אורי בן נתן: מוזר לצייר ציור על פחד־מוות וללבוש אדידס

יובל: הי אורי, מה שלומך בתקופה מורכבת זו שנמשכת כבר הרבה יותר מדי זמן? נדמה שבתוך כל הכאוס בכל זאת קורים לך דברים טובים

אורי: הי יובל, שלומי מורכב. כל יום קצת אחרת, אני נוטה להיות מאוד מושפע ממה שקורה מסביבי וזה לטוב וגם לרע. בהחלט קרו השנה לא מעט דברים טובים שיצאו מציורים שנולדו ברגעים לא פשוטים, ואני משתדל מאוד להעריך כל מה שיש

יובל: אז בוא נתחיל מהסוף להתחלה, אתה משתתף בתערוכה ״יצירות מופת״ שתיפתח במשכן לאמנות עין חרוד. האוצר אבי לובין מה שנקרא עושה כבוד, וחוזר ליצירות הקאנוניות והאהובות ביותר בתולדות האמנות. ואתה הכנת עבודות חדשות לתערוכה! ספר קצת על התהליך, על הפנייה של אבי, מאיפה התחלת

אורי: נכון, זה כבוד גדול בשבילי להשתתף בתערוכה כזו, זמן כל כך קצר אחרי שסיימתי ללמוד, ואני מעריך מאוד את אבי שלקח אותי למסע הזה. האמת שאבי פנה אלי אחרי שהעליתי העתק של טיציאן שעשיתי כתרגול לסטורי שלי.

אמנם אני מצייר באייפד בעיקר אבל בשורשים שלי יש לי המון כבוד למאסטרים של הציור והפיסול ואני דואג ללמוד מהם כמה שאפשר. בשבילי זה היה אתגר שאפשר לי באמת להראות את הצד שבי שנורא אוהב את סוג האמנות הזה, שבלימודים במדרשה היה חלק קטן יותר ממה שעשיתי.

אז התחלנו מעבודה של מחווה לויליאם אדולף בוגרו שעשיתי לפני שנה וחצי ולא הראיתי לאף אחד, וכל כמה ימים היה לי רעיון לציור או פסל אחר שהייתי רוצה לעשות לו מחווה. ככה נולדו חמש עבודות חדשות שאני מאוד אוהב, והן קצת שונות ממה שיוצא לי בדרך כלל. במיוחד פסל די גדול ושאפתני שאני משלים ממש בימים אלו

יובל: ואתה תמיד נמצא גם בתוך העבודות החדשות?

אורי: כן, למעט ההעתק של טיציאן שהצית את הכל. אני נמצא בכל העבודות. העבודות שבחרתי לעשות להן מחווה הן כאלה שיכולתי להרגיש את עצמי בתוכן וידעתי שהחוויה הסובייקטיבית שלי מוסיפה עליהן רובד נוסף.

לדוגמה, הציור ״יהודי נודד עם דגל לבן״, מחווה לאסטרונום של ורמיר, מציג אותי מסתכל על הגלובוס כפי שעושה האסטרונום ותוהה לאן אלך? כמובן שזו עבודה שנובעת מרוח התקופה ומתחושת חוסר הביטחון האישי שלי

יובל: ועם מי החלפת את עצמך בציור של ויליאם אדולף בוגרו?

אורי: לציור של בוגרו קוראים ״נערה מגינה על עצמה מפני קופידון״ וזה ציור שאהבתי מאוד כשהייתי בתיכון. בשבילי הוא עסק במאבק למנוע התאהבות שהיה קשור ברומן נעורים מסוים, אז החלפתי את עצמי בדמות הנערה שמחזיקה את קופידון ומונעת ממנו לתקוע בה את החץ.

זאת באמת מחווה לעצמי בן ה־16. ומהציור הזה יצא גם פסל תואם, שלוקח פניה קצת אחרת, עם צבעי זכוכית אדומים שמייצרים סצינה יותר רומנטית־טרגית־מדממת

יובל: וגם פה כל הציורים באייפד? תגיד משהו על הבחירה הזו? כי נדמה לי שרוב הקהל לא יזהה ברגע הראשון, או בכלל, שזה ציור דיגיטלי (והאם אתה חושב שזה משנה)

אורי: אכן, כל הציורים באייפד, והפסלים כולם מודלים ממוחשבים שהודפסו. המעבר שלי מציור שמן לציור באייפד קרה בתקופת הקורונה, כשכבר לא היה לי מקום לצייר בו. בהתחלה חשבתי שזה נורא מגוחך אבל משהו באייפד שחרר אותי לגמרי ונתן לציורים שלי אווירה אחרת (שפחות מופיעה לדעתי בסדרת העבודות הזו שנצמדת לקלאסיקה).

