מגלים אוצרות // עמנואלה קלו

הפעם הראשונה

״וולס – תצלומים, צבעי מים, תחריטים״, בשנת 1993, זמן קצר לאחר שהתקבלתי לתפקיד עוזרת אוצרת במחלקה להדפס ורישום במוזיאון תל אביב.

אלפרד אוטו וללפגאנג שולצה, המוכר בכינוי וולס, היה צייר, צלם ואמן הדפס שפעל בגרמניה ובצרפת משנות ה־30 ועד תחילת שנות ה־50 של המאה הקודמת. אני אצרתי את החלק של צבעי המים והתחריטים ורונה סלע, אוצרת הצילום של המוזיאון באותם הימים, את החלק של התצלומים.

התחנה האחרונה

התערוכה ״מלחמה ושלום – 50 שנה לסדנת ההדפס ירושלים״ מציינת 50 שנים להקמת סדנת ההדפס בירושלים ומעלה על נס את תרומתה המהותית לאמנות ההדפס בארץ ואת קשריה ההדוקים עם מוזיאון תל אביב. לאורך שנות עבודתי במחלקת הדפס ורישום במוזיאון הייתי בקשר רצוף עם הסדנה ועם מייסדה ומנהלה אריק קילמניק, קשר שקיבל ביטוי והוביל לתערוכה הנוכחית.

בחרתי בנושא של מלחמה ושלום כמסגרת להצגת העבודות, לנוכח המצב ובהקשר לרומן הידוע של טולסטוי. הסדנה ואריק קילמניק ביססו לאורך שנות הפעילות את מדיום ההדפס בלב ליבה של האמנות הישראלית דרך הזמנת אמניות ואמנים ליצור בה בטכניקות שונות.

חלק מהאמנים היו מבוססים וידועים, אחרים היו בתחילת דרכם. בתערוכה משתתפים 49 אמנים שייצרו הדפסים לאורך השנים בסדנת ההדפס. כשליש מהעבודות המוצגות הן מאוסף המוזיאון והיתר הושאלו מהסדנה לתערוכה.

העיסוק בסדרות הדפס מופתיות היא מחשבה שהחלה אצלי בהצגת הסדרה ״בתי הכלא של הדמיון״ של ג׳ובאני בטיסטה פיראנזי לצד מיצב סבך החוטים וגרם המדרגות של צ׳יהארו שיוטה ב־2016. אני מקווה להמשיך ולהציג יצירות מופת כמוה ועוד רבות

מכל מלמדיי השכלתי

התחלתי את עבודתי במחלקת האוצרות בשנות ה־90, שנים של שינויים בשדה האמנות העולמי. דוגמה טובה לכך הייתה העלייה המטאורית של ה־YBA (אמנים בריטים צעירים). רבות נכתב על כך ועל השינויים ברפרטוארים שהתהוו והתבססו אז. זכיתי לראות זאת בתערוכה ״סנסיישן: אמנים בריטיים צעירים מאוסף סאצ׳י״ במוזיאון ברוקלין ב־1999. התערוכה, שנאצרה על ידי נורמן רוזנטל, הוצגה לראשונה ב־1997 ברויאל אקדמי אוף ארט בלונדון.

היא שיקפה וגם הגדירה במידה רבה מגמות שרווחו אז באמנות שנחשבו סנסציוניות וקונטרוברסליות, במיוחד כפי שהשתקפו מעבודותיהם של אמנים כמו דמיאן הרסט, טרייסי אמין, שרה לוקס, ג׳ייק ודינוס צ׳פמן, קריס אופילי ומייקל לנדי. העבודות היו חזקות ומפתיעות והשאירו רושם עז, והן נחשבות היום אייקוניות.

קו נמתח ונשזר בין התערוכה הזו ותערוכות מרתקות נוספות כמו ״אפוקליפסה, יופי ואימה באמנות העכשווית״, שנאצרה על ידי נורמן רוזנטל ומקס וויגרמן ברויאל אקדמי אוף ארט בשנת 2000. היא כללה מיצבי אקסטרווגנזה דוגמת Hell של האחים צ׳פמן ומיצבים גדולי ממדים מרהיבים ומטרידים שיצרו דמיאן הירסט, שרה לוקס ואגנוס פיירהרסט, שהוצגו אחר כך בטייט בריטן ב־2004 בתערוכה In- A-Gadda-Da-Vida (בעקבות שיר מ־1968 של הלהקה הפסיכדלית Iron Butterfly). דוגמה נוספת לאותה המגמה היא המיצג של מייקל לנדי Break Down מ־2002 שבו גרס את כל רכושו בלונדון סאות׳ גלרי.

באותן השנים הציג פרנצ׳סקו בונאמי בביאנלה בונציה (2003) מהלך מקביל שיילך ויתחזק בביאנלות הבאות כמו אצל מסימיליאנו ג׳וני ב־2013 בתערוכתו המופלאה ״הארמון האנציקלופדי״, ויגיע לשיא באופן סנסציוני בביאנלה ב־2022 בתערוכה ״חלב החלומות״, באוצרותה של צ׳ציליה אלמאני – שהעמידה במרכז את העיסוק במה שמעבר למציאותי, בסוריאליסטי, בנשי, ובהדגשים ובקריאה חדשה של מציאות ״שולית אלטרנטיבית״, כשלאונורה קרינגטון שימשה השראה לכותרת הביאנלה ולתכניה.

תערוכת החלומות

העיסוק בסדרות הדפס מופתיות היא מחשבה שהחלה אצלי בהצגת הסדרה ״בתי הכלא של הדמיון״ של ג׳ובאני בטיסטה פיראנזי, לצד מיצב סבך החוטים וגרם המדרגות של צ׳יהארו שיוטה ב־2016. אני מקווה להמשיך ולהציג יצירות מופת כמוה ועוד רבות.

אני חושבת על תערוכה שתעסוק במפגש של מספר מבעים סוריאליסטיים שיתקבצו סביב סדרה של 42 הדפסים שעשה סלבדור דאלי לשירי מלדורור ב־1934. הסדרה, שנחשבת למופת ביצירתו של דאלי, מאיירת יצירה שנחשבת לקלאסיקה יוצאת דופן בתוכנה ובצורתה, המורכבת משישה שירים בפרוזה מאת איזידור דקס, המכונה הרוזן לוטראמון. בעיני הסוריאליסטים נתפס לוטראמון כאחד מגדולי התרבות שהשפיעו על התנועה הסוריאליסטית לצד רמבו, המרקיז דה סאד ועוד.

שירתו של לוטראמון מבטאת צד אכזרי, סובל, לועג ומיואש של מצב האדם. בהקבלה אליה יצר דאלי הדפסים רווי עיוותים והשחתות של הגוף האנושי. המשפט הלקוח מהשיר השישי שהיה למוטו של הסוריאליזם. הוא מתאר מפגש אקראי המתקיים על גבי שולחן הניתוחים בין מכונת תפירה לבין מטריה, ומהווה את נקודת המוצא לתפיסה המטפורית הסוריאליסטית, הבנויה על שונות או ניגודיות עיוות, מבוכה או בלבול. משפט זה הוא במידה רבה גם נקודת המוצא לתערוכה העוסקת במפגש המאפשר את קיום השונות זה לצד זה.

בקרוב אצלך

בשנה הבאה אעצור תערוכה ליוסי מרק, זוכה הפרס על שם חיים שיף לאמנות פיגורטיבית־ריאליסטית לשנת 2024. הוא יוצר בריאליזם נזירי שהוא בין רישום לציור, המעמיד במרכזו את המונומנטליזציה של האינטימי, מתוך כוונה לייצר נקודת משען לחוויה משתהה וממוקדת.