ג׳ני מייליכוב: ניסיתי ליצור עולם קטן, מיניאטורי, שמתקיים בין פרחים

יובל: הי ג׳ני, מה שלומך בימים אלו? וברכות על הזכייה בפרס מוזיאון ישראל לאיור ספר ילדים על שם בן־יצחק – חדשות משמחות בתוך הימים המורכבים האלו

ג׳ני: הי יובל, תודה רבה, מאוד מרגש אותי לקבל הערכה כזו על העשייה שלי. הימים מורכבים, ואני מלאת תקווה שהחטופים חזקים, ויחזרו אלינו בהקדם

יובל: בהחלט. זה הכי חשוב. איך את מצליחה לשלב יצירה בימים האלו? כי אותי זה מה שמחזיק שפוי

ג׳ני: אני לא יכולה אחרת, היצירה שלי זה מה שאני. וכדי להיות אני , אני צריכה ליצור. מקווה שהיצירה שלי מאפשרת נקודות מנוחה מהמציאות, נותנת תקווה וקצת כוח גם עבור העוקבים שלי

יובל: גם שלך – ונראה לי שגם של שאר הזוכות בפרס, שהשנה לראשונה הוענק לחמש מאיירות, כולן בוגרות המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל ו/או מלמדות בה. נכון? 

ג׳ני: נכון: מיכל בוננו, שמרית אלקנתי וענת ורשבסקי הן מרצות במחלקה.  מאיה שלייפר ואני בוגרות המחלקה

יובל: יפה. בואי נדבר על טים טם והנקודות, שגם איירת וגם כתבת. בואי נתחיל בעלילה – מה את יכולה לספר עליה

ג׳ני: טים טם היא חיפושית ילדה, שמחפשת את הנקודות שלה. את הספר הזה כתבתי ואיירתי מתוך הסקרנות שלי לצייר באדום ושחור. כך נולדת הרעיון ליצור סיפור על חיפושית

יובל: מה משך אותך בלצייר דווקא באדום ושחור?

ג׳ני: כשמשתמשים רק בשני צבעים, נשאר המון מקום לעסוק בקומפוזיציה, צורה, טקסטורה וסיפור. כשמצמצמים בכלים אז מתרכזים בעיקר. ולגבי האדום והשחור – לפני כן היו לי הרבה ציורים בשחור לבן, ויום אחד בטעות הוספתי אדום. והתאהבתי!

כשמשתמשים רק בשני צבעים, נשאר המון מקום לעסוק בקומפוזיציה, צורה, טקסטורה וסיפור. כשמצמצמים בכלים אז מתרכזים בעיקר

יובל: אז יש רעיון ליצור סיפור על חיפושית, ויש החלטה על שני צבעים – מה איך מתקדמות מפה? קודם כותבת סיפור ואז עושה לייאאוט ואז מאיירת? עובדת לפי סדר כרונולוגי? ספרי על התהליך

ג׳ני: הסיפור הזה על טים טם כל כך הגיוני, שלא צריך להמציא בו שום דבר. אדום שחור, זה רק חיפושית. ואם הסיפור על חיפושית, אז מה היא עושה? היא מחפשת! (חפש זה השורש של חיפושית!). ומה חיפושית יכולה לחפש? את הנקודות שלה.

ברגע שהבנתי את זה, כל שנותר לי זה לבנות את העלילה ואת העולם שלה. קודם ציירתי את העולם שלה, הפרחים שסביבה ואת טים טם. ואז כתבתי את כל הסיפור. בכל פעם שלא ידעתי איך להתקדם בעלילה, דמיינתי סצנה ויזואלית שאני רוצה לצייר. ניסיתי ליצור עולם קטן, מיניאטורי, שמתקיים בין פרחים, וליצור חווית קריאה שבה גם הקוראים משתתפים בחיפוש הנקודות

יובל: והסגנון האיורי? מצד אחד זה ספר שמיועד לילדים, מצד שני יש בסגנון משהו בוגר, לא מתיילד, לא ילדותי. אפילו משהו קלאסי כזה של פעם

ג׳ני: מאוד נהנתי לעבוד על הספר. זו פעם ראשונה שעבדתי ללא סקיצות בכלל, פשוט ציירתי את הכפולות. משהו בטכניקה ובצבעוניות הוליד את הסגנון הזה, של קוים פשוטים, דימויים גדולים.

גם הסיפור הוא קצר, אין בו הרבה מילים. אבל כל מילה מדוייקת ומתכתבת עם האיורים. זה בזכות העורכת תמר הוכשטטר, שנתנה לי חופש יצירה ורק דייקה קצת במילים

יובל: כן, רואים שנהנית. ופתאום שאני חושב על זה, הספר הוא בשלושה צבעים – יש גם את הלבן, שגם לו תפקיד חשוב. נכון?

ג׳ני: נכון מאוד,  גם ללבן יש משמעות, והוא מאיר את האיורים ומחדד אלמנטים. כמו דובדבן שבקצפת

יובל: איך את רואה את הספר כחלק, כהמשך, מרצף העשייה שלך? ואולי קודם בהזדמנות זו תספרי על עצמך קצת יותר לטובת מי שלא מכיר.ה

ג׳ני: אני יוצרת עולמות דמיון ותמימות. לרוב אלו עבודות פרטיות שלי, שאותן אני מציגה ברשתות חברתיות. שם אני גם יוצרת סרטונים שהם בין איור לתיאטרון, כמו ספרי פופ־אפ קצרצרים. המדיה מאפשרת לי ליצור ולהפתיע על ידי שילוב האיור, התנועה של הנייר וצילום הווידאו.  

כל אלו משלבים בתוכם את הרצון שלי לאייר ולהמציא סיפורים. פעם זה ספר ילדים, ופעם זו סדרת איורים ללא מילים (שמאפשרת לדמיין סיפור) ופעם אחרת זה סרטונים קצרצרים שגם בהם יש איור – סיפור.  גם כשאני מאיירת ספרים שלא אני כתבתי, אני משתדלת להביא את העולם הוויזואלי שלי, ולספר דברים שלא סופרו במילים

יובל: יפה. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרת לפני שנפרדים?

ג׳ני: הכי חשוב שכולם יחזרו הביתה: החטופים, החיילים והמפונים. מאחלת לכולם שיגיעו כבר ימים טובים של שקט ודמיון

יובל: אמן