עידו דולב על העיצוב לסרט ״עצמאות״: מטען של זיכרון, געגוע והרבה אהבה

יונתן: מה נשמע עידו? ברכות על הסרט המדובר מאוד ״עצמאות״, סרטו החדש של משה רוזנטל שאתה אחראי בו על העיצוב. הסרט עוקב אחר בועז, שבגיל 12 מגלה סוד מטלטל על אביו, אירוע שמפרק את עולמו וממשיך ללוות אותו גם כמעט עשור לאחר מכן, כשהוא כבר איש צעיר ומנסה להתמודד עם ההשלכות.

ברכות גם על המועמדות לפרס אופיר, ובאיחור קל גם על זכייתך בפרס לנדאו לעיצוב אמנותי בקולנוע 😊

עידו: איזה כייף לשמוע, תודה! האמת שהחיבוק וההתרגשות הגדולה והגורפת של הצופים מדהימה

יונתן: לפני שנכנס לסרט עצמו… מעניין אותי להתחיל דווקא בשאלה קצת בסיסית על המלאכה, ולשמוע ממך מה הופך עיצוב אמנותי של סרט קולנוע למוצלח?

עידו: שאלה בסיסית ולב ההתעסקות היומיומית שלי. מה סוד הקסם של עיצוב אומנותי טוב. אם להתייחס ל״עצמאות״ שלשמו התכנסנו, אני חושב שסוד הקסם הוא ביכולת לברוא עולם, שנוגע בצופה בכמה רבדים. מחייה זכרונות, מרגש, נוגע, ובמקביל יוצר מרחב אותנטי לסיפור.

במקרה הנוכחי: ישראל, חולון, תל אביב. שנות ה־80 וה־90. עיצוב אמנותי מוצלח הוא כזה שיודע לחתור לאמת ולדיוק – רגשי, תקופתי. העבודה נעה בכמה צירים ושכבות

יונתן: זה שיתוף הפעולה השני שלך עם רוזנטל, אחרי ״קריוקי״, שגם אותו עיצבת. קח אותי לתהליך שלך באופן כללי וב״עצמאות״ בפרט. מהרגע שאתה קורא את התסריט, מה אתה מחפש בו? איך מתחיל להיווצר ולהירקם החזון, ואיך הכול בסוף מוצא את מקומו כעולם ומלואו על המסך?

עידו: הקשר הראשוני נוצר דרך המילה הכתובה. המפגש הראשון הוא ברוב המקרים עם התסריט. אני קורא ותוך כדי עולות לי מחשבות, אסוציאציות, מתנגנת מוזיקה ברקע. החוויה הראשונית תהפוך להיות הלב שיניע את כל התהליך העיצובי. אני משרבט מחשבות, מקשקש מילים, חושב על צבעים וחומרים.

בשלב הבא מתחיל השיח עם הבמאי, שבשלב ראשוני הוא מאוד פתוח, מזמין מחשבות ורעיונות. דמויות המפתח לאט נכנסות לתהליך. צלם, ענייני תקציב, הפקה, ואחרי כמה שבועות (או חודשים) ההפקה רישמית יוצאת לדרך.

״עצמאות״ הוא הסרט השני של משה רוזנטל שאני מעצב, כשקראתי את התסריט של ״קריוקי״ התאהבתי. החומרים שמשה מדבר עליהם, ייצוג הישראליות, הצצה לחיי הפרברים. היופי והכאב שיש באסתטיקה המקומית. לצד התסריט, משה שיתף בפלייליסט, וכבר הכניס אותי לקפסולת הזמן והזכרון. במידה מסוימת כל מי שהצטרף למסע של ״עצמאות״ הביא עימו מטען של זיכרון, מטען של געגוע והרבה אהבה

יונתן: העלילה ב״עצמאות״ נעה בין שתי תקופות, שמפריד ביניהן כמעט עשור והמעבר ביניהן הוא שינוי חזותי מעניין מאוד, וגם לתחושתי חד. כמעט כאילו נכנסתי לסרט אחר. עד כמה כיוונתם לכך שהשינוי בלוק יבטא את השינוי הרגשי ואת מה שעובר (ועבר) על הדמויות, מעבר לעצם חלוף השנים?

עידו: ההחלטה האסתטית הייתה להפריד בין שתי התקופות. רצינו להעביר לצופה באופן חזותי את השינויים האסתטיים ועיצוביים שבאמת בלטו במהלך השנים. בשנות ה־90 יש מקום לסלון עם ספות שחורות דמויות עור, עם סדק בקיר ורפרודוקציה של סוסים דוהרים בכחול. שנות ה־80 הצטיינו במשהו צבעוני יותר, חדר ילדים עם גזירי עיתון וצילומי כוכבות בגוונים פסטליים. בהמשך יתחלפו בפוסטרים בכחול־כהה, נוגה.

כמובן שההחלטה להדגיש ולהקצין את השינויים היא חלק מההקבלה הרגשית לסיפור המשפחה. למשל, האסתטיקה של הדירה, פנים הממלכה של משפחת שבת. כשנפתחת הדלת – דלת דירה סטנדרטית, בעוד שיכון אפרורי בחולון – מתגלה ממלכה, הממלכה של בלה.

הסט הוא תשבץ של פרטים, אובייקטים. עד כמה משמעותי שיוחלף המקרר? מי ישים לב לסטיקר על לוח החשמל? גן העצמאות נראה בסרט בשתי תקופות. מדהים איך כניסה לגן יכולה להראות קסומה או מבהילה

חלק מהעבודה הצמודה שלנו הייתה לברוא את עולמן הנכון, האמיתי וההגיוני של כל אחת מהדמויות בסרט. לכל אחת/ד יש את הביטוי האסתטי שלו במרחב. ברגע שהבסיס המשפחתי האיתן נסדק, כך גם הסטים מתחילים להתערער.

הסט הוא תשבץ של פרטים, אובייקטים. אנחנו נשאל עד כמה משמעותי לצופה שיוחלף המקרר במטבח, עד כמה ישימו לב לסטיקר שמודבק על לוח החשמל? גן העצמאות נראה בסרט בשתי תקופות, שהן שני שלבים. בכל אחד מהם ממקום אחר. מדהים איך כניסה לגן יכולה להראות קסומה או מבהילה, מזמינה או מרתיעה. שנות ה־90 יהיו כהות יותר, אולי פחות תמימות ויותר כאובות

יונתן: בכלל, יש משהו קצת מנוכר יותר כשרואים את החלק שמתרחש בשנות ה־90. או שזו פרשנות שלי (:

עידו: פרשנות שלך. והיא כמובן הגיונית. במילה ניכור אני מוצא שיש משהו פחות אוהב, ובלב הסרט, מבחינתי, יש הרבה אהבה וחמלה. אבל בהחלט יש גם ניכור… יש בו גם זרות וריחוק. וזו שאלה שבהחלט נבחנת מתוך נקודת המבט של הגיבור, הילד/נער בעז

יונתן: כשעובדים עם עיצוב תקופתי, יש דברים שיכלו בקלות להפוך לנוסטלגיים. אבל הסרט לא מרגיש כמו התרפקות על העבר. איך משחקים עם הגבול הזה, בין זיכרון לאידיאליזציה, גם אם לא מכוונת?

עידו: שאלה סופר מעניינת! אני לא חושב שהגעתי לעיצוב הסרט ממקום של אידיאליזציה. יש רצון לבריאת עולם הגיוני ואמיתי, כזה שמערבל בתוכו זיכרונות ברורים, שמגובים בתיעוד, לצד זיכרונות יותר עמומים. זיכרון של צבע, זיכרון של חומר.

כשרואים סצנה שבה משפחה אוכלת ארוחה ישראלית על כלים מזכוכית חומה, הרגש מתחיל לפעול. כשבמסיבת הבר־מצווה שולחנות האורחים מעוטרים בסידורי פרחים עם גרברות וציפור גן עדן, אנחנו מרגישים שאנחנו מכירים את המקום, יכולים להריח אותו

יונתן: אני נולדתי רק ב־87׳ 😊 ולמרות שהייתי תינוק בשנה הרלוונטית, הרגשתי כאילו אני יכול להישבע שהייתי בדיוק באירועים כאלה! והכל נראה לי מוכר (:

עידו: באיזשהו מקום כולנו היינו, זה מה שסרט טוב מצליח כנראה לעשות. העבודה נעה בין ציר אישי לציר קולקטיבי – זיכרון של משה, זיכרון שלי וזיכרון כלל־ישראלי… תמיד מעניינת שאלת המקומיות, הלוקאליות, איך צופה זר יגיב ויתרגש מהסרט. מהתגובות שהיו בחו״ל עד כה, ההתרגשות לא פוחתת

יונתן: כן אז משהו שם בזיכרון הקולקטיבי כנראה פגש אותי. אולי הישראליות הזו של הבר־מצווה באולם אירועים. משה רוזנטל כתב בחשבונות שלו ברשתות החברתיות, שאתה והצוות שלך ״לא רק החזרתם אותו אחורה בזמן, אלא החזרתם אותו אל הבית שבו גדל״. וזה גם מתחבר למה שאתה אומר פה. וזו מחמאה די מדהימה. איך הרגשת בעבודה איתו על משהו שהוא מאוד אישי עבורו?

עידו: העבודה עם משה, הפעם כמו בפעם הקודמת, מעשירה, מעניינת, סוחפת ומרגשת. משה יודע להעביר ולשתף במכלול הרגשות סביב כל מילה שנכתבה בתסריט. די מהר צללתי לאסתטיקה של ילדותו. חלקים ממנה בראנו במרחב הסרט. הוא הגיע עם צילומים, תיעוד, סיפורי רגעים מילדותו, ואת כולם חיבקנו וחלק לא מבוטל מהם שיחזרנו בסרט:

אם אלו התמונות של עגורים שתלויות בסלון; כד עם קני סוף בסלון־יופי. בכל סט שאני מעצב, תמיד יש מידה מסויימת של ״לא נודע״. אני מדמיין, מנסה לתפור את שמיכת הטלאים הזו, שתיראה הכי מדוייקת שאפשר – כל טלאי הוא מקום, לוקיישן, רחוב – השמיכה הגדולה היא עולם הסרט

יונתן: יש לך גוף עבודה מטורף מאחוריך, אתה חתום על העיצוב של עשרות סרטים וסדרות, וזכית בפרסים רבים על העבודה הענפה שלך בקולנוע ובטלוויזיה. אחרי קריירה כל כך עשירה, מגוונת ומוערכת, מה עדיין גורם לך לקרוא תסריט ולהרגיש: את העולם הזה אני רוצה לבנות? זה פרוייקט שאני חייב לקחת בו חלק…

עידו: הסקרנות שלי גדולה, אני אוהב לברוא עולמות, להמציא מפגשי צבע וחומר ולהבין איך אלו מתקבלים ע״י הצופים והצופות. אני מחפש את הכנות והאמת בכל סט.

לצד זה, בשנים האחרונות לימדתי בבית ספר יסודי, ואני ממשיך את עבודתי כמרצה באוניברסיטת תל אביב. אני מרגיש יותר מתמיד שעלינו לעשות הכול כדי שתהיה פה מציאות טובה יותר, צודקת יותר, שכולנו נחיה בדמוקרטיה שמפתחת ומעשירה את התרבות, ולא מדכאת ומצנזרת אותה

יונתן: לגמרי! על מה אתה עובד היום?

עידו: אחרי קיץ אינטנסיבי בעולם סדרות הילדים (גברת בלום הקטנה – מבית כראמל ושכונת חיים) עכשיו לוקח מעט זמן לנשימה, חופש. בקרוב מתחיל פרויקט עם הבמאית תום נשר, על סדרה חדשה שכתב ינץ לוי, לתאגיד השידור. סיפור מרגש במיוחד, תקופתי, חזרה לכפר סבא – ושוב לשנות ה־90

יונתן: אוו מסקרן! בהצלחהה 🩷