כל מה שחשוב ויפה
אודריוס סטונים, גשרי הזמן. צילום: פרנק הרץ
אודריוס סטונים, גשרי הזמן. צילום: פרנק הרץ

דוקאביב 2024: שלוש המלצות מהתכנית הבינלאומית

פנינים קולנועיות מלאות יופי ונדירות במחווה לבמאי הליטאי אודריוס סטונים, אנסלם קיפר בתלת־ממד של וים ונדרס וסרט התבגרות הונגרי סוחף, מרשים ומעורר מחשבה

אחד הדברים מרחיבי הלב בתכנית הבינלאומית בפסטיבל דוקאביב שייפתח ביום חמישי, הוא המחווה לאודריוס סטונים, במאי ומפיק, חתן פרס ליטא לתרבות ואמנות, שסרטיו זכו בפרסים בינלאומיים רבים. מרחיבי לב כי הסרטים שלו מלאי יופי, נדיבות, ועשויים ביד אמן.

ההתבוננות שלו באנשים היא דקה וסבלנית; האופן שבו הוא מצלם את המרחב נראה לפעמים ממש כמו ציור. יש בסרטים שלו אהבת אדם, קשב עדין ומעמיק, ואין בהם הרבה מילים. במסגרת המחווה הזו מוקרנים סרטים שהם פנינים קולנועיות של ממש, מלאות יופי ונדירות.

האשה והקרחון

האשה והקרחון

הסרט שלו ״האשה והקרחון״ עוקב אחרי מדענית ליטאית שחיה בקצה של העולם, בתחנת מדידה ומחקר שממוקמת על פסגות הרים מושלגים. היא חיה שם לבד כנראה, ממלאת משימות קפדניות ושקדניות, באיזה אורח חיים סגפני ומחויב שדורש משמעת עצמית יוצאת דופן ויכולת מרשימה ללבדיות.

המצלמה מלווה אותה כשהיא עובדת בתחנה עצמה, רושמת רישומים קפדניים, או מטפסת לבדה על הרים מושלגים. זה לא טיפוס לשם טיפוס, הרואי או ספורטיבי, אלא הליכה קבועה חוזרת וסיזיפית לצורך מילוי משימות מדעיות, איסוף נתונים, סימון, תצפיות. 

מה הסיפור של האשה הזו? היא כבר לא ממש צעירה, הפנים שלה מלאות הבעה, ואפשר לראות בהם שכבות של חיים שלמים. מה הביא אותה למקום הרחוק הזה? איך היא חיה עם הבדידות הזו? האם המסוק שמתקרב מביא לה ציוד ומזון באופן קבוע?

מה שיפה בסרט הזה שהוא מתבונן בה מקרוב, ממש בתוך הבית, אבל לרגע לא פולש. הלב יוצא אל האשה הזו רק מן ההתבוננות בה, התבוננות עדינה ונדיבה. הוא לא מפתה אותנו באמצעות ספור חייה, הוא לא שואל אותה שאלות על עברה, גם לא שופט אותה בשום צורה. דרך המצלמה הפנים שלה לרגעים נראים מלאי יופי, לרגעים מלאי כאב או נחישות. 

השפה הקולנועית של הסרט הזה היא מרשימה לא רק בשל אופן ההתבוננות באותה אשה. יש איזה מקצב לסרט שנבנה באמצעות חריגה לכאורה מהספור שלה. נגן יושב על סלע בכפר שנראה כמו הקצה של העולם, ומנגן בלהט לפעמים ממש את אותה מנגינה עצמה. הוא מנגן בריכוז ובדריכות ובאיזו עוצמה יוצאת דופן כאילו הוא באיזה מופע אקסטטי. הנגן הזה מופיע שוב ושוב לאורך הסרט. 

או לרגעים מופיע רכב, ליתר דיוק גג של רכב שמטפס במעלה ההר, ואשה צעירה נוסעת על הגג. היא מתבוננת בנוף כשכל גופה מטלטל מן הנסיעה ההררית. מי זו האשה הזו? האם היא קשורה לאשה בתחנה? מי זה הנגן הזה? האם הנגינה הזו שלו לעצמו היא איזו וריאציה על המשימה המדעית של אותה אשה בתחנה? ומי זה מדריך התיירים שמצטלם בחדווה בלב המדבר, ולמי מיועדות התמונות?

מלאי תשוקה ליופי, לחיים 

אחת הדרכים לפענח או לחשוב דרכה על הקולנוע של אודריוס סטוניס היא דרך סרט מרשים אחר שלו, ״גשרי הזמן״. שהוא כולו שיר אהבה לקולנוע שמוקדש ליוצרי ״הגל החדש הבלטי״, קולנוענים מליטא, לטביה ואסטוניה שפעלו בשנות ה־60. הקולנוע שלהם המיר את הקולנוע הריאליסטי הסובייטי, בקולנוע מתבונן ופיוטי.

סטוניס לא מראיין אותם או מציג תזה, אלא מתבונן בהם כמעט באותו אופן. במילים אחרות הוא לא רק מספר את הספור שלהם, הוא טווה עבודה קולנועית חדשה ומרשימה. העריכה והבימוי של הסרט הזה הן מלאכת מחשבת של ממש. המעברים בין הסצנות שהם צילמו, לבין מה שהוא כמעט שחזור שלהם, טוויים ביד אמן.

לפעמים המעבר מהחומרים של הסרט הישן אל זה העכשווי נבנה דרך קומפוזיציה, דרך מבט או דרך קצב. לפעמים דרך הפסקול (שהוא עושה בו שימוש מוקפד ונהדר בכל הסרטים שלו), המוזיקה, לפעמים דרך הדברים שהם אומרים על הקולנוע שלהם. הם כולם כבר אנשים מבוגרים שעברו חיים שלמים, ועדיין מלאי תשוקה ליופי, לחיים.

ויש גם רגע מכמיר לב שבו באחת השיחות על אחד הסרטים ההם, אחד השחקנים ששחקו בו פתאום קם והולך באמצע השיחה, השותפים שלו לסרט מאז קוראים לו, אבל הוא לא יכול יותר. לא ברור אם נמאס לו מנוסטלגיה או שהוא רואה אחרת לגמרי את ההווה וגם את העבר. סטוניס מקשיב להם בקשב רב, אבל טווה מכל זה סרט שהוא בשום אופן לא ראיונות או ארכיון, גם לא סרט נוסטלגי, אלא מין מחווה פואטית שעומדת בפני עצמה. כמעט שיעור בקולנוע.

ויש גם משהו מפתיע בפתיחה של הסרט, בעיקר אולי עבור הצופה הישראלי. על רקע צילומים יפהפיים ברקע נשמע קול שאומר בעברית את הפסוקים הראשונים של ספר בראשית. הרץ פרנק, אחד הבמאים הבולטים באסכולה הזו, שנולד בלטביה, עבד בריגה ועלה לישראל בשנות ה־90 וחי בירושלים עד מותו, מסביר בעברית את המשמעות של הפסוק הזה בהקשר של הקולנוע. ״השמים״ הוא אומר, זה משהו אידיאלי, רוחני, הארץ היא משהו מטריאלי, וזהו רבותי מה שאנחנו עושים בסרטים הדוקומנטריים. אנחנו מצלמים את הארץ אבל זוכרים שמעלינו שמים, מצלמים את החומר, את המציאות, אבל כל הזמן זוכרים שיש רוחניות.

יש עוד סרטים נהדרים במחווה הזו, ״ארץ העוורים״ למשל הוא ממש מסה קולנועית, תיעוד יפהפה של מקום, של אנשים, של קשרים, מחוות קטנות, של הבלתי נראה שביניהם. ומכיוון שאי אפשר לכתוב על כולם, אז רק כמה משפטים על ״ראמין״.

ראמין

ראמין

ראמין, גבר בשנות ה־70 לחייו ממזרח גאורגיה, מספר שהיה מתאבק מפורסם. עכשיו הוא איש מבוגר שחי לבדו בדירתה של אמו, והתהילה לכאורה מאחוריו. גם בסרט הזה סטוניס מתבונן בדמות שעברה כבר חיים שלמים, מתבונן בזקנה לא בחמלה שכרוכה בצער אלא באיזו אנושיות שמישירה מבט.

יש שם לדוגמה סצנות נפלאות של גברים שמגיעים כולם מעולם האגרוף. הם מכינים ארוחת יום הולדת, שותים, מברכים, רוקדים, והכל מעורבב באיזו ילדותיות ושמחה וקרבה וגבריות שעולה על גדותיה. או צילום של קרבות אגרוף באיזה כפר, ילדים ומבוגרים, וקהל שלם שיושב לצפות בחגיגה הזו. דרך המצלמה של הסרט הקרבות האלה נראים כמו ריקוד של ממש. 

זו מחווה נהדרת, עם סרטים שקשה מאד לצפות בהם במקומות אחרים, ומתוכננת גם כתת אמן עם סטוניס, הזדמנות נדירה לאוהבי הקולנוע.

קיפר בתלת־ממד

סרט נהדר ואחר לגמרי הוא Kix, שמתעד לאורך עשר שנים את סאני, ילד שהבמאים פוגשים ברחובות בודפשט. זה ילד מלא חיים, עם נכונות למתוח אותם עד הקצה של הגבול. לאט לאט מתוודעים גם למשפחתו ונסיבות חייו, אבל הוא תמיד נשאר הלב של הסרט.

זה לא לגמרי פשוט להתבונן בו מבלי להשאב אל הנסיבות. תנאי החיים שם בבית, למשל, הם קשים מאוד. כך לדוגמה מסתבר באחת הסצנות שבעקבות עניינים שהיו בבית הספר מחלקת הרווחה הגיעה לביקור והתנתה את אי ההוצאה שלו מהבית בשיפוץ שהמשפחה מוכרחה לעשות. שאלת ההתפרנסות של ההורים, או הנוכחות של האב גם היא מלאת מטענים.

ויש כמובן את הונגריה שבתוכה כל זה מתרחש, והקול של ויקטור אורבן שמכריז על עצמו (אני ויקטור אורבן) גם הוא נוכח לאורך הסרט. אבל הבמאים לא מסירים את שיווי המשקל, וממשיכים להתבונן בעיקר בילד שגדל להיות הנער והאיש הזה, לאורך עשר שנים. 

קשה שלא להזכר בזמן הצפייה ב״התבגרות״ של ריצ׳רד לינקליינטר, סרט שעקב אחרי ילד בן שש בטקסס עד כניסתו למכללה. אולם בעוד לינקליינטר מפלרטט על הגבול שבין התעודי לכאורה לבין הבדיוני, הרי שהסרט הזה נתון כולו בידי הנסיבות. האופן שבו מתפתחים חייו של סאני, בכוחותיו ובחירותיו שלו לכאורה, ובו זמנית בתוך הנסיבות שאליהן נולד, הוא מטלטל ומפתיע לכאורה אבל גם ידוע מראש. זה קולנוע תיעודי סוחף, מרשים ומעורר מחשבה.

KIX. צילום: דיוויד מיקולאן

KIX. צילום: דיוויד מיקולאן

אנסלם; בתי קולנוע לב

אנסלם; בתי קולנוע לב

ולסיום, ״אנסלם״, סרטו התעודי של וים ונדרס על אנסלם קיפר. קיפר הוא אמן יוצא דופן, ונדרס כבר תעד אמנים (לדוגמה את פינה באוש), אבל בסרט הזה יש עוד איזה דבר שקורה ביניהם: מפגש בין מי שהתבגרו בגרמניה, ומנהלים איתה ועם עברה איזה דיאלוג מעמיק ורב שנים.

הכוח של הסרט הזה הוא קודם כל העבודות יוצאות הדופן של קיפר עצמו. ונדרס מתעד אותן מחוץ למוזיאון, בתוך הסטודיו עצמו, לפעמים אפילו תוך כדי עבודה. הוא מתעד את קיפר מתבונן בהן, נח באמצע היום, מדבר עליהן בקטעים ארכיוניים שמשולבים בסרט. השיטוט בסטודיו, מרחב עצום שמכיל גוף עבודה בלתי נתפס בעוצמה ובכמות, הוא חוויה יוצאת דופן מרשימה מאד ומרגשת. 

אבל ונדרס כאמור מחפש שם עוד איזה דבר. הדיאלוג הרב־שכבתי שנבנה לאורך הסרט עם ההיסטוריה הגרמנית, דרך העבודות לאורך השנים, דרך השערוריות שעוררו, ודרך הקשר העמוק שבין קיפר לשירה של פול צלאן, הוא דיאלוג מעמיק, מרתק, שקשה להכיל את כולו בבת אחת. יש בסרט הזה יופי גדול, הפסלים של קיפר, הסטודיו, התיעוד מלא ההוד של וונדרס, והצפייה בו מעוררת הרבה מחשבות.

הסרט יוקרן בפסטיבל באדיבות סרטי לב, ובהקרנות בקולנוע לב הוא יוקרן בתלת־ממד. האפשרות להתבונן בפיסול של קיפר, ובעולם שוונדרס בונה בסרט בתלת־ממד, היא חוויה יוצאת דופן בפני עצמה. 


מחווה לאודריוס סטוניס
גשרי הזמן, לטביה / ליטא / אסטוניה (בימוי משותף עם כריסטין ברידה), 2018, 78 דקות
ראמין, גאורגיה / לטביה / ליטא 2011, 58 דקות
האשה והקרחון, ליטא / אסטוניה 2016 , 56 דקות
ארץ העיוורים, ליטא 1992, 25 דקות

בָּלינט ריוויס, דוויד מיקולן / kix, הונגריה, צרפת, קרואטיה 2024 94 דקות

וים ונדרס/ אנסלם, גרמניה 2023 93 דקות

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden