כל מה שחשוב ויפה
איתן בן משה, שירי עולם. צילומים: טל ניסים

״את הסרטים רואים בעיניים ואת הפסלים דרך הגוף״: איתן בן משה במוזיאון בת ים

בתערוכה ״שירי עולם״ מציג איתן בן משה סדרה של סרטים לצד עבודות פיסול - כולם מושפעים בצורה כזו או אחרת משירי עם של עמים שונים. באמצעות סאונד שמתערבב בחלל ופיסול שצריך להתאמץ כדי לראות אותו, הוא יוצר עולם עם חוקיות שרלוונטית רק לו

ענבל: ערב טוב איתן, מה שלומך?

איתן: בסדר גמור, איך אצלך?

ענבל: ימים מורכבים, אבל טוב שאפשר לצלול קצת לעולם האמנות ולהתרחק קצת. אנחנו נפגשים לשוחח על תערוכת היחיד שלך במוזיאון בת ים, ״שירי עולם״. מה בתערוכה?

איתן: סוג של עולם חולף שנוצר בשנים האחרונות בסטודיו ומחוץ לסטודיו – בחומר פיזי ובעבודת מחשב. העבודות מופעלות ומפעילות באמצעות רוב החושים כולל מישוש, שמיעה, ראייה ותחושת גוף בחלל

ענבל: אולי רק נגיד שבחלל הכמעט חשוך לגמרי של המוזיאון נמצא פסלים, ובעיקר עבודות וידאו מלוות בסאונד

איתן: לתערוכה יש עמוד שדרה שבא והולך – שירי עם מאזורים שונים בעולם שחקרתי והיוו השראה לתערוכה

ענבל: ספר על המחקר ועל השירים

איתן: אפשר לקרוא לזה מחקר, אבל זה כנראה יותר שיטוט. לא הייתה לי שיטה מסודרת של חקירה או פירוק של השירים. ישבתי בספריות, שוטטתי ברשת, הקשבתי להקלטות חדשות וישנות של שירי עם מכל מיני מקומות בעולם. תוך כדי זה קרו בסטודיו כמה תהליכים במקביל: בניתי סאונד חדש לכל שיר שבחרתי בכל מיני דרכים – לכנס להקה מאולתרת, הקלטות בטבע וברחוב, שירה שלי, קטעים שהורדתי מהרשת וטיפלתי בהם והקלטות שעשיתי יחד עם האוצרת הילה כהן שניידרמן, שבהן מנגן מנשה ששון – נגן מדהים שמתגורר בשכונה של המוזיאון – מוזיקה פרסית בכלים מסורתיים.

תוך כדי זה נוצרו גם האנימציות שהן מעין כוראוגרפיה טכנולוגית, תלת ממדית. הסאונד והתנועה נוצרו יחד והשפיעו זה על זה ועל הפסלים שנוצרו בחלל הפיזי של הסטודיו. בשלב שכבר הוחלט שהתערוכה תהיה בבת ים התחלתי לעבוד על הדמיות של החלל וזה גם השפיע על הכל – על הפסלים, על הסאונד ועל סוג היחסים ביניהם

אני לא מוזיקאי ולא קורא תווים. יצרתי את המוזיקה כמו שאני מפסל. סוג של בחישה של כל מיני חומרים, בסיסיים או רדי־מייד, לכדי קטע סאונד. לפעמים יותר קל ליצור בתחום שאתה לא ״מומחה״ בו. יש בזה חופש תנועה שנובע גם ממוגבלויות

ענבל: עד כה הכרתי את היצירות הפיסוליות שלך בלבד. האם יצרת בעבר מוזיקה או וידאו?

איתן: יצרתי עבודות שיש בהם תנועה, לא בטוח שווידאו היא ההגדרה המדויקת. יש סרט שיצרתי וערכתי בשם ״חלילי האוזון״ בשנת 2013, וכמה שנים אחרי הצגתי את ״שחורימעפים״ (עבודת וידאו/אנימציה) בגלריה האוניברסיטאית ובכמה פסטיבלים בעולם. אבל אין ספק שזאת התערוכה עם המסה הכי גדולה של סרטים, סאונד ועבודות מחשב

ענבל: וכאן אתה גם יוצר מוזיקה

איתן: כן. אני לא מוזיקאי ולא קורא תווים. יצרתי את המוזיקה כמו שאני מפסל. סוג של בחישה של כל מיני חומרים, בסיסיים או רדי־מייד, לכדי קטע סאונד. לפעמים יותר קל ליצור בתחום שאתה לא ״מומחה״ בו. יש בזה חופש תנועה שנובע גם ממוגבלויות

ענבל: האפקט מעניין. לפעמים יותר מזמין להקשבה, אולי יותר מזוהה, ולפעמים זר

איתן: כן. גם העובדה שהסאונדים לא סטריליים ומתערבבים בחלל. אמנם יצרנו אפשרות לשמוע בנקודה מסוימת כמעט רק את הסאונד של הסרט הספציפי, אבל ברוב החלל נוצרת מוזיקה שיש בה גם הרבה מהלא צפוי.

