אינטליגנציה חומרית: מחקר גישוש בקריית המלאכה

בראשית שנות ה־60 הוקם בגבול הדרומי של העיר תל אביב אזור תעשיה בשם קריית המלאכה; קומפלקס אדריכלי מודרניסטי שאיכלס בשעתו מאות בתי מלאכה: נגריות, בתי יציקה, מפעלי טקסטיל, מסגריות ועוד. 60 שנה מאוחר יותר – המתחם הוא מוקד של אמנות עכשווית, עשרות גלריות ומאות חללי סטודיו – שמתקיימים לצד בתי המלאכה המסורתיים.

התערוכה ״אינטליגנציה חומרית: מחקר גישוש״ היא שיתוף פעולה ייחודי וראשוני של ת״א תרבות קרית המלאכה ועמותת מקום לאמנות. התערוכה מציגה עבודות של שישה אמנים שעבדו במהלך החודשים האחרונים בצמוד לארבעה בתי מלאכה ותיקים בקרית המלאכה. היא מבקשת לחקור את הקשרים וההקשרים הטמונים בדיאלוג שבין אמנים לבעלי מלאכה, את המסורת האמנותית לצד זו האומנותית.

התערוכה מציגה עבודות במגוון מדיות (פיסול, צילום וסאונד) ומציעה אפשרות לחשיבה מחדש ואף לערעור על הסדרים המוכרים והקאנוניים שבין אמנות לקראפט. העבודות עושות שימוש ביכולת החשיבה הקונספטואלית של קבוצת האמנים וביכולות החשיבה האופרטיבית והיצירתית של בעלי המלאכה.

התערוכה היא המשך של פרויקט תא מלאכה – שהתאפשר תודות לקרן יהושע רבינוביץ׳ ועיריית תל אביב־יפו – מהלך מחקרי מתמשך באוצרותה של שירה שובל, המבקש למפות, להאיר ולהנגיש את הידע החומרי־טכנולוגי בקרית המלאכה כיום. ״מבחינתי היא מפגש שבילים, כחלק מהדרך המורכבת של ת״א תרבות קרית המלאכה בלמידה של המרקם העדין והמורכב של קרית המלאכה״, אומר מתן אורן, מנהל ת״א תרבות קרית המלאכה.

יאיר ברק: ההיסטוריה של האמנות יצרה לאורך השנים דיכוטומיה ברורה בין מעשה בית מלאכה לבין המעשה האמנותי. לפני שנתיים ביטלה האקדמיה ללשון את האבחנה בין אומנות לאמנות והחליטה שאומנות יהיה הכתיב הרשמי. ההחלטה הזו מכניסה את שתי הפרקטיקות לתוך אותו שדה

״מתחם המכיל חדש וישן, יצירה ותצוגה, אמנות ועיצוב לצד מלאכה ותעשייה. מבני הרכבת שנסגרים אל תוך עצמם עם רצף של דלתות ללא מרחב ציבורי, עולם שלם של מתבודדים: אמניות ואמנים לצד בעלי מלאכה – מתופרים וחרטים ועד מוסכים ואדריכלים. כל אחת ואחד בשלו.

״במבנים הייחודיים של קרית המלאכה, עם החלונות בצידי החללים ולא במרכזם שכמו מסתירים את הנעשה בכל חלל ורק לרגעים – מתגלים השכנים במבט בין במרפסות או ברגעים קצרים במעלית. בהעדר מפה, שלט או חלון ראווה – הנעשה בכל סטודיו או בית מלאכה נשאר מוסתר״.

ת״א תרבות קריית המלאכה שם לעצמו למטרה להיות מקום של חיבור ומפגש במתחם, מוסיף אורן. מהרגע הראשון של העבודה הוא הזמין את שובל לעבוד על מיפוי וקטלוג של המלאכות, התהליכים והאנשים שנותנים למקום את שמו ומחזיקים איתם ידע חומרי ותרבותי רב. במהלך השנתיים האחרונות אצרה שובל שלוש תצוגות ב״תא מלאכה״, כאלה שקטלגו והציגו תהליכים המתרחשים כיום בבתי המלאכה בקריה. ״בפרויקט הנוכחי חברנו לשכנים ממקום לאמנות ולאוצרות משותפת עם יאיר ברק, כדי להרחיב ולחבר את הידע על הנעשה בבתי המלאכה לשישה מהלכי יצירה חדשים של אמניות ואמנים, מתוך תקווה שהעושות והעושים במלאכה ימשיכו לצעוד בשבילים לעוד שנים רבות של עשייה משותפת״.

״ההיסטוריה של האמנות (לפחות זו המערבית) יצרה לאורך השנים דיכוטומיה ברורה בין מעשה בית מלאכה לבין המעשה האמנותי״, מספר יאיר ברק, שאצר את התערוכה ביחד עם שובל. ״לפני שנתיים ביטלה האקדמיה ללשון את האבחנה בין אומנות לאמנות והחליטה שאומנות יהיה הכתיב הרשמי.

״ההחלטה הזו מכניסה את שתי הפרקטיקות לתוך אותו שדה. מה שכל כך מעניין אותי בתערוכה הזו, הוא שנקודת המוצא שלה מקבלת את הנחת היסוד שאמנות ומלאכה הם שני שדות שונים והמתודולגיות שלהם אחרות. אבל התוצאה של התהליך מערערת על האבחנה הזו ומוכיחה שהחלוקה המסורתית הזו קורסת שוב ושוב״.

שירה שובל: ״המבט הזה על בעלי המלאכה אינו מבט רומנטי־נוסטלגי שמתרפק על העבר ומבקר במפעלים מתוך חוויה תיירותית. הצורך להכיר, ללמוד ולהנגיש את התעשייה הזעירה הפעילה כיום נובע מתוך הבנה שאנחנו הולכים והופכים לפחות עצמאיים במובן העמוק ביותר״

״כשנתקלתי לראשונה במונח ׳אינטליגנציה חומרית׳, הרגשתי שפתאום משהו התבהר לי״, מספרת שובל. ״המונח הזה מכיל בתוכו את המהות של כל מה שמעסיק אותי בשדה העיצוב, כיוצרת־חוקרת וכמרצה בשנקר.

״במקור הוא מופיע בספרו של חוקר הקראפט גלן אדמסון,Fewer Better Things, ומתייחס ליכולת הנכחדת של בני האדם להבין את המרחב החומרי שסביבם, מכיוון שתהליכי ואמצעי הייצור התרחקו. לטענתו, בעלי מלאכה הם בין הבודדים המשמרים כיום את התבונה הזו מכיוון שהם עובדים באופן ישיר בחומר, וכך אנשים אלו הופכים לאוצר ידע חומרי־טכנולוגי של ממש.

״המבט הזה על בעלי המלאכה אינו מבט רומנטי־נוסטלגי שמתרפק על העבר ומבקר במפעלים מתוך חוויה תיירותית. הצורך להכיר, ללמוד ולהנגיש את התעשייה הזעירה הפעילה כיום נובע מתוך הבנה שאנחנו הולכים והופכים לפחות עצמאיים במובן העמוק ביותר. הניתוק הכמעט מוחלט שלנו מהחפצים שאותם אנחנו צורכים פוגע בנו כבני אדם, וגם בחוסן שלנו כמדינה.

״בפרויקט הזה (שהחל לפני שנתיים כמחקר שטח בקריה) הלכה והתבססה מערכת יחסים אישית עם בעלי המפעלים, כזאת שתאפשר ליצור גשר, להתקרב ולהוריד את החסמים שלעיתים קיימים בין המפעל, הסטודיו והגלריה. מבחינתי, התערוכה היא הרבה מעבר לעבודות הנפלאות שרואים בחלל. היא מהלך מתמשך שבסופו של דבר עוסק באנשים ושואף לבנות ידע משותף חדש״.

---

ענבל כהן חמו

״אני חוקרת תהליכים טבעיים ותהליכים מתועשים. בטבע, תהליכי שחיקה שוחקים אבנים קשות לחלוקים מעוגלים, על ידי טלטולם וגלגולם החוזר בזרמי נחלים. כך נוצרות לעיתים אבני קונגלומרט העשויות מאבנים קטנות שנשחקו ונדחסו בחזרה לסלע אחד יחד עם חומר מקשר. אבנים אלה עוברות מחדש את תהליכי היצירה של סלעי משקע, שמהם נוצרו האבנים המרכיבות אותם, בתהליך רקורסיבי – שחיקה ובליה, שקיעת החומר והתמצקות שלו כחומר חדש.

״כאן בקרית המלאכה, בתי המלאכה שעוסקים ביציקות מזק (תערובת מתכות על בסיס אבץ) משייפים את המוצרים לאחר יציקה בדוודים מסתובבים (טרומל) מלאים באבנים מלאכותיות מסוגים שונים, שמתערבלות יחד עם חומרי סבון. בעבודה שלי ׳קונגלומרט׳ אני משחזרת את התהליך הרקורסיבי ביצירת תבניות של חלוקי נחל שאותם אספתי במסלעות ברחבי העיר, ולתוכם אני יוצקת חומרים שונים: אבני שחיקה מהטרומלים, חלוקי גינה וחצץ בניה ושאריות של יציקות מזק, יחד עם שרף אפוקסי כחומר מקשר. חלק מהחלוקים שיצרתי עברו שחיקה נוספת באותם טרומלים, עוד שלב ברקורסיה. העבודה נעשתה בשיתוף פעולה עם יציקות ג׳וני ואלעד יציקות״.

---

דבורה מורג

״אני תופסת את עצמי כפועלת אמנות ולכן היה לי טבעי למקם את הסטודיו שלי בסביבת בעלי מלאכה. אני מכירה את שכני חיים אלוני (רקמת שפרה) שנים רבות, ונראה לי הכי טבעי לשתף איתו פעולה ליצירת עבודה משותפת בפרויקט. כמו שכלי עבודתי הם הרחבה של ידיי, גם מכונת הרקמה היא המשך הידיים של המפעיל.

״לאחר שנים רבות של הפעלת המכונה חל שינוי במבנה האנטומי של ידי המפעיל, עקבות העבודה מוטבעות בגוף. הידיים של חיים כיום הם תוצאה של מערכת יחסים ממושכת עם המכונה. עבורי, תפירה ורקמה הן שפת האם שלי, ומעניין היה לי להפגיש בין שני סוגי הרקמה (הידנית והתעשייתית דיגיטלית). החזרתיות שמופיעה הן במבנה המכונה והן בפעולתה המונוטונית שלה מהלכת עליי קסם לא ברור.

״בעבודה ׳ימין שמאל ימין׳ בניתי מכונה משוגעת שעומדת לקרוס בכל רגע. מבנה שבנוי בעצם מכל מחשבותיי והרגשותיי שנבעו מהדיאלוג של חיים אלוני ושלי. היא בנויה מיחידות שחוזרות על עצמן – חולצות גברים לבנות עמוסות ברקמות, שאליהן מתחברים החוטים שאותם היא תהפוך יחד, בעזרת חיים ובעזרתי, לרקמות. מתוך פתחי השרוול מגיחות יציקות הידיים של חיים אלוני.

״כל יחידה היא מעגלית אך גם מתחברת ליחידה שלצידה. המכונה שיצרתי אינה קינטית, התנועה תיווצר באמצעות עין המתבונן. חיים הציע לי להשתמש בפאצ׳ים המוכנים שלו. בחרתי פרטים באופן אקראי, בעיקר חיות וכאלו הקשורים לשמירה, כנראה בהשפעת המלחמה. בדיעבד התברר שהחיות שייכות בעיקר ליחידות צבאיות, משהו שלא הייתי מודעת לו לחלוטין״.

---

---

יובל חי

״העבודה שלי התחילה בתחילת המלחמה, כשהיתה תחושת שליחות והתגייסות של ממש. אנשי קרית המלאכה התחיילו גם הם והיו צריכים לספק תוצאות מהירות: דיסקיות ׳הלב שלנו שבוי בעזה׳, דיסקיות ׳ביחד ננצח׳, תליונים עם ארץ ישראל השלמה/הלא שלמה, פאצ׳ים של חרבות ברזל, דגלי ישראל, דגלי ישראל בצבעי הסוואה ועוד.

״ככל שהגעתי יותר למפעלים, כך רציתי להעמיק בהקשבה לסיפורי החיים של בעלי המלאכה שמולם עבדתי. ג׳וני שהגיע מהודו, חיים מסריגי פילטקס שעלה מארגנטינה, חיים מרקמת שפרה שעלה ממצרים. חיפשתי סימנים לנוכחותם בחלל לפעמים גם בלעדיהם, כמו פורטרט שלהם דרך אוביקטים דוממים בחלל: כתב יד, תמונות משפחתיות, חפצים אישיים.

״כל העיסוק החומרי הוא גוף ידע שכמעט ולא קיים כבר בארץ, כי רובו עבר לסין. האנשים האלה משמרים סוג ידע נעלם. מלאכה פיזית וטכנולוגית שעושה פעולות מכניות (בדומה מעט לצילום אנלוגי המצריך ידע, ניסיון והבנה במצלמות מכניות ובפיתוח של סרטי צילום – כל אלה מעמיקים את הידע של מדיום הצילום). בפרויקט אני מצלם דברים שאני לא בהכרח מבין. אני מנסה ללמוד אותם בניסיון לשמר את המראות הנעלמים הללו״.

---

חן פלמנבאום

״הפרויקט כולו החל מתליון שמש חייכנית ושובבה שאספתי מביתה של סבתי לאחר מותה. כבר שבע שנים שהאוביקט המשעשע הזה מחייך אליי כל בוקר. סמל לחוסר ולנוכחות של סבתי בחיי. היא שהייתה לי שמש.

״בתערוכה אני מציג שתי עבודות היוצאות ומתפתות מתוך השמש הקטנה הזאת. הן משחררות את האובייקט הטעון ומפיצות את האור שלו הלאה. המפגש עם אלעד ומפעל היציקות שלו היה כנקודת המראה מושלמת למסע. אל מחול השמשות הצטרפו סמלים ואובייקטים מתוך הארכיון של אלעד, ערמות של היסטוריה בתוך תבניות סיליקון מחכות שיצקו בהן חיים חדשים.

״שמשות של שמשות, סוסים דוהרים, חריטות ומנועים. כל אלה יוצרים מופע קוסמי משתנה. כמו שפה, מכלול החלקים נבנה ומתפרק. הוא יוצר שירה סמלית – ריקוד שמיימי. העבודה מזמינה את הצופה לשהות, להתבונן ולהקשיב לשיר שמתנגן במיוחד עבורה. אני רוצה להודות לאלעד יציקות וצוות המפעל על שנתנו לי להרגיש בבית, על האפשרות להיכנס בין התהליכים, לשחק, לשגע ולהמציא.

״תודה גדולה גם לאייל שושן שעזר לי בפרויקט, על הסבלנות והאכפתיות ועל היכולת לחלום בגדול״.

---

יפעת זיו

״נקודת המוצא שלי לפרויקט היא המחשבה על סאונד כחומר. חומר בלתי נראה שנע בחלל ונחווה מבעד לאוזנינו ודרך הגוף שלנו. לכן, העיסוק באינטליגנציה החומרית של בעלי המלאכה קשור גם לאופן שבו הם מקשיבים ומגיבים לצלילי מרחב העבודה שלהם.

״בביקורים שלי בבתי המלאכה של חיים, חיים, אלעד וג׳וני, הקשבנו יחד לצלילים השונים במרחב בית המלאכה – הצלילים החזרתיים של המכונות, צלילי הפעולות הידניות הקטנות, מגע היד הבלתי אמצעי בחומרים השונים בבתי המלאכה. חיפשתי שם אלמנטים מוזיקליים שונים – מקצבים, פולי־ריתמיקות, צלילים ארוכים, הרמוניות, מנגינות, גווני צליל מיוחדים.

״ההקלטות שאספתי במהלך הביקורים מהוות חומר גלם לקומפוזיציות מוזיקליות קצרות – ארבעה פורטרטים צליליים. כל דיוקן שואף לצייר באמצעות סאונד בלבד ו(כמעט) ללא מילים את הקצב והאופי של בית המלאכה, לספר סיפור קצר על אדם והמכונות שלו, לצייר בצלילים את מרחב בית המלאכה. מתוך הקלטות השיחות בינינו בחרתי לעבוד בעיקר עם הצלילים הווקאליים שנמצאים בין המילים – נשימות, צחוק, היסוסים, קריאות.

״בשיחות האלה עסקנו גם בשאלות על מה המקום של סאונד ושל פעולת ההקשבה בתוך העבודה שלהם. הצלילים החזקים והרפיטטיביים של המכונות הם בחלק גדול מהזמן מחרישי אזניים (ובפועל באמת לחלק מבעלי המלאכה יש ירידה בשמיעה בעקבות השהות רבת השנים בסביבה הרועשת), אך במקביל הם מעוררים אצל חלקם גם רגש של אמפטיה. אחד מהם שיתף אותי שכשהוא רחוק מבית המלאכה הוא מתגעגע לרעש הספציפי שלו. הרעש הזה מסמל את החיים והאנרגיה של העשייה. עבור חלקם האנרגיה הזאת הולכת ונעלמת מבית המלאכה עם השנים״.

>> עבודת הסאונד חיים (רקמת שפרה)
>> עבודת הסאונד חיים (סריגי פילטקס)

---

תמר אור

״הרצון שלי היה למצוא תנועה בסריגים של חיים (סריגי פילטקס). מנקודת המבט הזו עברתי על הספרייה המרשימה של הדגמים שייצר חיים במשך השנים והוצאתי את אלו עם הפוטנציאל לשילוב תנועה. התנועה הראשונה שיצרתי הייתה חוט שמתקדם לאט בתוך סריג של חורים, מתקדם ונסוג אחורנית ושוב מנסה. התנועה השנייה הייתה של מנוע קטן שמטפס על חוט סריגה.

״חיים יוצר סריגים ביחס לגוף : סוודרים, צעיפים, כובעים. היחס הזה נשמר גם בעבודה במובן שהיא מתייחסת במידות ובצורה לגוף הכללי ובפרט לגוף שלי. במהלך תהליך העבודה על הפרויקט מיקדתי את ההתייחסות לשני אזורים: לכתף – כתף זקורה כלפי מעלה שממנה יוצאים גדילים, כמו כתף של גנרל; ומיקום של כיס שנמצא ליד הלב. המבנה מתחת לסריגים מתחיל מעץ שמעליו הוספתי עבודה עם גבס. כדי ליצור את צורת הכתף, לדוגמה, עבדתי עם תחבושות גבס על הזרוע שלי. זה המבנה שיושב מתחת לסריג שחיים יצר במיוחד.

״התנועות שבחרתי להתמקד בהן עדינות ומינוריות ומצריכות התבוננות וקשב. בעבודת הכתף, גדיל בודד מנסה ליישר קו עם שאר החוטים התלויים, ובעבודה השנייה הסריג נמתח ומתכווץ במיקום של כיס הלב. העבודה עם חיים התקדמה עם הזמן. בהתחלה הוא לא הבין מה אני בעצם מחפשת בסריגים. אבל כשראה את החוטים זזים בתוך הסריגים שלו – הוא התחבר לרעיונות והפיק עיצובים נהדרים שיאפשרו את התנועה שתכננתי״.

---

אינטליגנציה חומרית: מחקר גישוש
אוצרים: יאיר ברק ושירה שובל
מקום לאמנות, שביל המרץ 6 תל אביב
משתתפים.ות: דבורה מורג, תמר אור, חן פלמנבאום, ענבל כהן חמו, יובל חי, יפעת זיו
בשיתוף: אלעד יציקות, סריגי פילטקס, רקמת שפרה, יציקות ג׳וני
נעילה: 23.3