כל מה שחשוב ויפה
איריס ברנע, ערגה ואליושה. צילום: עפרי ברנע
איריס ברנע, ערגה ואליושה. צילום: עפרי ברנע

ערגה ואליושה: איריס ברנע בגלריה באורנים

פורטפוליו Promotion: מפגש מיוחד שהתקיים בתערוכת היחיד של איריס ברנע הזמין התבוננות ושיחה במרחב התערוכה על יצירותיה - תצלומים מבוימים של הוריה - דרך נקודות מבט שונות

״צלמת היא ציידת״, אומרת איריס ברנע בפתחו של שיח גלריה בתערוכת היחיד שלה ״ערגה ואליושה״ בגלריה במכללת אורנים. בצילומי הווידיאו והסטילס היא מביימת את הוריה ומצלמת אותם בסביבות חייהם היומיומיות בקיבוצם – בית אלפא, ובסביבותיו. מפגש מיוחד שהתקיים בגלריה בשבוע שעבר בשם ״להגיב בשיר״, הזמין התבוננות ושיחה במרחב התערוכה על יצירותיה של ברנע דרך נקודות מבט שונות.

עודד הירש, ראש המכון לאמנות באורנים ואמן וידיאו וסטילס, שימש כמנחה פרויקט הגמר של ברנע בלימודי התואר השני שלה באורנים, לפני כמה שנים. הוא שיתף בתהליכי המחשבה והעבודה על עבודות הווידאו המוקדמות שלה, והעניק טעימה מחילופי דברים שהיו ביניהם.

לגבי עבודת הווידאו של אביה במחצבה כתבה לו: ״העבודה עם הסאונד מאוד מבלבלת. אני תוהה מה לעשות עם הרוח. האם הרוח מטשטשת או דווקא מחזקת?״. ההתכתבות חופשת גם התלבטות לגבי אופי התכנים של העבודה: ״לגבי המחצבה, חשוב לי שתעבור תחושה של אבסורד, אפילו אולי לכיוון הקומי. אני נותנת לאבא שלי הוראות בימוי אבל בעצם מה שמעניין אותי הוא פריים טוב״.

בדברים האלה, הדגיש הירש, אפשר למצוא שאלות המחדדות ומדייקות את עבודה האמנות. מכיוון שאנחנו הצופים רואים רק את קצה הקרחון, את מה שמעל המים ומוצג בתערוכה, יש חשיבות להצצה במה שמאחורי הקלעים. הירש הוסיף שברנע היא אמנית שמודעת למה שהיא עושה וקיים אצלה דיאלוג חזק בין עבודות הסטילס לעבודות הווידאו – דיאלוג שעובד חזק בתערוכה.

גליה טיאנו רונן, פסיכולוגית קלינית ומורה למיינדפולנס ולחמלה עצמית מודעת, הזמינה את הקהל לבחור יצירה אחת בתערוכה ולהישיר אליה מבט. אחר כך להתבונן לרגע ביצירה הזו – בדמות או ברקע, או בחלק מטושטש כלשהו. אז ביקשה לשים לב לאיזה רגש עולה בנו, איזו מחשבה או אסוציאציה ואולי אפילו תחושה בגוף שמתחילה פתאום, ואז לעצום עיניים ולהעלות בעיני רוחנו את מה שראינו עכשיו, כמו היזכרות שממנה ניתן לזקק דבר אחד שבולט מעל השאר.

כמו עדשה של מצלמה עצמנו עיניים ופקחנו אותן ותוך כדי כך אפשרנו ליצירה האחת שבה התבוננו לחדור אלינו באופן עמוק, לא שיפוטי. את התרגיל סיכמה טיאנו רונן בשיר שכתבה בעקבות ביקורה בתערוכה:

צריך לקשור משהו.
הראש מחפש מרכז.
היד ממיינת בדידות.
הלב פועם יחסים.
הרגל מנענעת זיכרון.
כתף ימין פונה לבית אלפא.

birds

דבריה של אוצרת התערוכה, שחר מרנין־דיסטלפלד, הבהירו את ההחלטה הערכית להביא את הזקנה לקדמת הבמה כעמדה אתית וחברתית־תרבותית. לדימויי זקנה אין מוניטין טוב, ולאורך ההיסטוריה של אמנות המערב זקנה נתפסה בעיקר כשלילית. התערוכה מציגה את הזקנה כשלב בהתפתחות האנושית, שכמו שאריק אריקסון טען, יש בה תסכול וייאוש אך לצידם גם השלמה וסיפוק.

איריס ברנע מאפשרת להוריה פשוט להיות, מתמסרת לקצה האיטי יותר של החיים. היא הודתה להוריה על שיתוף הפעולה המתמשך והלא פשוט (״הם עובדים אצלי קשה״) ודיברה על חשיבות השפה הצורנית ביצירת הפריימים שלה, ובסגנון העבודה המשאיר את הוראות הדיבור הישירות כחלק מהעבודה הגמורה.

לסיום, קראה מרנין־דיסטלפלד את שירה של שיבטה טויו, המשוררת היפנית שהחלה לכתוב שירה בגיל 90. בשיר, ״תשובה״ קוראת הרוח לטויו הזקנה לעבור לעולם הבא. טויו משיבה את פני הרוח ריקם במילים: ״אשאר כאן עוד מעט, יש כמה דברים שעלי לעשות״. השיר מעלה על נס את החיוניות שבזקנה, ממש כפי שהיא באה לידי ביטוי בעבודותיה של איריס ברנע.


איריס ברנע | ערגה ואליושה
אוצרת: שחר מרנין־דיסטלפלד
הגלריה במכללת אורנים, קרית טבעון
נעילה: 25.5

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden