כל מה שחשוב ויפה
מוטי מזרחי. צילום: חנן אסור
מוטי מזרחי. צילום: חנן אסור

״הבהובי תודעה״ - בחירת האוצרות: מוטי מזרחי במוזיאון פתח תקווה

התערוכה הרטרוספקטיבית של מוטי מזרחי כוללת גוף נרחב של עבודות - מצילומים ופרפורמנס משנות ה־70 ועד מיצבים גדולי ממדים שנעשו במיוחד עבורה. אוצרות התערוכה, אירנה גורדון וגליה בר אור, בוחרות כמה מהעבודות המשמעותיות במיוחד עבורן

״הבהובי תודעה״ – התערוכה הרטרוספקטיבית של מוטי מזרחי במוזיאון פתח תקווה – היא קופסת ממתקים ענקית שמכילה כל טוב, עם עבודות במדיות שונות שמאפשרות להתחקות אחרי מוטיבים וקווים בעבודתו. זו התערוכה המקיפה ביותר שנאצרה למזרחי עד היום: היא משתרעת על פני כל חלליו המרכזיים של המוזיאון ופורשת עבודות מכל שנות יצירתו, מהצילומים הראשונים שיצר ועבודות הפרפורמנס בשנות ה־70 ועד לעבודות שנוצרו במיוחד עבור התערוכה.

מזרחי, יליד 1946, ייצג את ישראל בביאנלה בוונציה, בפריז ובסן פאולו. הוא נחשב לאמן חדשני באופן שבו התייחס לצילום של עבודת הפרפורמנס כעבודה בפני עצמה, ולא כתיעוד גרידא, במיוחד בתקופה שבה צילום עוד לא נחשב סוגה אמנותית בפני עצמו. הוא עוסק בגוף הפגיע שלו עצמו, בזהותו המזרחית, אך יוצא מתוך הפרטי שלו אל האנושי. מזרחי סובל ממחלה אוטואימונית שפגעה בגופו והותירה אותו נכה, והקביים שלו הפכו למוטיב בעבודותיו. עבודותיו נובעות ממחקר והתעמקות, הן עמוסות סמלים אך נגישות ומפתות גם ללא פענוח שלהם.

מוטי מזרחי, הבהובי תודעה במוזיאון פתח תקווה. צילומי הצבה: יובל חי

מוטי מזרחי, הבהובי תודעה במוזיאון פתח תקווה. צילומי הצבה: יובל חי

חלק מעבודותיו מוכרות מאוד, כמו ״רוכבת השלום״, פסל אישה בעלת כנפיים הרוכבת על אופניים, שמופיעה בתערוכה בתוך עבודת אנימציה. רבות אחרות אינן מוכרות, והן מביאות מבט אבסורדי והומוריסטי נוגע ללב ומטלטל. התערוכה מלווה בקטלוג מרתק המביא מעבודותיו וסקירה של חייו כאמן, שמשמש מפתח לתערוכה הכוללת טעימות של עבודות מתקופות שונות, ללא ההקשר המקורי שבו הוצגו (אירוע השקת הקטלוג יתקיים ביום שישי 15.3 בהשתתפות אביטל גבע, מיכה אולמן, מוטי מזרחי ואוצרות התערוכה).

ביקשנו מאוצרות התערוכה, גליה בר אור ואירנה גורדון, לבחור עבודות שהן אוהבות במיוחד מתוך התערוכה ולספר עליהן.

אירנה גורדון: מפגש בין משקולת לעדשה, זבוב לעבודת אמנות

״כל עבודה של מוטי מובילה לאחרת״ אומרת אירנה גורדון, ״והיא חלק ממרוץ שליחים תחבירי והתנסותי, גופני ורעיוני, המורכב מייצוגים של תשוקה וכאב, של יופי ואלימות, של גוף ומחשבה ודמיון. קשה לי לבחור כי הפסלים, התצלומים, עבודות הווידאו והסאונד שהוא בורא הם כולם פרפורמטיביים ופועלים על הגוף ועל התודעה ללא הפסק, תוך חיפוש אחר מהות הדברים בתוך קיום שהוא אבסורד. במהות החיפוש והגילוי תמיד יש סוד שלא מפוענח.

יש אצל מוטי מפגש בין כוס ליד, צלחת לנורה, משקולת לעדשה, זבוב לעבודת אמנות, שירה ביידיש למלמולי חיבה של ילדות בערבית. אחרי התלבטות, בחרתי במספר עבודות שיוצרות אצלי מיידית תחושות של מתח, אירוניה, הומור, פרדוקס והיקסמות״.

רגל עם כנף. צילום: ענבל כהן חמו

רגל עם כנף. צילום: ענבל כהן חמו

רגל עם כנף

תצלום איקוני מהתקופה שבה סיים מזרחי את לימודיו בבצלאל ב־1973 שבו נראית כף רגלו בתקריב ובצדודית על רקע הנוף המיתי של ירושלים, כשהיא במנח מתוח של דריכה ועטורה נוצה. הדימוי לוכד את המתח שבשאיפה לנסוק מעלה, שקודמת לה דריכה טעונה והרת־כוונה, קפיצה אמונית המקורקעת בגשמי.

הדימוי מצביע על חוסר היתכנות, שכן הנוצה היא נוצת תרנגולת שאין בכוחה לעוף, והמקום – ירושלים, עיר עם היסטוריה עקובה מדם – אינו מאפשר גם הוא. הדריכה, ארצית ונבואית כאחת, נתקלת בחומת חוסר המשמעות – ועם כל זאת ממשיכה להתרחש בתצלום, אינה מוותרת, דרוכה, מחפשת את החירות המתמדת למרות האדמה ומתוכה.

מחיאות כף יד אחת

סדרת פסלי/תבליטי קיר משנת 1990 העשויים יציקות אלומיניום, פליז ועץ. הם מייצרים תחביר מושגי־מופשט־לוגי – משחק שפה של מערכות איקונוגרפיות מלוטשות, מעוצבות, אבל בה בעת נזיריות ואפילו סטריליות. הפסלים נעשו על בסיס שרטוטים פיזיקליים שעוסקים במדידות ובכוח הכבידה, בתנועה, באור ובמים – ובה בעת מהדהדים סימבוליקה מקומית, ציונית וישראלית.

שני חיִצים מורים לכיוון אחד ועץ ביניהם; מסרק עם תושבת אלומיניום לנורת ניאון שאינה דולקת; אורחת גמלים ואקדח מעל פומפייה; מחוגה על תקליט. לכאורה אלה דימוים הגיוניים ותבוניים, אך למעשה אבסורדיים. הכותרת היא אבסורדית אך נשענת למעשה על משפט מפתח בזֶן בודהיזם – ״כשמוחאים כף נשמע צליל; מה הצליל של היד האחת?״.

מחיאות כף יד אחת. צילומים: ענבל כהן חמו

מחיאות כף יד אחת. צילומים: ענבל כהן חמו

מחשבה מלוטשת. צילום: ענבל כהן חמו

מחשבה מלוטשת. צילום: ענבל כהן חמו

מחשבה מלוטשת

עבודת פיסול קיר משנת 1993 המורכבת משתי פצירות ענק שביניהן משקולות אלומיניום אופקיות – תחביר מינימליסטי של מפגש אלים בין תודעה ודימוי. למפגש הזה אין שפה מתאימה, ובכל זאת הוא אינו מוותר על המאמץ הסיזיפי, הבלתי מרפה, לאחוז במהות.

מורדוך

פסל האל הבבלי המכונף, יצוק בברונזה, הוא כולו יופי וחדווה פיסולית כמעט רנסנסית, אלא שרגליו גדומות ונתונות בתוך דיסקים יצוקים. זהו דיוניסוס, זהו השמאן המרפא, תיאטרלי וחושני, זהו בן האנוש המקורקע המבקש לנסוק, המאמין בפגאניות ובאל אחד, בבשר וברוח. בדמותו נפגשות ומעומתות במקום אחד, מתמזגות ומתפרקות, תפיסות מערביות רווחות של תבונה, ורוח מזרחית מיסטית של תשוקה, מסתורין וספק, זהו מוטי עצמו – מורדוך, כך היו קוראים לו בשכונה כילד. העבודות וגלגוליהן הצורניים והרעיוניים מתחילות מחוויות חייו.

מרדוך. צילום: יונתן פינקו

מורדוך. צילום: יונתן פינקו

ברכה, אוסף מוזיאון לאמנות מודרנית קרן לודוויג, וינה

ברכה, אוסף מוזיאון לאמנות מודרנית קרן לודוויג, וינה

ברכת כוהנים. צילום: ויקטור פרוסטיג

ברכת כוהנים. צילום: ויקטור פרוסטיג

הנשר עובר. צילום: ויקטור פרוסטיג

הנשר עובר. צילום: ויקטור פרוסטיג

גליה בר אור: בין כפפות האגרוף לברכת הכהנים

״היסוד ההיברידי קושר בין ערוצי הרדי־מייד והדיוקן בעבודת הגוף של מזרחי ומייחד אותו כאמן הגוף החשוב בישראל״, אומרת גליה בר אור, ״שהרי במבט לאחור, מתחילת דרכו עסק בגוף כחומר ובגוף כמקום, בגוף כשילוב היברידי של אדם וחיה – אם בחיבור בין אדם וציפור טרף, ואם במסעו של הזבוב החייזרי הרכוב על גבו – בעבודותיו המאוחרות, הוא יושב בגבו לצופה, והזבוב הוא שרוכב מעתה על גבו, בדומה לכפפות האִגרוּף האדומות בעבודה ״ברכה״ הרכובות על תקליט, שבגופו חרוט זיכרון מעגלים־מעגלים״.

ברכה; ברכת כהנים; הנשר עובר

20 שנים מפרידות בין עבודת הניאון ״ברכה״ (1993) – כפפות אגרוף אדומות רכובות על תקליט חרוט ומתכנסות למוקד מסנוור – לבין ״ברכת כהנים״ (1973), מהראשונות בעבודותיו. הישירות של יציר הכלאיים האפל ויפה להלל בעבודתו ״ברכה״ אף חלחלה לסצנת הרוק האלטרנטיבי בישראל, והעבודה מתנוססת על עטיפת אלבומה של להקת ״ג׳ינג׳יות״.

ההיברידיות ניכרת כבר בעבודת תצלום מוקדמת נוספת, ״הנשר עובר״ (1974), כפות ידיו המוצלבות מטילות צל שחור בצורת עיט או נשר אפל, המתלכד עם גוף אדם ויוצר ראש־מסכה או שילוב מסתורי של חיה ואדם, הכלאה מאגית ומאיימת כצילה הנֵעור של הטוטליטריות. במבט לאחור, מזרחי הקדים את זמנו בזיהוי כוחו של הצילום לפנטז זהויות מורכבות. עבודתו חידשה בכך שהציפה רבדים מעולמו והדהדה סביבות חיים מזרחיות, דתיות, פריפריאליות, שונות מאלה שרווחו בשיח האמנות המרכזי. חלוציותה טמונה בהעמדת אמצעים וכלים שאפשרו את ביטוים של עולמות אלה.

שמשון הגיבור דער נעבעך, בתערוכה ירושלים מעברים, מוזיאון מגדל דוד, ירושלים. צילום: מ״ל

שמשון הגיבור דער נעבעך, בתערוכה ירושלים מעברים, מוזיאון מגדל דוד, ירושלים. צילום: מ״ל

בעין התודעה, מוזיאון ישראל. צילום: טלי בוגן

בעין התודעה, מוזיאון ישראל. צילום: טלי בוגן

יידישע תיאטער, היהודים: שמשון הגיבור דער נעבעך

מזרחי גאה במוצאו, ואת קטלוג תיאטרון היידיש שיצר בדמות דיוקנו הקדיש להוריו, נתנאל אבו־איברהים ופלורה בינט־עזיזה. מעולם לא אהד את מגמת הצמצום לזהות חד־ממדית, ומשך עוד ועוד חוטים לזהותו המורכבת כאדם וכאמן, שבה היה ליידיש מקום כבר בתקופת הילדות וההתבגרות. התיאטרון שלו גרוטסקי ומכמיר לב, רווי אירוניה עצמית והזדהות, ובמרכזו דמות האנטי־גיבור שאינה ממצמצת מול מרכזי הכוח ועומדת לה חוכמת הדורות, בדגש על חמלה והכרה בגבורה של החלש.

בזירה חברתית ותרבותית הנשלטת על ידי שיח דיכוטומי ותפיסות לעומתיות, ההיברידיות של עבודתו לא מפסיקה להפתיע: מוטי בן פלורה נושא בגופו את שמשון הגיבור דער נעבעך, אם כבגידת הגוף ואם ככלי נשק. הוא מעז ולא ממצמץ, תמיד במחוות גדולות של מכה ובלימה, של פרטי בלאומי, הבטחה בשבר, גאולה באובדן, כקורבן שהוא גם משיח, גיבור בעיני עצמו ופושע.

birds

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden