לצעוק בלי קול: ההפגנה הדוממת של אדם יקותיאלי

״אמיץ מספיק בשביל להודות שטעיתי״, ״תחשבי על זה כמו על בד שנפרם״, ״מי יזכור את זה עבורנו?״ – אלה שלושה מתוך 35 משפטים שירכיבו את המיצב ״הפגנה דוממת״ שיציג אדם יקותיאלי בשבוע הבא במסגרת אירועי ״יום אחד״ בפסטיבל ישראל (26-27.9).

״יום אחד״ יתרחש במשך יום אחד שלם – 24 שעות – עם מופעים ופעולות רצופים על במת אולם שרובר בתיאטרון ירושלים – פעולות של קהל יחד עם יוצרים, מוזיקאים, שחקנים, רקדנים, פרפורמרים, אנשי מילה ועוד. האירוע יתקיים ללא ההפרדה המסורתית בין קהל לבמה, בין צופה למופיע, ויקחו בו חלק בין השאר שלומי שבן, דאנה איבגי, אלכס פרפורי, אביתר בנאי, דנה מודן, יובל פלוטקין ואחרים.

כל הפעולות האלה יתקיימו כשאת המופיעים מקיף המיצב של יקותיאלי, שמורכב ממשפטים בעברית, אנגלית וערבית, שנכתבו באותיות דפוס שחורות ניטרליות על גבי באנרים לבנים בגדלים שונים (מ־1.5 ועד 13 מטרים), שייתלו בגבהים שונים סביב האולם. את המשפטים האלה ליקט יקותיאלי מתוך הודעות פרטיות שקיבל וכתב בחשבון האינסטגרם שלו בשנה האחרונה, מאז פרוץ המלחמה.

המהלך עבר כמה גלגולים רעיוניים עד שהגיע לזה הסופי. ״היה לי חשוב שהוא יוכל להביע את המקום שלי בתוך המציאות הזו, את הטון שלי שהוא טון אולי קצת יותר ביקורתי, למרות שאני שונא להשתמש במילה הזאת.

מה שמעניין אותי הוא לקחת טקסטים ולשים אותו בפורמט שמשויך להפגנות, לראות איך הם מתנהגים. כשיש עשרות באנרים, אפשר לדמיין שזו הפגנה ללא בני אדם. יש בה הרבה קולות אבל היא אילמת

״היה לי קשה ליצור בשנה האחרונה. רוב האנרגיה שלי היתה מתועלת לאקטיביזם. הפרויקט המשמעותי היחיד שעשיתי היה במסגרת פסטיבל של ציורי קיר בסקוטלנד שבו הוזמנתי להציג ביוני האחרון. כבר הרבה זמן שאני מסתובב עם הרעיון של באנרים על חזית של בניין, ובשנה האחרונה מצאתי את עצמי גם יוצר הרבה באנרים להפגנות.

״בפרויקט בסקוטלנד המשכתי את המתודה שלי מפרויקטים קודמים בשנים האחרונות, שבמסגרתה אני אוסף עדויות מאנשים סביב נושא מסוים או מקבוצה עם מכנה משותף מסוים, ומאותן עדויות אני שולף חלקי משפטים. במקרה הזה ביקשתי ממקומיים באברדין, העיר שבה התקיים הפסטיבל, לכתוב שני טקסטים – הראשון בנושא התפכחות והשני בנושא תקווה. קיבלתי טקסטים אקלקטיים, שנעו מהאישי ועד הפוליטי, ומהם שלפתי משפטים שכתבתי על באנרים ענקיים ותליתי על בית חולים נטוש במרכז העיר.

״בשיטה הזו של שליפת הטקסטים נוצר תמיד פער בין הקונטקסט המקורי לקונטקסט השלוף, שהופך להיות משהו יותר אבסטרקטי. בעבודה בפסטיבל החלטתי לשלוף את הטקסטים מהתכתבויות שהיו לי באינסטגרם, בעיקר עם ישראלים או עם יהודים אמריקאיים״.

חשוב לי להשמיע קול

יקותיאלי, שעד לפני כמה שנים נודע רק בכינוי know hope, נוהג להשתמש בטקסטים בעבודותיו לא מעט. ״ברוב המקרים יש בהן גם משהו ויזואלי, אבל אם זה היה תלוי בי הייתי מעדיף לעשות רק עבודות טקסט. הטקסט הוא הגו טו שלי, בסקצ׳בוק שלי כמעט ואין דימויים. ברגע שהתחלתי להשתמש בטקסטים שהם לא שלי, ההחלטה שלי היתה שהם לא יהיו בכתב היד שלי שבו השתמשתי בעבודות בעבר.

״גם הפורמט של הבאנרים הכתיב את הפונט השחור הניטרלי. אלה באנרים שמשויכים בדרך כלל להפגנות, שיש להם מסר או דרישה. מה שמעניין אותי הוא לקחת טקסטים שאינם כאלה ולשים אותו בפורמט שמשויך להפגנות, לראות איך הם מתנהגים. כשיש עשרות באנרים, אפשר לדמיין שזו הפגנה ללא בני אדם. יש בה הרבה קולות אבל היא אילמת״.

יקותיאלי מספר שבשבועות והחודשים הראשונים אחרי ה־7 באוקטובר הוא זכה להרבה תגובות והתכתבויות מהציבור הרחב. ״בתחילת המלחמה היה מרחב מאוד מצומצם שבו יכולתי להגיד מה אני חושב. רוב האנשים שתקפו אותי ברשת לא היו ימנים או ביביסטים, אלא דווקא שמאלנים וליברלים. כל ביטוי של הכרה במאבק הפלסטיני או באנושיות של בני אדם פלסטיני, נתפס כדבר חתרני ובוגדני.

״זה היה קיים גם לפני המלחמה, אבל הכל הקצין. היה לי חשוב להשמיע את הקול שלי גם כי אני צורך מידע שלא מגיע רק מערוצי התקשורת הישראלים, וגם יש לי ממשק בשטח עם מה שקורה בגדה, בעקבות פעילות אקטיביסטית שאני עושה כבר במשך שנים.

״אני מתקיים פה עם תחושת אשמה גדולה שזה באופן כללי לא דבר חיובי להיות מונע ממנו, אבל זה מה שאני מנסה לעבד דרך הפעילות שלי, דרך מה שאני עושה – גם באופן אישי וגם באופן אקטיביסטי ויצירתי. אני עוסק בנושאים האלה כבר שנים אבל תמיד ממקום אנושי ואמפתי של הכרה. קשה לי ליצור עכשיו יותר מתמיד כי המציאות היא כל כך קיצונית וגרוטסקית. יש תפיסה לפיה אלימות מגיעה מאנשים קיצוניים, אבל היא לא מגיעה רק מהם.

״אחרי כל השנה האחרונה ומה שאנחנו חווים – גם אני באופן פרטני וגם כולנו באופן קולקטיבי – ניסיתי למצוא דרך איך אני יכול להעביר את הדברים האלה הלאה. אני תמיד אוהב להשתמש בטקסטים אמיתיים כי הם אמיתיים. ניסיתי בהתחלה לייצר גרסה שמבוססת רק על טקסטים שלי אבל זה יצא ממש דארק, ובעיני זה פחות מעניין מבחינה אמנותית״.

אני לפעמים מתקשה במפגש שבין האקטיביזם לאמנות, כי יש להם טונים שונים. אבל אני כן מאמין שאמנות היא מקום להתלבטויות. אני שואל שאלות שאין עליהן בהכרח תשובה

הסינון של כל התכתובות עד הבחירה הסופית במשפטים היתה, לדבריו של יקותיאלי ״חפירה מאוד רצינית. עברתי על כל התגובות לפוסטים, לסטוריז, על כל ההודעות הפרטיות. זה היה אינטנסיבי וגם מעניין לראות את הטון שבו דיברנו וכתבנו בימים הראשונים ואיך עם הזמן הוא השתנה. בהתחלה גם אני הייתי רך יותר, עכשיו אני נוטה לכתוב קונקרטית.

״הוצאתי מאות משפטים ובסוף צמצמתי ל־35, שאותם חילקתי לשלוש שפות. אני מניח שרוב מי שיצפה בעבודה לא דובר את שלושתן, לכן צופים ספציפיים יקראו משפטים ספציפיים. יש לי רצון לייצר עומס ויזואלי וטקסטואלי, קולאז׳ שלכל צופה בו משהו אחר יתפוס את העין. אני לוקח בחשבון גם את העובדה שרוב מי שיגיע לאירוע לא יישאר לאורך כל 24 השעות, לכן התוכן של המשפטים יתחבר כל פעם גם למה שיקרה באותו הזמן על הבמה, והקונטקסט שלהם ישתנה״.

המסר הכללי שלו, הוא אומר, הוא מסר הומני, של הכרה באחר. ״אני רוצה שהמשפטים יאפשרו רפלקציה. כשאני כותב שלטים להפגנות, אני מוצא את עצמי כותב הרבה פעמים משפטים שהם שאלות. אני חושב שזה משהו שמוריד לרגע את מנגנוני ההגנה ומאפשר סיטואציה של התבוננות פנימה וזה תהליך דומה למה שאני רוצה לייצר בעבודה.

״אני מניח שעם השנים אפשר להבין מהן העמדות שלי ומהן מערכות הערכים והאמונות שלי, אלה דברים שאני גם מהדהד באינסטגרם. אני לפעמים מתקשה במפגש שבין האקטיביזם לאמנות, כי יש להם טונים שונים. אבל אני כן מאמין שאמנות היא מקום להתלבטויות. אני שואל שאלות שאין עליהן בהכרח תשובה״.

בתור מישהו שהתחיל את דרכו תחת השם know hope, הוא מספר שלמרות הכל – עדיין יש בו תקווה. ״התחלתי לכתוב את המשפט know hope ברחוב בגיל 18 כשהייתי בדיכאון, כי הוא הרגיש לי כמו משהו שהייתי רוצה להתקל בו במקרה אם הייתי בנאדם אחר. זה נשמע קיטש אבל אמנות הרחוב היא מה שהציל אותי, והתקווה הפכה לפוקוס הארטיסטי שלי. זה עדיין המנוע לעשייה שלי, כי בלי זה – נדפקנו״.

---

אדם יקותיאלי | הפגנה דוממת
יום אחד, פסטיבל ישראל, אולם שרובר, תיאטרון ירושלים
ניהול אמנותי: מיכל ואעקנין ואיתי מאוטנר
26-27.9