כל מה שחשוב ויפה
אדם יקותיאלי, A Desire Path Pushing Through A Minefield. צילום: שירה אבולעפיה
אדם יקותיאלי, A Desire Path Pushing Through A Minefield. צילום: שירה אבולעפיה

אדם יקותיאלי הפסיק לאסוף עדויות, אבל הצלקות עדיין נוצרות

בתערוכה חדשה בגלריה גורדון בירושלים, אדם יקותיאלי (know hope) ממשיך את העיסוק בצלקות, ולא נופל למלכודת הפוליטית־דידקטית (או הקיטשית־רומנטית). ולמרות שקשה לו להיות אופטימי, יש לו תקווה

יובל: הי אדם, מה שלומך בימים אלו, רגע לפני תערוכה חדשה בחלל הירושלמי של גלריה גורדון

אדם: הי יובל, אני בטוב! עוד הרבה קצוות לסגור, אבל מצפה מאוד לשישי הקרוב. איך אתה?

יובל: עמוס יותר מתמיד, באיזה פרויקט גדול שעוד מעט אוכל לספר עליו, שהתחיל אי שם לפני הקורונה. מה שמזכיר לי שהפעם הקודמת שפרסמנו את הראיון של ג׳וי איתך, זה היה בינואר 2020, שנייה לפני שהתחילה המגיפה, מה שנראה מעידן פרה היסטורי. אתה גם מרגיש ככה?

אדם: כן, לגמרי. אני קורא לזה BC, כלומר before COVID. מרגיש שהחיים והעולם השתנו לגמרי בשלוש שנים האחרונות, בצורה שגם אני וגם כולנו עדיין ממשיכים לגלות. מרגיש, שבשונה משינויים גדולים שקורים בחיים, יש איזשהי נקודת ציון שאפשר לשים עליה את האצבע. 

ואני סקרן לשמוע על הפרויקט שאתה עובד עליו! גם הפרויקט שלי (שאת חלקו אני מציג בתערוכה זו) התחיל קצת לפני, והוא השתנה מלא מאז בעקבות השינויים שגם אני עברתי

יובל: אז על שלי אוכל לספר ממש בקרוב, ובוא נדבר על הצלקות: ספר מאיפה הוא התחיל

אדם: כבר שנים שאני עוסק באנלוגיה המטאפורית בין צלקות לגבולות, אבל בערך לפני חמש שנים הבנתי שאני רוצה לעסוק בתכנים האלה באופן פחות מטאפורי, אלא יותר ישיר. התחלתי לקיים מפגשים עם משתתפים ישראלים ופלסטינים, במטרה לתעד את הצלקות הפיזיות שעל גופם ולאסוף מהם בצורת עדויות את הסיפורים על הצלקות – אנקדוטות שקשורות אליהן, איך הן נוצרו, מחשבות ורפלקציות שיש להם עליהן.

הפרויקט עוסק בקשר שלנו לגוף שלנו ולזכרון הגוף שלנו, ומשם בוחן את איך שאנחנו תופסים את המרחב ואת הנוף סביבנו, דרכו אנחנו יכולות לבחון את המרחב הגיאו־פוליטי כגוף שגם הוא נושא צלקות ומשמר זיכרון

All I Can Remember Is That It_s Part of Me (Adi, Wahiba, Noam). צילומי עבודות: שיר מיגאן

All I Can Remember Is That It_s Part of Me (Adi, Wahiba, Noam). צילומי עבודות: שיר מיגאן

All Those Routes and Obstacles (Motasem, Noam, Sheherazade, Dana)

All Those Routes and Obstacles (Motasem, Noam, Sheherazade, Dana)

Between the World I’ve Created and the One That Exists (Walid, Tareq, Sasha, Dafna)

Between the World I’ve Created and the One That Exists (Walid, Tareq, Sasha, Dafna)

It Separates Me From Myself (The Gut)

It Separates Me From Myself (The Gut)

יובל: ומה השתנה בשלוש השנים האחרונות?

אדם: זה משהו שאני עדיין מנסה להבין בעצמי. הרגיש לי שבתחילת תקופת הקורונה הייתה הזדמנות לשנות תפיסות גדולות לגבי האחריות הקולקטיבית שלנו אחד לשנייה, ואיזשהי ערבות הדדית רחבה בגלל סיטואציות שנקלענו אליהן. אבל נראה שהערכים האלה לא בהכרח נשמרו, כי העולם חזר לעצמו על מאתיים.

זה עבר מהאטה גלובלית שלא הכרנו בחיינו, למצב הייפר – הייפר־קפיטליזם, הייפר־לאומנות, וכו׳. אני מרגיש שבשבילי הזמן הזה יצר מרחב לבחון מחדש את סדרי העדיפויות שלי וגם יצר מרחב של התכנסות במובנים מסוימים. 

בתחילת הקורונה הייתי במצב בריאותי ופיזי מאוד לא טוב בגלל מחלה אוטואימונית שיש לי. זו הייתה תקופה מאוד מאתגרת שהכניסה לפרספקטיבה אחרת את פרויקט הצלקות ואת המפגשים שהיו לי עם המשתתפים שקרו במקביל תוך כדי הקורונה, כי הבנתי שיש לי חיבור מאוד אישי ועמוק מעבר לקונספטואלי ולרעיוני, מה שהיה ראשית הפרויקט בעצם

יובל: אז אם לחזור לתערוכה – מה אתה מציג בה בסופו של דבר?

הגבולות גולשים מחוץ למסגרת ולמעשה ״חוצים אותי לשניים״. רציתי למצוא איזו דרך לתקשר איך המציאות, שלפעמים נדמה שלא נוגעת בנו באופן אישי או יומיומי, מעוותת ומשפיעה עלינו באופן הכי ישיר

אדם: אני מציג כמה סדרות של עבודות. בסדרה אחת השתמשתי בחומרים מארכיון הצלקות שיצרתי, והשתמשתי בהם כחומר גלם. הוצאתי וחיברתי חלקי טקסטים לכדי יצירת טקסט חדש, מעין ״שיר שבור״ ולכאורה אקראי, שאליהם הצמדתי דימוי נוף שמורכב מהפשטה של צילומים שונים של גופי המשתתפים והצלקות שעל גופם.

רציתי לבחון איך טקסט מקבל משמעות חדשה כשמוציאים אותו מהקונטקסט המקורי שלו, איך נוצר סיפור חדש כשממזגים ואורגים טקסטים של כמה משתתפים ביחד, ואיך המאכלסים את הנוף, מרכיבים אותו. כך נרקם חיבור מיוחד בין כל המשתתפים בפרויקט לביני, למרות המציאויות השונות של כל משתתפת

יובל: מעניין!

אדם: סדרה שנייה מציגה פורטרטים עצמיים בצורת סילואט הגוף שלי, כשבמרכז כל עבודה מונחת מפה שקרועה לאורך קווי הגבול שלה, שאת הקרעים רקמתי חזרה. הגבולות גולשים מחוץ למסגרת ולמעשה ״חוצים אותי לשניים״. רציתי למצוא איזו דרך לתקשר איך המציאות, שלפעמים נדמה שלא נוגעת בנו באופן אישי או יומיומי, מעוותת ומשפיעה עלינו באופן הכי ישיר.

בתערוכה אני מנסה להבין מה המנגנונים שאותם אני מפעיל להבנה של המציאות הפוליטית שסוגרת עלינו, ומשם נוצרה סדרת העבודות של הפרחים בבטון, שמצד אחד מתעוותים ונשברים בחומר שסוגר עליהם, ומצד שני מוצאים את דרכם דרך הסדקים והשברים

בין אופטימיות לתקווה

יובל: אז יש לי שאלה, איך אתה נמנע ממלכודות: כי יש פה עיסוק פוליטי שיכול להיות דידקטי, ויש פה צלקות שתוך שנייה יכולות ליפול למלכודת הקיטש, ויש דימויי נוף שכמו כלום יכולים להיות מן דימויים רומנטיים, ואיכשהו אתה מצליח לדלג מעל כל המלכודות האלו. אני יודע שזה לא ״איכשהו״, ושאין פה איזה מתכון, אבל מעניין אותי מה התשובה שלך

אדם: משמח לשמוע שאני לא נופל לאף אחת מהמלכודות של הדברים האלה! כי אלה דברים שחשבתי עליהם בתהליך. בהקשר של הדידקטיות – המקום שממנו אני יוצא לרפלקציה על הנושאים האלה, ה״פוליטיים״, הוא תמיד רגשי וסנטימנטלי. זה כשלעצמו יכול להתקרב ל״דביק״, אבל אני גם מאמין שזה בכל זאת מכנה משותף שיכול לאפשר שיח כנה ואמיתי, שהוא סוג של access point לפירוק ופרימה של הדברים המורכבים והדידקטיים יותר

אדם יקותיאלי. צילום: אריאל פדהצור

אדם יקותיאלי. צילום: אריאל פדהצור

צילומי הצבה: שירה אבולעפיה

צילומי הצבה: שירה אבולעפיה

אדם: בחרתי להתעסק בדימויי נוף כי נוף, שעל פניו יפה ומרהיב, הוא מתחת לפני השטח בוער, טעון, ואורגניזם חי ונאבק. חלק ממה שאני מנסה לעשות בתערוכה הזו זה להסתכל על הנוף כמנגנון רגשי ולקבל איזשהי תמונת פסיכולוגיה של מקום. 

וקיטש בהגדרתו הוא דבר שנוגע בכולם, וצלקות הן דבר שיש לכולם ואנחנו חיים איתן, אבל לרוב לא מתעכבים ומהרהרים בהן באופן ישיר או מודע. בסיפורים שעלו אנשים דיברו על טראומות, מצבים של קרבה למוות, מקרי התמודדות עם נסיבות קשות ועוד. אני מאמין שכשדבר הוא באמת אמיתי ואותנטי, הקרבה לקיטש מאבדת את האחיזה שלה

יובל: לגמרי. אז יש לי שאלה: אתה אופטימי? וכן, אני יודע שזו מן שאלה גדולה כזו, אז תיקח אותה לאן שאתה רוצה

אדם: אני עושה הבדלה בין אופטימי לבין זה שיש לי תקווה. אופטימיות נוטה להתעלם מהמציאות ולחשוב שלא משנה מה, הולך להיות בסדר. אני חושב שצריך להכיר במציאות ולהתנהל מולה בשביל ליצור מציאות טובה יותר ולראות אופק.

אני מאוד מאמין באנשים ובאנושיות שנמצאת בנו, כך שבזמן שמסביבנו מרגיש שהקרקע והיסודות שעליהם אנחנו עומדים נשמטים, אני מרגיש שהכיוון של מפגשים ישירים ועבודה בקהילות קטנות הם כלים הכרחיים להחזרת תחושה של איזשהי שליטה או השפעה על המציאות הדחוסה. אני לא תמיד אופטימי אבל לזה אני מתכוון כשאני אומר שיש לי תקווה

יובל: אז שאלה אחרונה: האנשים שאיתם אתה עובד, בעלי הצלקות שאתה מתעד – איך הם תופסים את הפרויקט? אני מניח שיש מנעד של תגובות ובכל זאת

birds

אדם: כן, המשתתפות והמשתתפים תופסים את הפרויקט בהמון דרכים. המניע שלהם להשתתפות היה שונה – חלקם באו כי הם עוקבות ואוהבים את האמנות שלי, וחלק גדול לא הכירו בכלל את מה שאני עושה. חלק בחרו לגשת לזה באופן מאוד טכני, ולחלק זו הייתה הזדמנות להציף ולהתבונן, שלא לומר לחוויה תרפויטית. 

לא יוצא הרבה להקדיש זמן באופן מודע לשיתוף האחר בתכנים כאלה, במיוחד לא דרך מכתבים שכתובים ביד (כך העדויות נאספו), דבר שדורש תשומת לב ונוכחות אחרת. הסיפורים עצמם הם מנעד מאוד רחב, וכך גם רמות השיתוף.

זה היה תהליך מאוד מורכב להגיע לכל המשתתפים, כי היה לי חשוב שהדמוגרפיה תהיה כמה שיותר אקלקטית, ושתהיה מצדי שקיפות כמה שיותר מלאה בנוגע לתהליך. התכנים מאוד מאוד רגישים ומורכבים בסופו של דבר ממציאות שבה המצב הפוליטי לגמרי מחלחל לתוך האישי.

בזמן שזה בסך הכל פרויקט אמנות, ברור לי שאין לי את המותרות של להישאר ברעיוני והפילוסופי כשמדובר במציאות פוליטית ומאוד אמיתית שבה אנו נמצאים. הרי יש לה רמות השפעה שונות על המשתתפים השונים, וזה תלוי במקום שהם נמצאות במאזן הכוחות המקומי. הרגשתי ואני עדיין מרגיש, אחריות אתית גדולה כלפי המשתתפים והמשתתפות שבחרו לשתף אותי בסיפורים שלהם, דבר שהוא לא מובן מאליו

יובל: אכן לא מובן מאליו ואני חושב שבסוף זה עובר בעבודות. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרת לפני שנפרדים?

אדם: למרות שהפסקתי לאסוף עדויות, הצלקות עדיין נוצרות. מרגיש לי שהמקום הזה הוא פצע פתוח וכל עוד נמשיך להתעלם משורש האלימות, שהוא הכיבוש של העם הפלסטיני, הפצעים של כולנו לא יוכלו להחלים

יובל:: ואמרת שיש לך תקווה…

אדם: 🤞🏼


אדם יקותיאלי | A Desire Path Pushing Through A Minefield
גלריה גורדון, מרכז ספיר 3/57, ירושלים
נעילה: 15.7

Desire Path 9. צילומי עבודות: שיר מיגאן

Desire Path 9. צילומי עבודות: שיר מיגאן

Desire Path 10

Desire Path 10

Desire Path 8

Desire Path 8

Desire Path 7

Desire Path 7

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden