עמית טריינין: האיור הפך לסוג של ציפרלקס, במיוחד בתקופה הזו

יובל: הי עמית, בוקר טוב. מה שלומך בימים מורכבים אלו?

אני זוכר אי שם לפני ארבעה חודשים שסיפרת לי על זיכרון עוטף באחת ההפגנות הראשונות למען משפחות החטופים. אז גם לא ייאמן שעברו מאז ארבעה חודשים והם עדיין שם, וגם לא ייאמן מה שהצלחת לעשות עם המיזם הזה, שאם הבנתי נכון גייס מעל מיליון ש״ח תרומה לעוטף

עמית: בוקר טוב. שלומי, כמו שתיארת את המצב, מורכב. מצד אחד אני בעשייה מבורכת, והמיזם אכן הצליח בצורה שלא תאמן, ומצד שני המועקה מזה שהחטופים לא חזרו ושהמצב כל כך מדכא משפיעה על מצב הרוח כל כך (במיוחד בערב נופלת עלי תוגת ״החטופים״ ותוגת ה״מצב״, כשאני פחות עסוק).

וכן, גם אני זוכר את המפגש ההוא לפני ארבעה חודשים, שאמרת לי את המשפט המוכר שלך, ״דבר איתי כשיהיה מה לראות״. והנה, תראה מה נהייה: המיזם נכון להיום עבר את ה־1.2 מיליון ש״ח לדעתי. שזה מטורף במיוחד בהתחשב שכל איור הוא בתרומה של 100 ש״ח

יובל: וואוו.

אז קודם כל נכון, אני תמיד אומר בוא נראה כשיהיה מה לראות, אבל בלב ידעתי שאם יש מישהו שמסוגל להרים כזה פרויקט זה אתה… אבל ההצלחה, ובוא נתחיל לפרוט גם אותה – ולא רק לכסף – היא גם בתפוצה של הפרויקט: מבית הנשיא ועד שלמה ארצי וזהו זה ואביתר בנאי ועוד ועוד

עמית: לגמרי, ולפני שבועיים נפתחה לראשונה תערוכת של המיזם במתחם האמנות החדש של עזריאלי, המיועד לתערוכות של אקדמיות לעיצוב ואמנות, וזו התערוכה שחונכת את המתחם בבניין עזריאלי ״המסובב״ בשרונה תל אביב. חוץ מזה מתוכננת תערוכה נודדת בצפון אמריקה על ידי הפדרציה היהודית, תערוכת קבע במחלקת הילדים של הדסה עין כרם, פרס ספיר, תערוכה נוספת בבית הנשיא, הפעם של משרד הבריאות כחלק מטקס אות הנשיא לאחים ואחיות מצטיינים.

המיזם היה חלק משת״פים עם קונסוליות, שגרירויות כמו פריס, וינה, שנחאי, בייג׳ינג, רומא, בוסטון ועוד. ולקראת חג הפסח תהייה תערוכה נוספת בבית קנדידוף ביפו: תערוכה משותפת לבצלאל, יינות טפרברג ובית קנדינוף ביפו, שתכלול גם סדנאות והרצאות

יובל: אז רגע לפני שאני שואל אותך על הסיבה להצלחה של הפרויקט, תאמלק לנו רגע את ההיסטוריה שלו ואת השותפים שלו מתחילת הדרך, לטובת מי שלא מכיר.ה

עמית: המיזם נולד אצלי בראש כמה ימים אחרי ה־7 באוקטובר וקצת אחרי שנכנסתי לתפקיד ראש תחום האיור במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. מטרת המיזם היא להנציח באיור את יופיו של עוטף עזה כפי שנראה לפני 7.10 ולגייס תרומות למען שיקומו של העוטף ורווחת המפונים. 

לשם הוצאת הרעיון לפועל פנינו למספר שותפים. השותפה הראשונה הייתה חברת וויקס, שבעזרת צוות משובח בנו אתר יעודי שדרכו אפשר לבחור איורים ולבצע את התרומה בקלות ויעילות. השותפה השנייה היא קרן שורש, שדואגת להעביר את התרומות ישירות למפונים. והשותף השלישי והחשוב הוא דפוס בארי, שברגע שחזר לפעול אפשר להדפיס את האיורים דרכו. 

זאת הזדמנות להגיד תודה אישית למעצבת ג׳ואנה אסרף מוויקס על עבודה וליווי מקצועי מעולים, ולרינת פלג מקרן שורש, שעובדות בהתנדבות ובמסירות איתנו כתף אל כתף

מאיירים מודעים לתפקידם כ״אחים למכחול״ וכמי שיודעים להעניק פרשנות לצעקה, עצב או תקווה שהצופה מרגיש, אבל אין לו את היכולת לבטא בעצמו

יובל: יפה. אז צמחו כל כך הרבה פרויקטים מבורכים בחודשים האחרונים בעולמות היצירה (כחלק כמובן מההתגייסות האזרחית בתחומים חשובים אחרים), איך אתה מסביר את ההצלחה של זיכרון עוטף? גם בכסף שגייסתם וגם בתפוצה שלו?

או במילים אחרות, מה יש באיור שעושה את זה

עמית: או, חיכיתי לשאלה הזו.

לאיור יש כח מרכך ומרפא שמתקשר נושאים מורכבים באופן שקל יותר לציבור לעכל, במיוחד בתקופה הזו שבה האיור הפך לסוג של ציפרלקס, אל מול הכמות הבלתי סבירה של סרטונים וצילומים מזעזעים שאליהם אנחנו חשופים על בסיס יום־יומי, שגורמים לנו לחוש בחרדה קיומית בכל פעם שפותחים את הנייד.

פעולת האיור היא פעולה הפוכה: היא מרגיעה. זו פעולה רגשית שממחישה בצבע, כתם וקו רעיון או סיפור. כשכל אלו מתחברים יחד נוצר קסם שעשוי להרגיש כמו יד מלטפת. מאיירים מודעים לתפקידם כ״אחים למכחול״ וכמי שיודעים להעניק פרשנות לצעקה, עצב או תקווה שהצופה מרגיש, אבל אין לו את היכולת לבטא בעצמו.

בתקופה הזו, גם אם נוגעים בנושאים קשים וכואבים, כמו באיורים של אור יוגב לדוגמה, איורים הנוגעים ומתארים נושאים ישירים וקשים, אין בהם רוע וזדון אלא מסר ברור שארוז באסתטיקה ויופי, שאליהם הנפש והעין חפצה.

וזה סוד הצלחתו של האיור בימים קשים אלו

יובל: ושל זיכרון עוטף?

עמית: אני חושב שההצלחה של זיכרון עוטף נובעת ממספר סיבות: העובדה שהוא עוסק במה שהיה לפני ה־7.10, בנוסטלגיה ובהתרפקות על הזיכרון הטוב, במסר של תקווה שיש בו, בעובדה שהוא קל לתפעול וביצוע, בממד ובערך הקהילתי שבו, שאינו מתייחס לסיפור של אדם בודד אלא מתאר מקום, לישראליות שבו, וגם לעובדה שיש בו פשוט איורים יפים שלא משנה אם ציירה אותם סטודנטית או מאייר ותיק הם שווים בערכם, גודלם ותרומתם

יובל: אז מה הלאה? מעבר לתערוכות ולשיתופי הפעולה שעוד יהיו, יש מחשבות על המשך?

עמית: כן. בעוד כחודש תהייה לנו סגירת מעגל כשיתקיים מפגש בקרית גת עם המאיירים ומפוני קיבוץ ניר עוז, אז גם נאייר את זכרונם הפרטי כחלק מהמיזם. זו הזדמנות גם לפנות למי מהמפונים שמעונינים שנאייר את זכרונם הפרטי שיתווסף למיזם, לפנות אלינו. 

חוץ מזה אני מוזמן להרצות על המיזם בהרבה מקומות, וכרגע נבדקת אפשרות שיחד עם דפוס בארי נעשה ספר ל״זיכרון עוטף״ שייצא לאור במהלך השנה

יובל: נייס. ספר נשמע רעיון מעולה. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרת לפני שנפרדים?

עמית: אנסה שזה לא ישמע כמו קלישאה, אבל אני באמת מאמין בתנועה ובעשייה שעושה טוב לבני אדם ועל הדרך גם לעצמך. האיור הוא כלי נפלא לאפשר לזה לקרות, ואני שמח להיות במקום שיכול להשפיע שהחיבור הזה ימשיך להתקיים