בישלו להם מעיל: מאיירים בהשראת שפים במוזיאון אנו

רעות: הי עמית, מה שלומך?

עמית: אהלן רעות. כיף לשמוע ממך. זה כבר נדוש להגיד שאני לא יודע מה עונים על זה, כי יש את השלום הפרטי שהוא טוב ויש את הציבורי שהוא נוראי והוא חלק ממני. אז בתוך הערבוב הזה שלומי הוא גם וגם

רעות: מזדהה מאוד. גם הפרויקט שלשמו התכנסנו התחיל בעצם מ״המצב״ (אני שונאת את המונח, ובכל זאת). איך הוא התחיל?

עמית: נכון. התערוכה ״שלוש כפות שמן ושני מכחולים״ היא סוג של סגירת מעגל שהחל מיד אחרי פרוץ המלחמה, כשאנשי FOODISH – אגף הקולינריה של אנו, מוזיאון העם היהודי, ירדו לים המלח לעשות פעילות אפייה עם מפונים. הם ידעו שאוכל אמנם לא חסר להם, אבל הבילוי במטבח, העבודה עם הידיים והרגשת השגרה הביתית – דווקא כן.

השמועה על כך הגיעה לחברת Chef Works, מהחברות הגדולות בעולם לביגוד לתעשיית המזון והאירוח, ששלחו לארץ אלפי פרטי לבוש כדי לתרום לבעלי עסקים בעסקי האוכל של מפונים וחיילי מילואים שנפגעו בעקבות המלחמה. במקביל לחלוקת הביגוד, ב־FOODISH חיפשו דרך להגדיל את האימפקט של התרומה הזו. כך הרעיון רקם בד וכפתורים

רעות: מה שהניב את התערוכה שתפתח בסוף השבוע הקרוב, שבה יוצגו 14 מעילי שף שאוירו על ידי 14 מאיירים ומאיירות, כל אחד בהשראת שף אחר. איך התגלגלת לנהל אמנותית את הפרויקט המורכב הזה?

עמית: כשמרב אורן, מנכ״לית FOODISH, קיבלה את המייל שבישר שהביגוד בדרך לארץ, היא עשתה שני דברים. הראשון היה לפנות לחנוך דאום שדרך ״רשימת המילואימניקים״ שלו נשלחו לכל המסעדנים שהיו מעוניינים מעילי שף, סינרים, כובעים, מכנסיים וכל מה שהיה בו צורך.

במקביל היא כינסה את צוות הקריאייטיב שלהם לראות מה עוד אפשר לעשות ואיך להגדיל את התרומה הזאת. שם עלה הרעיון ואליי היא הגיעה כדי שאעזור להוציא אותו לפועל, לחדד אותו, להביא את המאיירים והמאיירות הכי טובים לפרויקט ולנהל אותו ביחד איתה, כשאני ממונה על הצד האמנותי (וגם משתתף בו כמאייר) והיא על כל היתר.

ההיענות משני הצדדים הייתה מיידית – מה שמאוד משקף את הלך הרוח בציבור ובסביבה שבה אני חי, הן מבחינה מקצועית והן מבחינה אישית. אנשים רוצים לעזור ולהשפיע לחיוב על המצב הקשה וממש מחכים להזדמנות לעשות זאת

כשהיא פנתה אליי מיד אמרתי כן. מבחינתי כל פעולה איורית שבה אני יכול להשפיע ולעזור לנפגעי ה־7 באוקטובר היא כזו שאני מיד עונה עליה בחיוב, ורק אחר כך שואל שאלות. כאן זה היה קל כי מדובר בפרויקט מלהיב מכל הבחינות: שיתוף פעולה בין שפים למאיירים, שני תחומי יצירה שמעולם לא יצרו תערוכה משותפת בארץ, ועוד כתרומה לטובת סדנאות תרפיה במזון למפונים.