הסרטים לא מסונכרנים ביניהם, כך שמגוון הסאונדים שנוצרים בגלל החיבורים הוא אינסופי. ברגע הראשון בחלל זה היה לי מבהיל, כי עבדתי חודשים על כל קטע באופן אינטימי ופתאום הייתה שיחה בין כולם. ההדמיות לא הכינו אותי לזה, אבל אני אוהב את זה

עולם עם חוקיות

ענבל: עוד משהו שקורה בחלל הוא שכמעט ואי אפשר לראות את הפסלים שבנית

איתן: כן, זאת הייתה החלטה שיש שיאמרו שהיא קיצונית. הסרטים פותחים מנעד עשיר של צבע ואור וגם מאירים באופן משתנה את החלל. לחלק מהפסלים יש תאורה פנימית שחושפת אזורים קטנים בתוכם. החלטתי לא להוסיף שום אור חיצוני מעבר לשני אלה. את הסרטים רואים בעיניים ואת הפסלים רואים בעיקר דרך הגוף, ומשלימים אולי בעזרת הדמיון או מישוש. יש כאלה שמדליקים פנסים בטלפון כמו במערה

ענבל: אני מניחה שיש רווח והפסד בכל בחירה. אני מרגישה שהייתי רוצה לראות אותם יותר, ומצד שני החלל החשוך מעביר אותי כצופה למרחב מחוץ למקום ולזמן, עם עבודות הווידאו הפסיכדליות

איתן: כן. בכל תערוכה שלי נוצר איזה עולם עם חוקיות מסוימת, שנוצרת תוך כדי העבודה ובמפגש עם החלל. החלל של המוזיאון הוא מיוחד והשפיע על כל מיני דברים. ההחשכה שלו, שהייתה לא פשוטה מבחינה טכנית, הפכה אותו לקופסה עגולה, גליל שטוח וחשוך עם שני מפלסים. היא מאפשרת סוג של מרחב שחורג מהסביבה האורבנית, אפילו יותר מקובייה לבנה סטנדרטית. זאת הייתה פריבילגיה מבחינתי לעבוד מול קופסה שאני מציג בכולה פחות או יותר, וזה איפשר סוג של טוטאליות

ענבל: אולי זו יותר ״קופסה שחורה״ מ״קובייה לבנה״

איתן: אכן

איתן בן משה. צילום: תומר צור

איתן בן משה. צילום: תומר צור

ענבל: התערוכה מלווה בחוברת שמספרת על השירים שהיו המקור לעבודות ונותנת קצת רקע. למרות שכמובן אי אפשר לקרוא בחוברת ליד העבודות, בגלל החושך… תוכל להתייחס לאחת העבודות ולספר על תהליך העבודה עליה?

איתן: אני בוחר להתייחס לעבודה החריגה בתערוכה: MOTHER. היא חריגה גם כי היא היחידה שיש לה התחלה וסוף והיא לא מוקרנת בלופ, וגם כי הסאונד שלה הוא היחיד שלקחתי ממקור אחר, ורק חילקתי אותו לשבע מערכות. כמו בשאר הסרטים, גיא שרף עשה עבודת סאונד ודיוקים גם בהקשר לחלל המוזאון.

העבודה נוצרה בהשראת MY MOTHER, קטע מחול בוטו שיצר הרקדן היפני קזואו אונו בתחילת שנות ה־90 של חייו, שבו הוא מגלם בריקוד את אמא שלו. קזואו הוא אחד היוצרים המעניינים במחול ובכלל, והסאונד הוא סאונד מסורתי שמבצע נגן שלא איתרתי את שמו.

יש בסרט מהלך של תודעה שחולף במצבים וסביבות שונות. במהלך השנים שעבדתי עליו אמא שלי הלכה ושקעה באלצהיימר, וניהלתי איתה שיחות מוזרות ויפות. התודעה שהולכת ומתפרקת יכולה להיות גם נוגעת ללב. בנוסף לקטע של קזואו שנתן השראה, גם השיחות האלה חלחלו בדרכן פנימה

בעבודות שלי יש הרבה פעמים משהו אורגני, סדוק, שלא מסתיר את החומרים ואת התהליך. לפעמים להיפך. הן סוג של עצירה מסוג מסוים בזמן, או לפחות אשליה של עצירה

ענבל: מעניין לראות את המפגש המחודש בין המוזיקה של אותו נגן אלמוני, הכוריאוגרפיה של קזואו, ובין המדיום הכל כך חדש ושונה – אנימציה ממוחשבת – שבראת. אתה ממש מרקיד את האובייקטים, למרות שבמקור המחול איטי יותר והפער בין המקצבים משמעותי. המופע המקורי ארוך יותר, בחרת קטעים מתוכו?

