בואו לאכול איטי: פרויקטי הגמר שמשלבים בין אוכל ואמנות

לעיתים המזון הוא חומר גלם, לעיתים השראה ופתח לדיון, ולעיתים הוא עיסוק בחוויית אכילה וצריכה. אני חוקרת בהבט חזותי ותיאורטי ״עיצוב חוויות אכילה״ ורואה בו צורת שיח בעלת ערך ליצירת שינוי.

האוכל והמזון מהווים נושא מרכזי במגוון רחב של זוויות התייחסות, החל מההבט התרבותי־חברתי המתמקד בשימור מסורות ובניית זהות, וכלה בפריזמה האמנותית והעיצובית המשתמשת באוכל כחומר גלם ליצירה וחדשנות. הזווית הטכנולוגית משלבת חידושים בתהליכי יצירה, אבל גם הכנה ואכילה של מזון, כמו כלי אוכל כתוצר של אדם־מכונה או פתרונות אכילה לתנאי שטח בעת לחימה; בעוד ההבט הפסיכולוגי־רגשי מתייחס לקשר העמוק בין אוכל לזיכרונות ורגשות.

המזון כתעשייה, האתגרים הסביבתיים הנלווים לה ודרישה גוברת מצד צרכנים למעורבות חברתית, מניעים יוצרים.ות לעסוק באוכל מזוויות של בריאות וקיימות. ההבט ההיסטורי משקף את ההשפעה של אירועים על יצירה, הרגלי אכילה, חקירת זהות או מסורת וסוגיות מגדריות, שבאות לידי ביטוי דרך המרחב של המטבח על תפקידיו וסמליו השונים. כל אלה יוצרים תמונה עשירה ומורכבת למקומו של האוכל בחיינו, מעבר לארוחה ולתפקידו הבסיסי כמקור אנרגיה.

נראה שהעיסוק במזון עבור כל אחד מהסטודנטים, שהגישו את פרויקט הגמר שלהם בבתי הספר לאמנות ולעיצוב בקיץ האחרון, נולד באופן טבעי וכדרך יצירתית לנקיטת עמדה. כך, בין טעמים, זיכרונות ושאיפות, נרקמת תמונה מרתקת של עולם האוכל דרך עיניהם. הם מציגים זוויות ראייה שונות ומפתיעות על נושא שנדמה שכבר נאמר עליו הכל.

נראה שהעיסוק במזון נולד באופן טבעי וכדרך יצירתית לנקיטת עמדה. כך בין טעמים, זיכרונות ושאיפות, נרקמת תמונה מרתקת של עולם האוכל דרך עיניהם

בקצה אחד של השולחן הססגוני, יושבים פרויקטים המחברים בין תרבויות ומסורות: מאי חגיר מהמחלקה לתקשורת חזותית במכון טכנולוגי חולון מגישה כלי מטבח שהם כמו גשר בין התרבות הערבית להולנדית, מזכירים לנו שהזהות הישראלית היא תבשיל חם ועשיר. לצידה, מטר מסיליאתי לשה לתוך ספר חדש את סיפור החלה, מריחה את הבית ואת הזיכרונות שנאפו בתוכו. הספר תר אחר הסימן ״חלה״ כמושג קולינרי וכמסמן תרבותי.

לוטם ארז מהמחלקה לתרבות חזותית וחומרית בבצלאל מפתחת את Memories Archive – ארכיון דיגיטלי לסיפורים, זיכרונות וכלים הקשורים לסרוויסים משפחתיים. היא אורזת את הסיפורים והזיכרונות שמאחורי כל צלחת וסכו״ם כמסמן של תרבות שלמה.

במרכז השולחן ניצבות יצירות שמזון הוא נקודת מוצא עבורן ונוצרו מזווית קונספטואלית יותר. מירב לוין מהמחלקה לאמנות בבצלאל משתמשת בפרקטיקות של הבישול המולקולרי והרקע שלה במטבח ומגישה קוויאר אדום כמטאפורה לנפש (הדם שלה), ומאתגרת אותנו לחשוב על גבולות הקדושה והטאבו. במהלך התערוכה מירב הגיעה להחליף את הקוויאר הישן בחדש, פעולה שהפכה לפרפורמנס ואת זריקת הקוויאר הישן לטקס.

חן שחר מהמחלקה לאמנות בסמינר הקיבוצים מחלקת שוקולד תות, כשהטעם המתוק (מדי) מסתיר שיחה עמוקה על ניתוק רגשי. האכילה והמזון משמשים כאמצעי להעביר חוויה חושית ומלאת אמוציות הנוגעת לצורך בהגנה וליצר לחוות חיים מלאים.

בקצה השני של השולחן, הטכנולוגיה והעיצוב מתערבבים ויוצרים דפוסים מרתקים בעלי ערך אינטראקטיבי. עדן ששון שעובדת גם כקונדיטורית, מבית הספר לעיצוב באוניברסיטת חיפה (ויצו חיפה המחודש), יצרה את ״שאERיות״- פלטפורמה אינטראקטיבית שחושפת את האופן שבו כל אחד מאיתנו תורם לבזבוז מזון ומנגישה פתרון יצירתי ומעשי. על ידי מחולל שיוצר מתכונים לארוחות משאריות מזון היא מזמינה אותנו למטבח העתיד, שבו בינה מלאכותית עוזרת לנו להפוך שאריות למנות שוות.

העבודה set של דורון אביב וגפן דותן מהמחלקה לעיצוב רב תחומי בסמינר הקיבוצים, נוגעת בזווית התרבותית־חברתית הנובעת מחוויית אכילה. באמצעות אלגוריתם ועיצוב הן יצרו ממשק שמתרגם זהות אישית ותרבותית לכלי אוכל, מהלך שמדגיש את המגוון האנושי, זהות אישית, ומעודד דיאלוג בין־תרבותי שכל כך נחוץ בעולם, ובטח בישראל. המהלך העיצובי הזה מאתגר תפיסות מקובעות על זהות וייצוג ומציע ראייה גמישה ודינמית יותר של העצמי והאחר. למי שמכיר את התחושה, הטעם מכלים שנוצרו על ידינו, טעים ופותח יותר.

פרקטיקות של טעימה

חוקרים מציגים את הפוטנציאל של אמנות מבוססת־מזון ככלי שיכול לערער על תפיסות מקובלות של אכילה, מערכות מזון ותהליכי ייצור תעשייתיים. רון נאמי מהמחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר, עיצב ״כלי אכילה לא מנומסים״ המזמנים לחווית טעם שונה כך שהם מקרבים את האדם לאוכל באופן בלתי אמצעי. הכלים מעודדים תנועה ואכילה לא שגרתית ומזכירים לנו שאכילה היא חוויה חושית וכוללת הזמנה להתענג על הליקוק ועל המרחב שבין כף היד לפה.

לטענת החוקרים, פרקטיקות של טעימה (tasting practices) הן ביצועיות (performative), ויכולות ליצור עולמות חדשים דרך אוכל. הם רואים במעורבות גופנית ורפלקסיבית עם מזון כחלק ממחקר בינתחומי, ומציעים כי הפרעה לנורמות אכילה יכולה לפתוח מרחבים לספקולציה על כיצד מזון יכול להיות אחרת.

בין לבין, מסתתרים פרויקטים המשתמשים במזון כדי לשתף בסיפורים אישיים ורגשיים. הדר קמחי שילה מהתכנית לתואר שני באוריינות חזותית בסמינר הקיבוצים יוצרת זיכרון של אמא שלה מטעמים וריחות, ובכך אומרת שהאהבה והזיכרון טמונים בכל ביס. ריחות וטעמים הם שער לזיכרונות, זהות אישית ומשפחתית ואחראים על יצירת קשרים רגשיים.

היא יצרה פסלים מחומרים אכילים, פסלי־אמא עשויים סוכר, שוקולד, אדמה, תבלינים ושעווה, וכותבת שתמיד מרגש אותה שהאוכל שלה טעים לאחרים, סוג של להעניק משהו מעצמך (החשיבה הזו בדיוק הובילה גם אותי ביצירת הפרויקט לחם וחמאה #4, כצורה של חווייה מגולמת בגוף המאפשרת לי להשאיר משמעות וערך דרך הלב הסימבולי שלי באופן נצחי, טעים ומתכלה).

חוויה פיזיולוגית נוספת מציעה שלי אוחנה מהמחלקה לתקשורת חזותית במכון טכנולוגי חולון, כשהיא מנרמלת אכילה רגשית בחיוך. ״סֻכָּרִיָּה״ של שירה רוזנר מהמחלקה לעיצוב תעשייתי במכון טכנולוגי חולון מציגה סדרת ממתקים המאתגרת את המושג המקובל של ממתק הילדות ומתעכבת עליו כחווית מיינדפולנס משמעותית.

המרחב הסמנטי בין שפה, דיבור וחוויית טעם לבין הזיכרונות שעולים – הוא אחד המאפיינים המובהקים של תקופתנו, עידן של כלכלת טרנספורמציה שתכניות ריאליטי של אוכל הם מסימניה המובהקים. המשתתף, בדיוק כמו הצופה, מגיע כדי לעבור תהליך. זהו קתרזיס קלאסי שקרן שניידר מהמחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל בחרה לעשות בו מטעמים ורקחה ספר הפה האוכל הפה המדבר. היא משתמשת באוכל כמצע לשיח וזו בעצם המהות האמיתית של שעת ארוחה, מפגש אנושי וסיפורים. הספר נכתב בהשראת יחיל צבן, שאין חוקר אוכל ישראלי שלא קרא בכתביו.

העבודות של נעם מיכאל סנדרוביץ׳ וליאב טל מהמחלקה לאמנויות המסך בבצלאל נטועות בזכרונות משפחתיים. סנדרוביץ׳ מוצא את עצמו במבצע סבתא, להכין גפילטע פיש (דג קרפיון שלם ממולא בעצמו), על פי הצוואה הרוחנית והמתכון של סבתו הפולניה והאהובה. ככל שהוא מתקדם בשלבי המתכון, הוא נגרר לדיאלוג פנימי עתיר תסביכים בין־דוריים והתמודדות עם שד פנימי.

ליאב טל, לעומת זאת, משתמש בזכרונות פרידה כואבים כמנוע להשראה ויצירה, וחשוב מזה עבורו כיוצר, כמנוע לריפוי, התמודדות ושחרור הכאב. הסרט ״פנטסטיק״ מספר על גפן, בחור שמנסה להמציא פרסומת לתה אך חווה מחסום יצירה. טל מוצא בזיכרונות ורגשות אישיים המגולמים בכוס תה כחוויה חושית שממחישה את התהליך האישי והרגשי של היוצר בתהליך ועל הזכרון, במקרה זה הנובע מלגימת תה, ככלי יצירתי מעורר השפעה.

״עיצוב חוויות אכילה״ הוא מרחב אמנותי חדש לפעולה שצובר בעשור האחרון פופולריות בקרב יוצרים, וגם כבחירה של גופים לשיתופי פעולה. התחום עוסק באינטראקציה בין אנשים למזון מנקודת מבט רב־חושית ומציע הזדמנויות לחקירה ויצירה מעבר לעיצוב המזון עצמו

״עיצוב חוויות אכילה״ (eating design) הוא מרחב אמנותי חדש לפעולה שצובר בעשור האחרון פופולריות בקרב יוצרים, וגם כבחירה של גופים לשיתופי פעולה. התחום עוסק באינטראקציה בין אנשים למזון מנקודת מבט רב־חושית ומציע הזדמנויות לחקירה ויצירה מעבר לעיצוב המזון עצמו. הוא מאפשר לעצב חוויות, מערכות ורעיונות הקשורים למזון ולאכילה תוך התייחסות להבטים חושיים, פסיכולוגיים, תרבותיים וחברתיים. חוקרים מראים שחוויות אכילה יכולות לשמש כאמצעי לשינוי התנהגותי ותפיסתי, ואני צופה שעיסוק אמנותי ועיצובי זה רק יילך ויצבור תאוצה.

פרויקטים העוסקים בתזונה ובריאות תופסים גם כן מקום. אביה כהן מהמחלקה לתקשורת חזותית בבית הספר לעיצוב של אוניברסיטת חיפה, מספרת סיפור אישי על התמודדות עם מחלת מעיים דרך אוכל. היא מתאבלת על הזהות הבריאה שלה ומראה איך מחלה משנה את התפיסה של חוויית אכילה.

עמית לביא מהמחלקה לעיצוב תעשייתי במכון טכנולוגי חולון, מתמקדת בפה עצמו ומעצבת סוכריות המיועדות לתרגול פיזיותרפיה עבור אנשים המתמודדים עם פגיעה ביכולת הבליעה (דיספגיה), על מנת ליצור שגרת שיקום מהנה ועקבית. מירב לוין, דרך קוויאר הדם שלה, מעלה לתודעה את ה״נויטרופניה״- מחלה אוטואימונית נדירה שבה כדוריות הדם הלבנות והנחוצות הורגות את עצמן.

חוויית אכילה אמנותית הן תופעות שצומחות גם על רקע המחסור במשאבי טבע שהולך וגדל. במהלך הלימודים עדן ששון נחשפה לנקודות ה־SDG – Sustainable Development Goals שהן 17 יעדים של האו״ם לפיתוח בר קיימא שאומצו על ידי 193 מדינות, ביניהן ישראל. בישראל, עקב תרבות השפע שכל כך אוהבים, יש בזבוז מזון נרחב ברובו תחת משקי הבית הפרטיים, וזו אחת הסיבות שבגללן היעד הזה רחוק מלהיות מושג. חוקרים מדגישים את הצורך הגובר של יוצרים.ות להתמודד עם דאגות סביבתיות כחלק מהיצירה והעשייה האמנותית שלהם, מה שהופך את הבחירה בשילוב מזון ככלי אידיאלי לקידום ערכי קיימות ויצירת השפעה חברתית המעודדת שינוי התנהגותי.

הפרויקט סופרע Bad grocery של נעם זמסקי מהמחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל מציע פלטפורמה דיגיטלית שמנגישה מונחים ומידע מעולם הכלכלה ומציגה את שיטות הפעולה של תאגידי הענק. היא מאפשרת הצצה לאחורי הקלעים של הקשר הבלתי נפרד בין הון ושלטון מתוך תפיסה כי ידע הוא כוח, ואם נבין את שיטות הפעולה אולי נפעל באופן שונה כצרכנים.

שירי לובל מהמחלקה לעיצוב פנים במכון טכנולוגי חולון מציגה את ״השוק בכיכר אתרים״ בתל אביב במטרה לתמוך במפונים מהצפון ומהדרום ולאפשר דרך מכירה של התוצרת המקומית שלהם הזדמנויות כלכליות וקידום רעיונות של קיימות וחקלאות עירונית ומקומית. טל אלכס אשר מהמחלקה לעיצוב במוסררה יצרה את המניפסט והמדריך ״בואו לאכול איטי״ שעוסק בתנועת הסלואו פוד ומנסה לחבר אותה לזהות הישראלית. באמצעות עיצוב אשר מעבירה מסרים על אוכל וקיימות, ומציעה דרכים מעשיות לשינוי הרגלי אכילה וצריכה.

גל ויטה צדוק מהמחלקה לעיצוב פנים במכון טכנולוגי חולון מציג את ״עירונית בבית״, פרויקט חקלאות אנכית בבית ספר יסודי שבו התלמידים מגדלים, מטפחים ומשווקים גידולים של מזון בקהילה. העבודה הזו מחזקת את התפיסה של יצירת ערך משותף, כתובנה שהשלם גדול מסך חלקיו והעיסוק במזון כמנוע של שינוי הוא כלי יעיל. במחלקה לעיצוב תעשייתי במכון הטכנולוגי יצרה מאי בנימין אריזות מזון מהיר ויצרה שיטת השטחה אינטואיטיבית וחכמה לצמצום נפח האשפה הנזרק במטרה להפחית את העלויות הסביבתיות הנלוות לאריזות חד פעמיות.

ואי אפשר בלי מגדר: הדר בר נוי מהמחלקה לעיצוב אופנה בשנקר מביטה לאחור אל שנות ה־50, ומערערת על הדימוי של עקרת הבית בקולקציית אופנה שמבקשת ביס. בהקשר זה ולמול ההבניות החברתיות על נשיות ודימויים של גוף האישה כ״מאכל״, הפרויקט הוא פתח לדיון חשוב. גולן בירך מהמחלקה לאמנות בסמינר הקיבוצים, משתמש בחוויה מגולמת בגוף שנושאת איתה היסטוריה ורגשות – שאריות ארוחת השבת המשפחתית. הוא בוחר באוביקטים שהפכו לחוויה מגולמת בחומר ובטקסט כתוב, ומעניק להן מעמד של יצירת אמנות חזותית, כמו אומר שכל פירור הוא חלק מסיפור גדול יותר.

ולבסוף, על רקע השנה החולפת, המנה הזו פונה לחיילים: יואב צידון מהמחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר מזכיר לנו שגם בתנאי שטח ולחימה, הצורך באוכל חם ומנחם הוא בסיסי ואנושי. הוא מעצב ערכה שהיא כמו חיבוק חם לחיילים, מזכירה שגם ברגעים הקשים ביותר, אוכל יכול להיות נחמה ומקור כוח.

כך, מפרויקט לפרויקט, מתגלה תמונה עשירה ומורכבת של מערכת המזון. חוקרים מציגים את המושגים ״חשיבת עיצוב מזון״ ו״עיצוב אכילה״ כענף ייחודי ששייך למרחב הבינתחומי המשלב אמנות, מדע, טכנולוגיה ועיצוב כדיסציפלינה רחבה החובקת מגוון היבטים של יצירה וצריכת מזון, ביניהם חוויית אכילה מעוצבת שהתפתחה בעשורים האחרונים כתחום חדש, המשלב אלמנטים של אמנות, עיצוב וגסטרונומיה.

עיצוב מזון הוא תהליך יצירתי מודע ומכוון שמביא חדשנות ויוצר השפעה ליצורים חיים ולכדור הארץ בכל מה שקשור למזון ולפעולת האכילה: ייצור, רכש, שימור והובלה, והכנה, הצגה, צריכה וסילוק. עיצוב אחראי על מתן משמעות לחיינו, מה שמרמז על החשיבות של יצירת חוויות רגשיות ומשמעותיות סביב אוכל.

כל יצירה היא כמו מרכיב בתבשיל גדול, מוסיפה טעם, צבע וריח משלה. יחד, הן מזכירות לנו שאוכל הוא הרבה יותר מסתם דלק לגוף. הוא שפה, זיכרון, אמנות ואהבה, והיוצרים שעוסקים באמנות זו הם השפים של העתיד, מבשלים לנו עולם חדש ומרתק, ביס אחר ביס.