היכולת לעשות קולאז׳ים ציוריים; לשנות את המצע של הציור בכל רגע נתון וגם להוסיף אפקטים דיגיטליים שחררה אותי מכובד מסוים. היום אני יודע להגיד שהאייפד מאפשר לי ליצור בכל סיטואציה. לא משנה כמה היא קשה בשבילי רגשית (כמו למשל המלחמה האחרונה) הוא מאפשר לי להימלט איתו לכל מקום שנוח לי, לשבת מתחת לשמיכה ולצייר. שם יוצאים לי הרגעים האינטימיים באמת.

אמנם אני מצייר באייפד בעיקר אבל בשורשים שלי יש לי המון כבוד למאסטרים של הציור והפיסול ואני דואג ללמוד מהם כמה שאפשר. בשבילי זה היה אתגר שאפשר לי להראות את הצד שאוהב את סוג האמנות הזה, שבלימודים במדרשה היה חלק קטן יותר ממה שעשיתי

לחלק השני בשאלה שלך, אכן רוב האנשים מתפלאים שהציור דיגיטלי בגלל שמשהו באווירה שלו לא כזה. אני מצייר באותה צורה שהייתי מצייר בשמן ולא מנקה את הלכלוך והטעויות שאני עושה. אני גם לא משתמש במברשות מוחלקות למיניהן, רק במברשת אחת שמייצרת מראה גס יחסית לציור דיגיטלי כמו שאנחנו מכירים אותו. האם זה משנה? בשבילי לא, ציור טוב הוא ציור טוב ללא קשר למצע שעליו צוייר

יובל: מסכים לגמרי. למרות שזה שזה לא נראה אייפד אלא שמן ״אמיתי״ כנראה מוסיף למשיכה.

תגיד, איך העבודות יוצגו בתערוכה? האם, או עד כמה אתה חושב, שהידע המוקדם על העבודות והאמנים חשוב?

אורי: העבודות שלי יוצגו מודפסות על נייר וממוסגרות. לחלק מהעבודות בחרנו מסגרות מהמאה ה־19 מאוסף המוזיאון, מה שמייצר ניגוד מעניין בין ציור דיגיטלי ומסגור קלאסי וכבד.

אני לא חושב שיש חשיבות גדולה להיכרות מוקדמת עם העבודות והאמנים. העבודות עומדות בזכות עצמן, הן מייצרות דיאלוג עם תבניות של עבודות מופת, אבל השיח שנמצא בתוכן הוא עכשווי לגמרי.

כמה העירום גונב מהפוקוס

יובל: אני עוקב אחרי העבודות שלך משהו כמו שנה, מפרויקט הגמר במדרשה, דרך המלחמה וצבע טרי – וניסיתי לחשוב מה מושך אותי בהן; מה כל כך מרגש, ואין לי איזו תשובה נורא חכמה.

אני זוכר במיוחד אותך בתוך המזוודה, בתחילת המלחמה, כל כך הזדהיתי עם התחושה הזו, בציור ששמחתי לראות גם בחממה השנה בצבע טרי. ושוב המילה הבעייתית, אותנטיות. אני חושב שאתה מצליח ללכוד משהו מרוח הזמן, למרות – או אולי – שאתה כל כך צעיר. 24, נכון?

אורי: תודה יובל! מרגש אותי לקרוא ומחמם את הלב. אני משתדל מאוד לשמור את הציור בגובה העיניים, בלי יותר מדי הסתרות וכיסויים אינטלקטואליים. הציורים הם באמת סוג של יומן בשבילי, לכן אני גם מקפיד להעלות כל ציור כשאני מסיים אותו.

אני חושב שהתחושה בתחילת המלחמה הייתה קולקטיבית, ולכן משהו מרוח הזמן נלכד בציור הזה, שהיה סוג של יריית פתיחה לסדרה שהוצגה לאחר מכן בצבע טרי. אכן אני בן 24, אני חושב שאולי הדבר היחיד ששונה בגיל הזה הוא באמת היכולת להגיב ולשתף ברשת בצורה מהירה. מה שמקל על הלכידה של רוח הזמן

יובל: אולי נפתח רגע טאב ותספר על עצמך כמה מילים – איך התגלגלת לאמנות ולציור ולמדרשה?

הציורים הם באמת סוג של יומן בשבילי, לכן אני גם מקפיד להעלות כל ציור כשאני מסיים אותו. אני חושב שהתחושה בתחילת המלחמה הייתה קולקטיבית, ולכן משהו מרוח הזמן נלכד בציור הזה, שהיה סוג של יריית פתיחה לסדרה שהוצגה לאחר מכן בצבע טרי

אורי: בשמחה ואהבה רבה. האמת שהתגלגלת זו באמת מילה מתאימה, כי הכל קרה כל כך מהר ובלי עצירות. התחלתי ללמוד בתיכון אלון ברמת השרון במגמת קולנוע, היה לי חלום נעורים שעסק בצילום. מהר מאוד הבנתי שרגישות היתר שלי לא מתאימה לתחום. בחצי מהמקרים הייתי צריך לצאת מהכיתה או לכסות את העיניים כי לא הייתי עמיד לאלימות שעל מסך הקולנוע.

בתיכון הייתה גם מגמת אמנות שעמדה בראשה ד״ר ורד חרותי, ומהרגע שהחלטתי שאני רוצה לעבור היא קיבלה אותי באהבה ועטפה אותי. מאותו הרגע ממש פרחתי, הרגשתי שמצאתי את המקום שלי ואת הדבר שאעסוק בו. אחרי תערוכת הגמר בתיכון קיבלתי מלגה למדרשה. עוד לא הרגשתי מוכן וממש בער בי הצורך ללמוד לצייר ציור אקדמי.

נעשיתי חנון של העניין וחודש אחרי שסיימתי ללמוד בתיכון התחלתי ללמוד ציור מהתבוננות אצל ארם גרשוני בסטודיו התחנה ואצל צוקי גרביאן ועדי גרף (שם נולדה האהבה שלי למאסטרים). באותה שנה ציירתי שש או שבע שעות ביום מהתבוננות ועבדתי בשאר הזמן.

בסביבות חודש יולי התחלתי להרגיש שאני צריך לחזור ולבטא את עצמי. התקשרתי לורד שעזרה לי להיכנס למדרשה עם המלגה למרות שחלף הדדליין ומשם הכל היסטוריה. המדרשה הייתה מקום מדהים בשבילי ללמוד בו והיא עד היום הבית שלי, עם מרצים שפתחו לי את הדלתות והעיניים להרבה דברים שהציור שלי מכיל היום

יובל: ואיך אתה מסכם את החוויה של חממת האמנים של צבע טרי?

אורי: בסך הכל חוויה נפלאה. הדבר הכי טוב בה היה העובדה שכל כך הרבה אנשים חדשים נחשפו לעבודות שלי ואמרו לי דברים מרגשים. בסוף היעוד של הציורים שלי הוא לקיים אינטראקציה עם העולם שסביבם. וזו בהחלט הייתה הגשמה של זה

יובל: יפה. אז עוד שאלה על העבודות: העירום, החשיפה של הגוף, הנזילות? רוצה להגיד על זה משהו? כי זה לא מה שנקרא לפנים, הכל – אם אני יכול לצטט אותך והקולנוע – ברגישות יתר מקסימה

אורי: קודם כל, שוב תודה! האמת שהעירום זה משהו שאני כל פעם מתלבט עליו עם עצמי – כמה הוא גונב מהפוקוס? אבל אז כשאני מנסה להלביש על העירום את הבגדים שלי. הכל מרגיש מוזר, מובנה ויותר מדי יום־יומי. בכל זאת בציור יש משהו שהוא מעבר ליום־יום.

הציור שואף במידה מסוימת להיות אוניברסלי. לפעמים אני מצליח להלביש את הדמות שלי בציורים במכנס הבית השחור שלי. אבל זה המקסימום. מוזר לצייר ציור על פחד־מוות וללבוש אדידס. למרות שכשאני כותב את זה נשמע שיש בזה קסם. אולי יום אחד אצליח. בינתיים אני כבול לגוף שלי כאמצעי ביטוי. עם כל המשמעויות שנגזרות מזה

יובל: ״מוזר לצייר ציור על פחד־מוות וללבוש אדידס״. מעולה. אני הולך לאמץ את זה…

מה הלאה? מה התכניות להמשך?

אורי: כרגע יש לי סדרה של בערך 25 ציורים שעוסקת באירועי השנה האחרונה, רק 8 מתוכם הוצגו בצבע טרי, ואני מקווה שאוכל למצוא להם בית – או במילים אחרות, להפוך אותם לתערוכה. זו השאיפה שלי לחודשיים הקרובים, ואחר כך? קשה לי קצת לחשוב עם כל האווירה מסביב. אני לוקח את זה צעד צעד

יובל: לגמרי. משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרת לפני שנפרדים?

אורי: נראה לי שזהו, מקווה לימים שקטים ופחות עצובים…

---

יצירות מופת
אוצר: אבי לובין
המשכן לאמנות עין חרוד
פתיחה: 20.9; נעילה: 15.2.25