איתן: בחרתי קטע עם עלילה מופשטת יחסית, אבל שלמה מאוד. הקטע מופיע בגרסה באיכות לא רעה ביוטיוב, ואיתו עבדתי. הסתכלתי על עוד גרסאות (אין הרבה) ועל עוד קטעים של קזואו. לפני עשור יצא לי ללמוד בוטו אצל מאיה דונסקי, שהייתה תלמידה שלו, ומאז אני מתעניין בו ובבוטו בכלל

ענבל: התאהבתי בבוטו מהרגע שפגשתי בו, בצפייה בהופעות של סנקאי ג׳וקו, ובעצמי בסדנה של תמר בורר, אי אז. החיבור לדיוק הפנימי של הגוף דיבר אליי מאוד. מה מעניין אותך בקזואו ובבוטו?

איתן: הבוטו קשור עבורי גם לפיסול וגם לסוגים שונים של מדיטציות שאני מתרגל. ההגדרה המהותית היא למצוא, לחלץ תנועה פנימית מתוכך, ולא לרקוד לצלילי המוזיקה שסביב או לקצב התנועה של הרקדנים האחרים (אם יש כאלה). החדר עצמו, המוזיקה, אנשים אחרים, העייפות שלך – כל אלה הופכים לגורמים שמשפיעים עליך, אבל לא בתגובה ישירה למוזיקה כמו בבלט, במסיבת טראנס או במחול שבטי אפריקאי.

אתה רוקד מתוך הקשבה עמוקה לגוף שלך ולנפש שלך. הבוטו לפעמים איטי יחסית כדי לאפשר את הקשב הזה. וכאן הוא גם התחבר לי עם הפיסול כתנועה ששמה לב לכל רגע דומם בתוכה

ענבל: איך אתה רואה את הקשר בין הרגע הדומם בתוך התנועה לפיסול שלך?

איתן: פסל הוא סוג של רגע דומם של תנועה. של הפעולה של האמן, של מצב החומר, לפעמים של תנועת גוף, כמו לדוגמה בפסל יווני. בעבודות שלי יש הרבה פעמים משהו אורגני, סדוק, שלא מסתיר את החומרים ואת התהליך. לפעמים להיפך. הן סוג של עצירה מסוג מסוים בזמן, או לפחות אשליה של עצירה

birds

ענבל: אתה עוסק הרבה במרחב הרוחני, דרך מדיטציות שאתה מתרגל וחיפוש אחרי התנסויות מעבר. או שאולי מרחב רוחני הוא לא ההגדרה המדויקת?

איתן: בלי להגדיר כרגע, כי זה נושא גדול וחמקמק, מדיטציה היא מעבר לפרקטיקת הירגעות עבורי. נכנסתי לעולם הזה עמוק כשלמדתי בשמבלה סנטר, בית ספר לבודהיזם בניו יורק, והמשכתי לעוד מקומות. אני מוצא הרבה הקבלות וזהויות בין האימון של המודט למעשה האמנות. העולמות שנחשפתי אליהם דרך סוגים של מדיטציות וטקסים השפיעו באופן מהותי על האמנות שלי ועל החיים שלי בכלל.

בתקופה הכל כך קשה שאנחנו נמצאים בה, אני עוד יותר מכיר תודה על הכלים המופלאים של ההתבוננות. היכולת לחוש דברים חזקים, מטלטלים ועצובים בתקופה האחרונה – מצד אחד בלי להדחיק אותם ומצד שני בלי להיאחז ולשקוע איתם לתהום – הוא דבר נחוץ

ענבל: כלים חשובים, באמת קשה לא לשקוע בזמן הזה. איך זה מתחבר לאמנות שלך?

איתן: בסטודיו נוצרים דברים/יצורים שהם תוצאות של מפגש בין אירועים פנימיים לאירועים חיצוניים, וכמובן לחומר. היכולת לקחת צעד אחורה, כמו בחלימה ערה או בסוגים שונים של התבוננות מדיטטיבית, מאפשרת להרבה יותר דברים לקרות ולאינטליגנציה גבוהה יותר להשתתף. גם אינטליגנציה לא אישית של היוצר. דיוויד לינץ׳ מרבה לדבר על זה בצורה יפה

ענבל: כשמסתכלים על עבודות הווידאו בתערוכה, אפשר לחשוב שהן באמת סוג של חלום. הדברים נעים בתוכם באיזו תנועה מימית, מכוונת אבל לא תכליתית

איתן: אני מתחבר לתיאור שלך

ענבל: עבדת על התערוכה כמה שנים. מה עכשיו? לאן הלאה?

איתן: מתחילות מחשבות. ויש כמה דברים בתהליך. אספר לך כשיתפתח

ענבל: מחכה לשמוע. תודה על השיחה איתן, ובהצלחה

איתן: תודה לך


איתן בן משה | שירי עולם
אוצרת: הילה כהן שניידרמן
מוזיאון בת ים, סטרומה 6, בת ים
נעילה:1.6

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden