפורט היא מקום מבוסס, פתוח ומזמין. בעצם האקט של הזמנת אמנים מבחוץ ולא כאלה ששוהים או שהו ברזידנסי במקום – יש מן הקוויריות. זו הדרך שלי להביא דור אחר של אמנים לתוך המקום. העבודה של עודד יונס שחוסמת את הכניסה, לדוגמה, נוצרה במחשבה משותפת לשבור את הקו הישר של הגלריה. רצינו שאנשים ייכנסו ויצטרכו ישר להתמודד עם מחסום שנוצר. הרעיון של להביא את האיסכורית, מה שמסמל עבודה בתהליך שחוסמת כניסה ישירה, היה רעיון של עודד שאני מאושר בזכותו. הוא יוצר בלבול בין הפנים לחוץ בצורה המרחבית.

״רציתי להתרחק ממשהו שמקושר רק למיניות. אני רואה קוויריות כדרך חיים. הסתכלות שונה בכך שהיא לא מוכנה למקם את עצמה על הספקטרום המיני או המגדרי, ובכך היא יוצרת אפקט שמערער. הערעור הזה, בסופו של דבר, הוא פרודוקטיבי. זה מה שאני שואף שאנשים ייקחו מהתערוכה הזו – את הפוטנציאל שטמון בחוסר הזדהות. את הרצון להישאר מהורהר, לא נהיר״.

ככל ששטרן מתאר את העומד מאחורי התערוכה, אי אפשר שלא לראות שמאחורי הקטלוג, הטקסטים שעל הקירות, העבודות התלויות ושאר קווי המתאר הפורמליים – עומדים דיאלוגים אישיים שלו עם עצמו. אפילו ספר של שרה אחמד מוצג שם, לצד ספרים נוספים שקובצו יחדיו כחלק מהספרייה שהוקמה באחד מחללי הגלריה לכבוד המאורע.

נדמה שבתערוכה בנה שטרן בית בארץ ישראל: תחת קורת גג של הזדמנות הוא איגד את חבריו לכדי דיון אמנותי־זהותני קולקטיבי שנובע ממקומו האישי, זה שמבקש להסדיר את מעברה של הישות הקווירית שהוא מהנכר אל המרחב הטריטוריאלי הישראלי, על כל הכלול בו. בכך, הוא בוחר במהלך אוצרותי ייחודי שלא בוחל בטשטוש המוען והנמען, האמצעים והמטרה, וללא ספק מתרחק מנקודת המבט האוביקטיבית שלה נדרש כל השנים בכתיבתו האקדמית. טוב, רע, מקובל על הדעת או לא – מה שבטוח הוא שבמהלך מסוג זה יש מאותו אפקט ערעור, שעל פי שטרן מאפיין מהלכים קווירים.

בוא נחזור לטענות שבטקסט האוצרותי. אני תוהה אם אלה אמירות שאתה אומר לעצמך על עצמך, או שהן משהו שמקבל ביסוס בכתבים, כמו אלו שמוצגים בספריה?

״ממ…למה לא שניהם?״.

---

יותר ממספיק 
אוצר: ירדן שטרן
ארטפורט, העמל 8, תל אביב
בהשתתפות: ינון אביאור, פאינה גאורגייש פייגין, דנה וינגרט, עודד יונס, נגה אור-ים, שיר כהן, רגב עמרני ולילה קלינגר
נעילה: 2.3