מדהים כמה הפעולות היומיומיות הבסיסיות כמו לבשל ולשטוף כלים משרות סדר ובטחון שברגע שהן נלקחות מאתנו אנחנו נהיים מבולבלים, חסרי זהות ושייכות, במיוחד למי שרגיל שהמטבח הוא הממלכה שלו בבית. זה בדיוק מה שקורה לאלפי מפונים ומפונות שהמקום הזה נלקח מהם

רעות: אתה בחרת את המאיירים.ות? ואיך נבחרו השפים ומי ישתדך לכל אחד?

עמית: השלב הזה נעשה במשותף. באופן טבעי כל אחד הביא את הצד שלו ל״חופה״. כיוון שאני מכיר מאייר או שניים אני פניתי למאיירים.ות ומרב פנתה לשפים. ההיענות משני הצדדים הייתה מיידית – מה שמאוד משקף את הלך הרוח בציבור ובסביבה שבה אני חי, הן מבחינה מקצועית והן מבחינה אישית.

אנשים רוצים לעזור ולהשפיע לחיוב על המצב הקשה וממש מחכים להזדמנות לעשות זאת. ככל שהממשלה קשה יותר – ככה האזרחים נרתמים יותר. חוויתי את זה כשיזמתי את מיזם האיור ״זכרון עוטף״, את התערוכה ״השארתי מאחור, בית״ ועכשיו את המיזם הזה

רעות: נכון, זה באמת מורגש. אחרי שכל שף צוות למאייר.ת, מה היו ההנחיות מבחינתכם?

עמית: כל זוג נפגש פיזית או בזום פעם אחת לפחות. המפגש נועד כדי להכיר זה את זה ולהניע את העבודה המשותפת. לצורך המפגש מרב ואני הכנו שאלון שיהווה בסיס לאיור הסופי. מכיוון שמה ש־FOODISH עושים הוא ייחודי – אגף של מוזיאון שעוסק בזהות ותרבות דרך האוכל – זה לא משהו שהכרתי לפני.

חלק מהצוותים השתמשו בשאלון ועבור אחרים הוא הווה רשת בטחון בלבד כפעולה המניעה את המפגש עצמו. לרוב השיחה זרמה מעצמה. בשלב השני של העבודה שלחנו לשפים את הסקיצות לאישור, והשלב הסופי נעשה לפני כחודש במפגש מרגש במוזיאון אנו, שבו כל המאיירים והשפים נפגשו והיצירות השלמות נחשפו לראשונה

מתנה למאיירים

רעות: גם עבור חלק מהמאיירים זו היתה בטח התנסות ראשונה ושונה. רוצה לספר על המפגש שלך עם רותי רוסו?

עמית: רותי מהממת, מתנה למאיירים. נפגשנו אצלי בבית לפגישה של שעה שנמשכה כשלוש וחצי שעות. היא שופעת סיפורים ונדיבה בפרטים, כך שהייתי יכול לצייר לפחות ארבעה מעילים שונים. את יודעת שהיא גידלה בבית בתל אביב עז? זה נראה לה הכי טבעי כי בבית שלה החיות היו מסתובבות חופשי כמו יתר בני הבית, וכשאני אומר חיות אני מתכוון גם לתרנגולות, אווזים ועיזים.

תוך כדי המפגש הבנתי שהסיבה העיקרית שבחרתי לעבוד איתה קשורה לעובדה שהיא כמוני, בוחרת לעשות עם המקצוע שלה טוב לחברה שבה היא חיה ומשתמשת בידע הקולינרי כדי לעזור לאחרים. הצד ההומני והאקטיביסטי שבה הביא אותה לבשל לפליטים באוקראינה, למפונים בצפון ובדרום, לפצועים, לחיילים וגם להתנדב להעביר סדנאות בישול לאסירות בכלא נווה תרצה.

בחזית המעיל שף ציירתי שני שבילים שונים – האחד עשוי מפסטה שאותה אכלה לאורך ילדותה והשני ממרק שאותו הגישה לפליטים באוקראינה ומסתיים ביישובי העוטף. תחנות בדרך המבטאות את שני הצדדים בסיפורה, האקטיביזם והילדות. על גב המעיל ציירתי שולחן שבת שסביבו סועדים יחד דמויות שמפגישות בין הסיפורים: פליטה אוקראינית, מילואמניק, חייל פצוע, מפגין לצד העז והאווז וילדה קטנה משועממת. היא עדיין לא ראתה את התוצאה הסופית אלא רק תמונות, אז אני סקרן

רעות: וואי חלום שלי לגדל עז 🤭. יש מאיירים.ות שעבדו על המעילים בטכניקות שונות, לא רק איור. יש לך דוגמאות מעניינות?

עמית: איור הוא העיקר ולשם כך התכנסנו, אבל כיאה לתערוכה שבה לוקחים חלק 14 מאיירים־אמנים מהשורה הראשונה בישראל, מגוון הטכניקות הוא אדיר. קרן שפילשר יצרה את סיפורו של השף רז רהב בתפירת חלקי בדים; איתן אלוא רקם בחוט כחול את המעיל שיצר עבור השף יוסי שטרית; זאב אנגלמאיר בישל את המעיל שיצר עבור ישראל אהרוני בצבע שחור במשך ימים כדי שהצבע ייספג בבד ויקבל מראה אחיד; נורית גרוס יצרה קולאז׳ מרהיב; ג׳ודית אשר ציירה על ניירות שחוברו למעיל והעניקו לו תחושה של יצירה העוסקת בחלקים מתוך ספר מסע או ספר סקיצות המתאר את סיפורו של השף יובל בן נריה

רעות: נשמע (ונראה) פגז. השפים אמורים ללבוש את המעילים מתישהו? או שהקונספט של המעיל הוא לשם המצע יוצא הדופן?

עמית: תודה. בהתחלה רצינו שהשפים ילבשו את המעילים, אבל תוך כדי העבודה הבנו שזה יהיה לא נכון. המעיל הוא לא פריט לבוש יומיומי אלא יצירת אמנות ייחודית ומקורית שנעשתה באופן ידני ולא בהדפסה, וככזו אסור שילבשו אותה. זה גם מעביר מסר לא נכון וגם עשוי לפגוע במעיל עצמו.

בעבודתי כמאייר היה לי הרבה יותר קל לחשוב שאני לא צריך ״להלביש״ את רותי ולחשוב מה יתאים לה מבחינת צבע וצורה ויהיה נעים ונח ללבישה. התייחסות למעיל כקנבס אפשר לי לתקן ולצייר עליו בלי הפרעה, להתפרע ולייצר הרבה שכבות צבע מבלי לחשוש שזה לא נעים על הגוף

בהתחלה רצינו שהשפים ילבשו את המעילים, אבל תוך כדי העבודה הבנו שזה יהיה לא נכון. המעיל הוא לא פריט לבוש יומיומי אלא יצירת אמנות ייחודית ומקורית שנעשתה באופן ידני ולא בהדפסה, וככזו אסור שילבשו אותה. זה גם מעביר מסר לא נכון וגם עשוי לפגוע במעיל עצמו

רעות: המעילים יוצגו בתערוכה במוזיאון אנו, ולאן הם יילכו אחר כך? הם יועמדו למכירה?

עמית: כן. המעילים יועמדו למכירה בתערוכת פופ־אפ קצרה ומיד אחר כך יעברו לניו יורק ויוצגו שם בגאלה של המוזיאון היהודי. חשוב לזכור שבתערוכה לוקחים חלק גם שפים ושפיות יהודים אמריקאים והיא פונה לציבור הגדול שחי בארצות הברית, לכן זה טבעי וחשוב שהיא תקבל במה ותאפשר להציג את ישראל דרך יצירה פוזיטיבית, שמחה, צבעונית שחוגגת את החיים באופן שלא רגילים לראות את ישראל בעולם בימים אלו

רעות: מדהים! בדיוק רציתי להתלונן על זה שהתערוכה תוצג למשך זמן כל כך קצר. אבל אם היא טסה אחר כך לניו יורק זה לגיטימי

עמית: זה אכן שבוע קצר במיוחד שהושקעה כל כך הרבה עבודה. הבחירה בשבוע נובעת גם מהעובדה שהרעיון הבסיסי היה שהמעילים יימכרו במכירה פומבית בערב אחד, ואז שבוע זה מספיק. אבל ירדנו מהרעיון הזה כי היה לנו חשוב להציג אותם לקהל הרחב ושהם יגיעו בזמן לאירוע הגאלה בניו יורק

רעות: זו חוויה ראשונה מסוגה גם עבורך. נהנית ממנה?

עמית: אני עונה בכנות מלאה – גם מאוד נהנתי וגם נורא סבלתי. כמעט כל פרויקט איורי גדול שאני עושה כרוך בהנאה גדולה בשלב גיבוש הרעיון, וגם בסוף – כשהיצירה גמורה ואני מבסוט ממנה. באמצע זה גם לרגעים כיף וגם קשה ובלתי נסבל. בחיים לא ציירתי על מעיל שף, מה שדורש ידע טכני מוקדם ותכנון. אמנם התייעצנו והחלפנו רעיונות מסקנות וטיפים, אבל לי התחשק להתחיל לצייר וזהו, בלי כאב הראש של התכנון. טעיתי.

השילוב בין היותי פרפקציוניסט ותחרותי לבין מחויבות המעמד והעובדה שאני אדם שלוקח על עצמו הרבה משימות במקביל – השאירה אותי עם מעט זמן פנוי לעבוד מסודר. בהתחלה איירתי ישירות על הבד באקריליק ודיו והרסתי לפחות ארבעה מעילי שף, עד שהבנתי שלצייר על מעיל מבד עבה זה שונה מלצייר על דף או על סדין, ובלי תכנון מראש העסק לא עובד.

לילה לפני ההגשה הסופית הודעתי למרב שאני לא אגיש כי היצירה לא מוכנה. זו הרגשה לא נעימה ולא מקצועית, אבל פשוט לא הייתי שלם עם התוצאה. הייתי המאייר היחידי שלא היה לו מעיל ותירצתי את זה בזה שאני המנהל האמנותי ולא הספקתי לסיים. מזל שהייתי בסוד העניינים ובקיא בפרטים כך שידעתי שאני יכול לגנוב עוד שבוע ולעשות עבודה יותר טובה. זה מה שעשיתי. לשמחתי את התוצאה עכשיו אני אוהב

רעות: וואו, אתה לא נורמלי. אבל בקטע טוב. והעיקר שבסוף אתה מרוצה. יש עוד משהו שאתה רוצה להוסיף?

עמית: אני רוצה להדגיש שוב עד כמה האיור הפך לכלי תקשורת משמעותי בתקופה הזו, בזכות היותו אמצעי ויזואלי מעולה להעברת מסר. כל כך הרבה פרויקטים חשובים באיור נוצרו בעקבות האסון של ה־7 באוקטובר וממשיכים עוד היום. כל עוד המלחמה נמשכת, החטופים נמצאים במרתפי החמאס והמפונים נשארים מאחור, אני מתכוון להמשיך להיות מעורב, להשתתף ולהוביל כל מיזם איורי שיעשה קצת יותר טוב בתקופה הקשה הזו

רעות: צודק. תודה עמית, ובהצלחה

---

שלוש כפות שמן ושני מכחולים
אוצרת: מיכל הומינר; מנהל אמנותי: עמית טריינין
אנו – מוזיאון העם היהודי, קלאוזנר 15, אוניברסיטת תל אביב
משתתפים.ות: סרגיי איזקוב, מאיה איש שלום, איתן אלוא, זאב אנגלמאיר, ג׳ודית אשר, נורית גרוס, מיכל דיבואה, ענת ורשבסקי, הדס חיון, עמית טריינין, נדב מצ׳טה, מישל קישקה, איציק רנרט, קרן שפילשר
6-10.9