כל מה שחשוב ויפה
הדיפו והמוזיאון, פסטיבל אפוס
הדיפו והמוזיאון, פסטיבל אפוס

מחסן בצורת קערת איקאה: ״הדיפו והמוזיאון״ חושף את המנגנונים המוזיאליים

הסרט התיעודי שיוקרן בפסטיבל ״אפוס״ מגולל את סיפורו של הדיפו ברוטרדם - מוזיאון יוצא דופן גם בצורתו ועיצובו, וגם בתפישתו הקונספטואלית, מה שהופך את חווית הביקור בו לשונה מבכל מוזיאון אחר

גשם. הרבה גשם. זה מה שנדרש כדי להפוך דף בספר ההיסטוריה ולהחליט להכניס את מוזיאון בוימאנס ואן בונינגן שברוטרדם למתיחת פנים ארוכת שנים. מים רבים שחדרו למבנה, חלקם הגיעו עד חללי הארכוב התחתונים ביותר, הציגו את המוסד המפואר באור מיושן, כזה שאינו עומד בתלאות העולם העכשווי – באופן פיזי ומטאפורי כאחד.

בכדי להקדים תרופה למבול הבא, הוחלט על בניית תיבת נוח עבור היצירות החשובות. ההחלטה על בניית משכן חדש ואף חדשני, ממש כמה עשרות מטרים בודדים ליד המבנה הרטוב, הולידה את אחד מהמבנים המיוחדים, המרתקים והמרהיבים של העולם המוזיאלי – דיפו בוימאנס ואן בונינגן.

״הדיפו והמוזיאון״ שיוקרן בפסטיבל אפוס השבוע הוא סרט תיעודי אודות סיפור הקמתו של הדיפו, או ה״מחסן־מוזיאון״ כפי שהוא מוגדר בתוכניית הפסטיבל. סרטים על מוזיאונים נכללים תדיר בתוכנייתם של פסטיבלי סרטים: The Great Museum הידוע מ־2014; ״ביצים לבנות על הקירות״ (2022, הוצג בפסטיבל הסרטים הבינלאומי ירושלים אשתקד) שהתמקד במהלך ריענון האוסף והתאמת מוזיאון הסטדליק בהולנד להלך הרוח הרב תרבותי ומקדש הגיוון; ״הריבוע״ (2017) העלילתי שחושף את ערוותם של הסוכנים הפעילים במוסד הזה; וגם ״המוזיאון״ (2017) של רן טל, שמבקש להשיל את גלימת הרשמיות ממוזיאון ישראל ולהתבונן בו במבט סקרן, מתפעל ולעיתים אף חומל.

הייחוד של הסרט הזה, שיצרה הבמאית סוניה הרמן דולץ, הוא בכך שאינו מספק רק הצצה אל מאחורי הקלעים של הקמת חלל תצוגה חדש, דיון באתגרים אדריכליים או בשרטוט פורטרט של עולם האמנות העכשווי, אלא מביא למסך הומור – מצרך נדיר בסרטים דוקומנטריים בכלל ובאלו על מוזיאונים בפרט. רוח הקלילות שמתקבלת מאפשרת להרפות את המבט הקפוץ המלווה לרב את הצפייה בסרטים מסוג זה, ומאפשר להחליפו במבט מתפעל או בחיוך גדול. כמו שהדיפו מעניק חווית מוזיאון ייחודית, כך הסרט עליו מעניק חוויה קולנועית שונה ומרעננת.

הדיפו משקף את ההיסטוריה של המוזיאונים כולם, תוך שהוא מחזיר את החדווה, החיות והחוויה הבלתי אמצעית הטמונה במוסד החשוב הזה. כאן, ייתכן, נמצאת התשובה לשאלה שרבים תוהים עליה – מה יהיה בגורלם של מוסדות אלו?

בשנת 1849, מוזיאון בוימאנס ואן בונינגן קם על אדמת רוטרדם – עיר הולנדית הידועה בנמלה המרשים והגדול ביותר באירופה. מייסד המוזיאון אריה יוהנס לאם והאדריכל אלכסנדר בודון יצאו למסע חוצה מדינות בכדי לבחון, לחוות וללמוד את המוזיאונים הנחשבים ביותר ביבשת לפני שייגשו לתכנון של זה שבביתם. בצילומים ארכיוניים המובאים בסרט נראים חללי התצוגה הקודמים של אוסף פרנס יאקוב אוטו בונינגן – האיש שמאחורי שם המוזיאון – דומים לחדרי הפלאות, הלא הם הגלגול הראשון באבולוציה של המוזיאונים.

חדרי הפלאות שלו הפכו למוזיאון מרשים שבו אפשר היה למצוא יצירות של רות׳קו, קנדינסקי, מונדריאן, קוסמה, אוסף מרשים של הדפסים ומאסטרפיסים דוגמת ״מגדל בבל הקטן״ של פיטר ברויגל האב או ״פני המלחמה״ של דאלי – כולם תחת קורת גג אחת. לצידם הוצג אוסף עיצוב מרשים הכולל ואזות פורצלן סיניות, ספרי בישול של יהדות הולנד ושמלות בעיצוב ויקטור ורולף.

צילום: יובל סער

צילום: יובל סער

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Yuval Saar (@byfar)

המחסן החדש, שצורתו כבר זכתה לכינוי ״קערת סלט של איקאה״, מחופה אלפי מראות שמעניקות לו את ״אפקט בילבאו״ המבוקש – זה המיוחס לשלוחת מוזיאון הגוגנהיים שעיצב פרנק גרי בעיר הספרדית הרדומה, מה שיצר עניין בינלאומי והפיח בה חיים. הביקורת לא איחרה לבוא. באחת הסצינות בסרט מתואר הדיון על הקמתו של הדיפו, שהתקיים במועצת הממשלה שבהאג, ובו נידונות טענות רבות הנעות מאי התאמתו של המבנה לסביבה הבנויה שבה הוא שוכן, ועד יכולתו לייצר דיסאוריינטציה העלולה לעורר תופעות פסיכיאטריות של ממש. אבל הטענות – מוצדקות או שלא – הונחו בצד, וקערת הסלט של איקאה קם בגאון ונפתח בשנת 2021.

צורתו החיצונית של המבנה אמנם יוצאת דופן לכל הדעות, אך קסמו טמון בחלוקתו הפנימית הבנויה כמעט להיפך מכל מוזיאון ממוצע: מדפי המחסנים, שעליהם מונחות יצירות פאר ממאות שונות, מחליפים את הקירות הלבנים המסורתיים וחשופים למבט ואף לשיטוט (אם תיקחו סיור מודרך); תיבות זכוכית ״מרחפות״ בין הקומות ומציגות כיסאות אייקוניים מלמעלה, מהצד ומלמטה, בדיוק כפי שאפשר לראות את הצד השני של כלי קרמיקה עתיקים; ואריחים מפורטוגל מסודרים באקראיות מכוונת בין ״דפי״ רשת מתכת כבדים שבהם אפשר לדפדף כמו בקטלוג. גם חללי התצוגה ה״רגילים״, אלה עם הקירות הצחורים ורצפת הבטון החשוף, אינם נסגרים לגמרי בעת הקמת תערוכה זמנית, וכך מלאכת ההקמה וההצבה נעשות למושא להתבוננות.

הזכות להתבונן ולבחון

בהפיכת אחורי הקלעים לבמה עצמה מתגלה הקסם המרכיב את מה שנקרא מוזיאון, תוך פירוקו לחלקים והנגשתם לכלל המבקרות והמבקרים. אם זה לא מספיק, בדיפו השכילו לקחת את מעורבות הקהל הכי קדימה שאפשר. כך, לדוגמה, בתערוכה המוקדשת כולה לתרבות לא מוחשית, המוצגים מוגשים ללא חוצץ או הגנה. ״אנחנו חלק מהרצף הכללי של היומיום״, הם אומרים. אפשר לקרוא בהם, להריח אותם ולהתקרב ממש. הספק המדגדג בדבר הרשות לגעת מזכיר, לאחר רגע, כי כאן המהות היא הזכות להתבונן ולבחון – ולא לתבוע את הפונקציונליות שמאפיינת את הקשר הרווח עימם.

בחלק שמוקדש לתרבות הסינית אפשר להיסב לשולחן עם כוס תה יסמין חמה, כדרך לחוש ולהכיר את המורשת התרבותית. כמה פשוט, כמה הגיוני – ככה מלהיב. גם באגף לשימור נרשמת הנגשה של ממש: מאחורי זכוכיות ענק נחשפות מעבדות השימור ובהן המשמרים לבושי חלוקים לבנים. על שולחן תצוגה צר וארוך מונחים החפצים, היצירות והעתיקות שייזכו לטיפול באותו היום, מלוקטים בתורם אל שולחן העבודה. זוהי עוד דוגמה לחשיפת המנגנון המוזיאלי, שברוב המקרים נחשב למשהו שיש לשמור בדלתיים סגורות, על אף העניין הרב והדיון הציבורי־תרבותי שהוא מעורר.

הסיפור של הדיפו הוא סיפר התפתחותו של המוסד המוזיאלי. מתוארת בו ההתפתחות מתצוגה סלונית, גבוה במעלה הקיר, כזו שאפיינה גם את חדרי הפלאות – למוזיאון הולם התואם את המודרנה. דרך כשל מפואר של המוסד תחת המציאות הנזילה אל היכל כדורי, נוצץ, אבן ראשה מושכת מצלמות וצילומי סלפי, מונומנט ארכיטקטוני שכל עיר רוצה למנות בין נכסיה.

birds

אך הדיפו, לעומת חבריו לספסל שעיצבו זאהה חדיד או פרנק גרי – עושה זאת בדרך שמשקפת לא רק את המתבוננים בו, אלא גם את ההיסטוריה של המוזיאונים כולם, תוך שהוא מחזיר את החדווה, החיות והחוויה הבלתי אמצעית הטמונה במוסד החשוב הזה. כאן, ייתכן, נמצאת התשובה לשאלה שרבים תוהים עליה – מה יהיה בגורלם של מוסדות אלו?

בסיום השיטוט בחמשת הקומות של המחסן היפה בתבל, אפשר להעניק מנוחה לרגליים ולחזור למטה עם המעלית. הירידה האיטית בתיבה השקופה מביאה להשתאות אל נוכח המבנה, המוסד, או הטענה הזו שהדיפו מגלם. כמה חוכמה יש בו; כמה כוח יש במבנים המכירים בשימוש בהם, בהיסטוריה של קודמיהם, ושואפים לחדש על הרצף הזה. מבט כזה, או לפחות כזה שהכי מתקרב אליו, מבקש הסרט ״הדיפו והמוזיאון״ להעניק. וכך, הוא מצליח להעביר דרך המסך חלק מהגיבור המשורטט בו.


הדיפו והמוזיאון
בימוי: סוניה הרמן דולץ
86 דקות; הולנד, 2023
הסרט יוקרן במסגרת פסטיבל ״אפוס״ ב־27.4 במוזיאון תל אביב

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden