כל מה שחשוב ויפה
יעל גילעת בתערוכה ״תם הטקס״. צילום: איריס ברנע
יעל גילעת בתערוכה ״תם הטקס״. צילום: איריס ברנע

מגלים אוצרות // יעל גילעת

יעל גילעת החלה לאצור בשנות ה־80 ואחרי הפסקה של כשני עשורים, חזרה לתחום במשרה מלאה. בתערוכה בבית ראובן היא אצרה בימים אלו תערוכה בין דורית לאב ובנו - משה בן דוד וצדוק בן דוד, שגם מתארחת במרחב של אמן נוסף - ראובן רובין

הפעם הראשונה

באמצע שנות ה־80 הייתי בוגרת המדרשה לאמנות ברמת השרון שחיפשה את דרכה בשדה האמנות. בקרית טבעון נפתח אז מרכז הנצחה וספרייה כיוזמה יישובית של משפחות שכולות והצעתי להקים בו גלריה לאמנות. עם ייסוד הגלריה לאמנות ישראלית הפכתי לאוצרת שלה. התערוכה הראשונה הייתה תערוכת איורים של רות צרפתי לספרי ילדים, שהתאימו לזיקה בין גלריה וספריה.

בהמשך הצגתי תערוכות קבוצתיות של אמני סדנאות האמנים הירושלמית (ביניהם לארי אברמסון), תערוכת רישום של משה גרשוני, תערוכה בשיתוף סרג׳יו אדלשטיין של אמני גלרית ״ארטיפקט״, מיצב פיסולי של ציונה שמשי ועוד. למרות הבוסריות, פעילותי שם במהלך שנה אחת הייתה משנה חיים. בעקבות הצלילה לתחום האוצרות רציתי ללמוד מוזיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב, אבל שם ההיסטוריה של האמנות ומחקרה של התרבות החזותית כבשו אותי לגמרי, ולתכניות מוזיאולוגיה רק הגעתי כעבור שנים – כמרצה.

רותי הלביץ כהן, השמיים נפלו עלי, גלרית אום אל פחם. צילום: שירן יצהרי

רותי הלביץ כהן, השמיים נפלו עלי, גלרית אום אל פחם. צילום: שירן יצהרי

לירון חנה אוחיון, ציפוריים וציפורניים, גלריה המקרר. צילום: טל ניסים

לירון חנה אוחיון, ציפוריים וציפורניים, גלריה המקרר. צילום: טל ניסים

אדוה דרורי, עור שני, מכללת ספיר. צילום: דימה ולרשטיין

אדוה דרורי, עור שני, מכללת ספיר. צילום: דימה ולרשטיין

אלי שמיר, גבולות, המכן לאמנות עין חרוד. צילום: יגאל פדרו

אלי שמיר, גבולות, המכן לאמנות עין חרוד. צילום: יגאל פדרו

חלפו מעל לשני עשורים עד שחזרתי לאצור. ב־2016 אצרתי את תערוכת היחיד של פאטמה אבו רומי, ״ונוס פלסטינה״, בגלריה באום אל פחם (שגם אצרתי לה תערוכה בשנה האחרונה בגלריה בלקיס בנצרת). באום אל פחם אצרתי גם את תערוכתה של רותי הלביץ כהן ״השמיים נפלו עלי״ (2021); ואת ״בין מרחבים״ של נירוונה אסדי דבאח שמוצגת שם בימים אלה.

במרכז מורשת יהודי תימן וקהילות ישראל ברחובות אצרתי שתי תערוכות צורפות, של משה בן דוד (2018) ו״דיאלוג״ של אביה דוד שהם וטליה רצון (2019). מאז שנת 2022 אני אוצרת במשרה מלאה ובנוסף, מאז שנת 2016, אני אוצרת אורחת במסגרת הפסטיבלים של וידיאו ארט נרטיבי בעיר גרנדה, ספרד.

התחנה האחרונה

התערוכה ״זיכרון גנטי״ מפגישה לראשונה את שני היוצרים – אב ובנו – משה בן דוד וצדוק בן דוד. זו יוזמה של מנהלת בית ראובן, כרמלה רובין, שהגתה את הרעיון לפני זמן רב וכעת הגיע למימוש. הוזמנתי לאצור אותה כהמשך כמעט טבעי לדיאלוג רב שנים שאני מנהלת עם משה ועם צדוק, כל אחד בנפרד, על יצירותיהם ועל ההקשר שבו העבודות נטועות ואליו הן מגיבות.

הדיאלוג עם משה התממש בספר ״דיוקן צרוף, חייו ויצירתו של משה בן דוד, מביחאן לכור היתוך הישראלי״ (יד בן צבי, 2016). את צדוק הכרתי באחד מביקוריו בארץ ב־2003 מתוך העניין שלי באמנות שנות ה־80 בישראל, שהוא אחד מהמייצגים הבולטים שלה. מאז קיימנו אינספור שיחות שהבשילו למאמרים על עבודותיו.

זיכרון גנטי, בית ראובן. צילומים: יעל שמידט

זיכרון גנטי, בית ראובן. צילומים: יעל שמידט

בתערוכה אני מבקשת ליצור מרחב שיתקיימו בו קווי קרבה עדינים, כמעט סמויים, שיצליחו ליצור קונטור או מיכל להכיל בו את הפרטים של השלם, כמו בתכשיט או במיצב של אלפי מיניאטורות. לא להעמיס את הידוע, אלא לתת מרווח למוצפן להתגלות

באתי אל התערוכה עם מקדם ידע וקרבה רגשית ליצירות וליוצרים, אבל המשימה המרכזית באוצרות היא לחשוב מרחב וליצור מרחב. בתערוכה הזאת המשימה היא גם להתארח במרחבו של אמן אחר – ביתו של ראובן רובין; להתארח ולארח עבודות שנוצרו מתוך עולמות תוכן, טכניקות, דרכי עבודה וגודל שונים בתכלית. השוני ביניהם מושך וגם מהווה אתגר תצוגתי, כזה המחייב פתרונות תצוגה מגוונים שיאפשרו אופני הסתכלות שונים, ובמקביל התחקות אחרי הסיפור המשותף הבין דורי והטרנס־דורי.

בתערוכה אני מבקשת ליצור מרחב שיתקיימו בו קווי קרבה עדינים, כמעט סמויים, שיצליחו ליצור קונטור או מיכל להכיל בו את הפרטים של השלם, כמו בתכשיט או במיצב של אלפי מיניאטורות. לא להעמיס את הידוע, אלא לתת מרווח למוצפן להתגלות. בשיחות בינינו אודות יצירתו, טען משה בן דוד ש״בכל דבר חדש יש גרעין של משהו שכבר היה״. בתערוכה הקאמרית הזאת התכשיטים והאוביקטים של האב, והפסלים, התחריטים ועבודות הווידאו של הבן – נוגעים בסוד ההמשכיות המתקיימת תוך שינוי.

מכל מלמדיי השכלתי

מרגשת אותי עבודה אוצרותית שמצליחה לממש את המפגש בין רעיון, חומר ומרחב, שמדברת אליי בתדרים שונים, בשפה אחת. אני מחפשת את המפגש שיוצר דימוי שלוכד (או אפילו לופת) אותי ולא מניח לי, בין אם במגע עדין ובין אם בעוצמות חובקות כל.

כזאת הייתה עבורי עבודתן של האוצרות של רוזה מרטינז (Rosa Martinez) ומריה דל קורל (Maria del Corral) בביאנלה ה־51 בוונציה בשנת 2005. הן היו הנשים הראשונות שאצרו את הביאנלה. Always a Little Further, התערוכה שאצרה מרטינז, הייתה תערוכה שחגגה קולות מהדרום הגלובלי, נשים, מגדר, מלאכות וחושניות, שטלטלה הגמוניות והירכיות, שנתנה מקום לתרבות חזותית וקראפט, לאמניות נשכחות, שדיברה על עבדות וניצול והפגינה יופי כובש.

כשמרטינז, עטורת פרסים והישגים, מגדירה עצמה בקצרה בדף הפייסבוק שלה, היא כותבת: אמא, סבתא, אוצרת, היסטוריונית של אמנות והאישה הראשונה שמונתה למנהלת־אוצרת ראשית של הביאנלה בוונציה. בלי גינונים ובפשטות היא מציגה את עצמה, כשהיא יודעת היטב מי היא. במובן מסוים, שתי האוצרות הספרדיות החלו את המהלך שהאוצר הנוכחי, אדריאנו פדרוסה (Adriano Pedrosa) ממנף היום, 20 שנה אחרי. באותה הביאנלה הכרתי את האמנית הספרדיה פילר אלברסין (Pilar Albarracin) ומאז אני עוקבת אחרי הניב הפמיניסטי שהיא מציעה.

birds

תערוכת החלומות

התערוכות שאצרתי נגעו בהיבטים של זהות, מגדר, טראומה, זיכרון ומרחב, אם כי באופן שונה מכתיבתי המחקרית. בהבטים האלה אני רוצה להמשיך לעסוק, ולהעמיק בחיבורים ביניהם. אני חולמת על פרויקט שיאפשר למזג את שני הערוצים של עשייתי – אוצרות ומחקר – במסגרת רזידנסי במוזיאון או במוסד אחר שיזמין לשהות בו ולפעול בציר הזמן והמקום, יחד עם אמנים ואמניות, ולבנות מתוך דיאלוג של שותפים מערך מורכב ורב־שלבי שיסתיים בתערוכה מבוססת מקום וקהילה.

בקרוב אצלך

בנובמבר 2024 ייפתח במוזיאון הרצליה אשכול תערוכות חדש שבמסגרתו אאצור תערוכת יחיד של פאטמה אבו רומי. התערוכה תתמקד בעיסוקה החוזר בדיוקן עצמי ואופני ייצוגו המשתנים לאורך השנים, על רקע יחסה למסורת הטקסטיל הפלסטינית ולציור המערבי. הדיוקן, מוטיב בעל מסורת ציורית מפוארת, יאפשר להתחקות אחרי גילומי זהות מורכבת הנאבקת על מקומה ולתהות על משמעות הבחירות הסגנוניות. גם תערוכה זו תיבנה מתוך דיאלוג, במקרה הזה המשכו של דיאלוג מתמשך ושותפות רבת פנים בין פאטמה לביני.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden