כל מה שחשוב ויפה
נינו הרמן, מתוך הר הרוח. צילומים: מ״ל
נינו הרמן. צילומים: מ״ל

נינו הרמן: בממד הנשמה, הכול מתקיים בו זמנית

בתערוכת יחיד פואטית במקום לאמנות, בספר אמן ובסרט בפסטיבל אפוס, נינו הרמן מותיר את הצופה בתחושת היעדר רבת נוכחות

״לידיעת הזמן השברירי״ – תערוכת היחיד של נינו הרמן במקום לאמנות בקריית המלאכה היא מינימליסטית ותמציתית, כמו הייקו שנרשם בחלל. הצילומים שלו יוצאים מהיומיום, ובאסופה הקטנה שמרכיבה את התערוכה הם נבחרו מתוך הסביבה הקרובה אליו – פיזית ורגשית. סביבת ביתו בנטף שבהרי ירושלים, המקומות בהם הוא עובר בנסיעתו אל הבית וממנו, והסביבה האינטימית של הרהורי הלב, הגעגועים, האובדן והאהבה.

בנו של הרמן, יאיר, נהרג בגיל 20, בדרכו הביתה. ברבות השנים העיסוק באמנות, בצילום ובשירה, הפכו למעין גל־עד לזכרו, באותה מידה שהם משקפים את החיים הנמשכים. בסמוך לתערוכה יצא לאחרונה ספר האמן של הרמן ״הר הרוח״, המשלב צילומים ושירים שכתב; ובפסטיבל אפוס החודש יוקרן סרטו ״הר הרוח״, שמשלב צילומי סטילס, צילום קולנועי, ושירה (שיח גלריה בתערוכה יתקיים בצהרי שבת, 13.4. ההקרנה בפסטיבל אפוס במוזיאון תל אביב ב־25.4).

נינו הרמן. צילום כריסטיאן ולר

נינו הרמן. צילום כריסטיאן ולר

צילומים: נינו הרמן

צילומים: נינו הרמן

כשאתה מציג את עצמך, מה הדבר הראשון שתגיד? ומה השני?

״הראשון: אדם, אמן של החיים, שבני אדם הם עיקר עבורי. איש רוח שגדל ומתפתח. מפגשים באשר הם מסקרנים אותי. תמיד אומר לחברים אל תקבעו איתי בבתי קפה, כי אני מתמגנט אל פני האנשים סביבי, סורק, מצלם אותם עוד הרבה לפני שנהייתי צלם. אז אולי הדבר השני שאומר זה צלם. למדתי איך להפוך את ההתבוננות הסופגת, להתבוננות משפיעה, שאני חולק בצילום והיא משתלבת בתוך החיים, החברה״.

התערוכה הנוכחית של הרמן היא מינימליסטית אך מאוד אינטנסיבית: נוף מרומז, ערפל, דרך, היעדר. יש בה מעין תמצית רעיון, ציר, שזוקק וצומצם עד שטעמו עז. תמר איזן, אוצרת התערוכה, מספרת על האופן שבו נבחרו העבודות: ״נינו עוסק בנפש, ברוח ובבני אדם גם כשהוא מצלם טבע. סדרת הצילומים בהר הרוח היא מבע לכך. כל אחד יכול לקחת את הדימוי אליו פנימה. מתוך הפריימים הרבים שהוא צילם, היער, הצמחייה, נטף, בחרתי את אלו שמסמנים נוכחות אדם גם כשהוא אינו נמצא בו. הדימוי הוא במה שאינו נגלה לעין.

״אין המדובר בהיעדר ספציפי זה או אחר או אומר זאת באופן ברור, התערוכה אינה עוסק באסון ובמותו של יאיר, שנמצא בה ברבדים רבים בחיותו – כמו בדוגמה הברורה ביותר, בעבודת הווידאו ׳טרסות׳, שצולמה בילדותו. בחרתי בעיקול בכביש, וכך גם קראתי לסדרה – ׳עיקול׳, ללא השימוש בהא הידיעה. זאת מילה קשה, הזורעת אי נוחות. התערוכה אינה מתרפקת על יופיו של המקום. נזהרתי מליפול לקלישאה של עיסוק בחיים ומוות, במיוחד בזמן הזה שבו המוות כה נוכח.

״המינימליזם יוצר בתחילה סוג של ריחוק ואז הוא מכה בעוצמה ריגשית. את הדימוי של הר רוח בחרתי להגדיל לגודל ענק, המעצים את היותו מטושטש. זה צילום של הר הרוח אבל הוא באמת אינו קיים. הבחירה בהדפסת פיגמנט על טפט היא סוג של חוש הומור פנימי המתייחס גם לתרבות האינסטגרם או רקעי צילום בסטודיו של פעם. כמה יפה הנוף, בואו נצטלם אתו. בפתיחה מרבית הנוכחים הצטלמו אתו. אותי זה שעשע״.

מתוך הסרט טרסות

מתוך הסרט טרסות

השילוב של עבודת הווידאו מלאת החיים, הבנייה והתנועה, מעצים את תחושת החסר, החיפוש והקדרות ששורה על הצילומים. ספר על הנפשות הפועלות (תרתי משמע), ועל שימוש בווידאו כמדיום לשירה ובצילום התיעודי כחלק מהאמנות.

הרמן: ״את מוסא איברהים מאבו גוש, חברנו היקר, שליווה אותנו למעלה מ־30 שנה, מאוד אהבתי. עבורי הוא היה כמו אחד מזקני השבט של פעם. האבנים הן בנות שיחה עבורו, וגם מקור אנרגיה ושמחה. בני יאיר למד ממוסא לעבוד באדמה, לבנות טרסות ובסרט יש תיעוד של שניהם.

״כשהיה בן 19, תיאר יאיר את חוויות הילדות בברכה ששלח לחבר קרוב: ״זכינו לגדול כמו אחים בנטף, במקום שלכל ילד היום זה ייראה טירוף, הילדות שאנחנו עברנו. אף ילד שנולד בעיר לא יכול היה לזכות בזה, ואף ילד שייוולד היום בנטף לא יבין על מה אני מדבר…״. יש רגעים, חוויות, אנרגיה, שרק סרט יכול להעביר, להוביל את הצופה בנחת, בקצב שמאפשר אחיזה בנשמה״.

האבנים הן בנות שיחה עבורו, וגם מקור אנרגיה ושמחה. בני יאיר למד ממוסא לעבוד באדמה, לבנות טרסות ובסרט יש תיעוד של שניהם. יש רגעים, חוויות, אנרגיה, שרק סרט יכול להעביר, להוביל את הצופה בנחת, בקצב שמאפשר אחיזה בנשמה

הכותרת הפואטית של התערוכה, ״לידיעת הזמן השברירי״ יוצרת היפוך יפה: הרי הזמן אינו שברירי, להיפך אפילו, הוא כוח־על. אחד מאיתני היקום הבלתי מנוצחים. תפיסת הזמן לעומת זאת היא שברירית, או בעצםאנחנו ה(לא) תופסים אותו. אתה מדבר על הזמן ומתכוון אליך? אתה מפרק את הזמן לשברירים ושומר אותם?

״אני מבין את הזמן בכמה רבדים, חי את הזמן ברבדים שונים, בממד הנשמה, הכול מתקיים בו זמנית. השירים נולדו אחרי מותו של יאיר, בממד השברירי של הכאן ועכשיו. 24 שנים עברו, 24 מחזורים של פסח, שבו אירעה ההתרחשות. אני בוחר במילה התרחשות כי זו מילה שממחישה שהכול מתרחש בו זמנית, הזיכרון והשחרור.

״התערוכה הזו היא חלק מאותה התרחשות של אז ויש בה הדהוד שעובר לאנשים. כל אחת ואחד קולטים משהו שטמון שם ומתרגמים זאת לחוויות שלהם. יש הרואים את האור בעיקול ויש שהחושך מחבר אותם לעולמם שחשך. בתחילה פחדתי לאבד את יאיר, את הזיכרון, את הרוח, פחדתי שלאט לאט הכול ימחק. עם הזמן, נולדה בי ההסכמה לשחרר אותו לדרכו. היא נולדה מתוך החוויה שחוויתי בחיבור העמוק לנשמת יאיר, לרוחו, זו שקיימת בליבי, שם לא מתקיים ממד זמן״.

הצבת התערוכה

birds

בספר האמן (היפהפה) ״הר הרוח״, שיצא לאור לאחרונה, אין היררכיה בין הצילום לשירה. שניהם יחד מתארים עולם שנחרב ונבנה מחדש ברוחבמחשבה, בזיכרון. האמנות שלך היא דיאלוג מתמשך עם בנך, יאיר, ועם הטבעהעצים, הציפורים, הדרך, הזמן, מזג האוויר. ניכר שחושיך מחודדים, והקשיבות הזו היא תובענית. יש בה הקלה? ניתוק מהעולם הסובב? או שהיא חלק מהיומיום?

״אביב עכשיו, אני יושב על המרפסת שומע את אותן ציפורי אביב של אז שרות בעוצמות. אז, זה היה בלתי נסבל לשמוע את מקהלת האביב הזו. הכאב, העצב, הכול היכה כל תא בגוף ובחוץ התייצבו להם החיים במלוא עוצמתם. שם אולי החל מסע ההסכמה שלנו לקבל את שהתרחש. גם עכשיו אביב מתפרץ במלוא יופיו. היום אני מבין שהמקהלה הנפלאה הזו בשירתה סימנה לנו כיוון ודרך של שמחת חיים.

ככה זה היה בבוקר ההוא, רגעים חסרי פשרות שכל מה שהיה בנו, שהורי האוהבים שמו בי, איפשר לנו לבחור לאן פנינו: לכעס ולטענה או לקבלה ולאהבה. אז לא ידעתי לנסח זאת כך, בשני טורים כל כך ברורים. אבל זו הייתה החוויה. עכשיו הכול נראה לרגע אותו דבר כמו בבוקר ההוא, אבל המקום הפנימי שבו אנו נמצאים כל כך אחר״.

״אני מאמין שנבנה בנו עוד חוסן, עכשיו כשהמדינה עוברת טלטלה. המקום בתוכנו שמאפשר לרצון לעלות מבלי לשאול איך זה יהיה, הוא המקום שמבין שבימים אילו של פירוק נולדת הזדמנות לבנות מחדש״

כפעוט חלית בפוליו ומאז התגברת על מכשולים ומכאובים כל חייך. איך אתה מרגיש בתקופה הנוכחית, הקשה? אתה אופטימי?

״אני מאמין שנבנה בנו עוד חוסן, עכשיו כשהמדינה עוברת טלטלה. אנו חווים את אותם שני טורים המתייצבים בתוכנו: טור הפחד וטור האהבה. כל אחד ואחד לאינטואיציה שלו. אני מאמין שרק משם, מהמקום התמים המאמין המחובר לרוח הנצחי, לצלם אלוהים שבנו, תצמח ארץ חדשה. המקום בתוכנו שמאפשר לרצון לעלות מבלי לשאול איך זה יהיה, הוא המקום שמבין שבימים אילו של פירוק נולדת הזדמנות לבנות מחדש.

״במציאות העכשווית, כשהתודעה חסרת מנוחה ומותשת, צריך להתעקש ולהתגבר על תסריטי הפחד שזורעים בערוצים. ללמוד מהצמחים היודעים להסתגל, לכוון את גדילתם לפי מקור האור. בימים אילו שכולם מתלהמים באולפנים, אבל אף אחד באמת לא מקשיב ורואה, אנחנו מצווים לחבור לתודעת האדם שבנו, היודע לא רק להגיב אלא לבחור.

״ישראל הולכת ללא נודע. כמו שהתערוכה עוסקת בעיקול, מה מסתתר מאחורי העיקול לא נדע, יש שם פס אור בתוך החשכה. אני שומע הרבה קולות מאנשים צעירים שרוצים לעצב חיים אחרים, הם כבר מחוברים לתודעה שבוחרת, לא רק מגיבה. מייחל ומאמין שניוולד כולנו מחדש לתודעת חיים, שנהפוך לחברה הבוחרת (למרות הטראומות והחשש להסתכן במחירים) בכבוד אדם באשר הוא, למען שלום״.


נינו הרמן | לידיעת הזמן השברירי
אוצרת: תמר איזן
מקום לאמנות בקרית המלאכה, שביל המרץ 6, תל אביב
נעילה: 20.4

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. אתי

    מקסים ומרגש. האומנות נחמדה והאיש מקסים. אהבתי בעיקר את הצילומים שחור לבן כתום. אומנות נחמדה זה אגב מחמאה ענקית יחסית לרוב הקישקושיה שבטעות נחשבת היום אומנות

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden