להחזיק את מה שהולך להיעלם: אבי סבח במוזיאון תל אביב

בחמש השנים האחרונות אבי סבח חי ועובד בפורטוגל. הוא הגיע לשם עם משפחתו ב־2019 לטובת פוסט דוקטורט של בת הזוג, ו״מצאנו את עצמנו נשארים. דברים הפכו להיות יותר קבועים מזמניים״. תערוכת היחיד שלו ״נוטה להישכח״ שמוצגת בימים אלה במוזיאון תל אביב (אוצרת: דלית מתתיהו), מושפעת במידה רבה מאותו שינוי מקום, שינוי אווירה, שינוי אקלים ושינוי אורח חיים.

את התערוכה מציג סבח בעקבות זכייתו בפרס רפפורט לאמן מבטיח לשנת 2022, והיא מורכבת מסדרות של ציורים – חלקם נוצרו עוד לפני ההכרזה על הזכייה ולפני שתכנן תערוכה. ״מה שהיה לי הכי חדש בפורטוגל הם שינויי האקלים הדרסטיים״, הוא אומר. ״ביום אחד יכולות להיות ארבע עונות. הכל רווי מבחינת מזג האוויר.

״עוד תופעה שהשנה היתה משמעותית במיוחד היא שריפות. יש פה שריפות מטורפות. זו הטרגדיה של פורטוגל. הכבאים הם הגיבורים המקומיים ויש בסיסי כבאות כמו שיש בסיסי צבא בישראל. ממש לאחרונה, לפני שהגעתי ארצה לפתיחה של התערוכה, היו שריפות בכל צפון פורטוגל כך שהריחו עשן בכל המדינה. ממש ירד אפר מהשמיים. תחושת מחנק.

״זה נכון שיש גם הרים וגבעות ירוקות ונהרות ומקווי מים ואזורים מושלגים. רק שבקיץ הכל מתייבש וכל הצמחייה נדלקת. זה באופן טבעי נכנס לי לציורים. הערפל והעשן שהם מאוד דומים התמזגו אצלי לחוויה שהיא גם רגשית וגם ויזואלית. הרגשתי שאני חי בתוך אוויר מסמא שלפעמים ממש לא רואים בו כלום, ויש ריח שמלווה אותו כל הזמן״.

יש לי תיאוריה שלפיה בגלל שכל ילד מתחיל לצייר קודם כל על נייר, זה חומר שטבוע עמוק מאוד בהוויה שלנו. הוא הגיע בזמן שלמדת את העולם והיית תמים, והדברים עוד היו פשוטים. משהו מזה נשאר

אבל השריפות, העשן והערפל הם לא אלמנטים שמופיעים בעבודותיו של סבח רק בגלל המעבר. ״הזיכרון הראשון שלי הוא מתקופת מלחמת לבנון הראשונה (אז עוד קראו לה מלחמת שלום הגליל). גדלתי בצפון, במעלות תרשיחא, ובילינו, קצת כמו היום – הרבה זמן במקלטים. אז אפילו אזעקות לא היו.

״כשהייתי בן 4 או 5 היה אירוע ספציפי שבו נפלה קטיושה בסמוך לבית של הדודים שלי בזמן שהייתי שם. זה זיכרון חזק של פיצוץ מאוד חזק ואז חושך, שקט ופחד. אני ממש זוכר את הרגע הזה שבו רגע אחד אני משחק על השטיח ורגע אחרי המציאות נפרעת. אני חושב שכל מה שאני עושה מאז – נובע מהנקודה הזאת. זו חוויה שנמצאת כמעט בכל ציור שציירתי.

״אחרי הפיצוץ אבא שלי הגיע, כנראה רץ מהבית שלנו שהיה לא רחוק. הרים אותי על הכתפיים ועברנו ליד הבניין הבוער. כל מה שידעתי עליו הוא שגרה בו מישהי שיש לה הרבה כלבים. הדימוי הזה של בניין שנשרף וכלבים שנשרפים בתוכו הוא משהו שלא עוזב אותי. אני יכול ממש לצייר אותו עכשיו״.

למרות שמדובר בזיכרון לא מאוד נעים, סבח מספר שהוא ״תמיד מנסה להישאר אותו הילד״ כשהוא מצייר. ״למרות המערכות, למרות הגלריות, למרות המוזיאון, למרות בצלאל. החזקת עיפרון היא כר תגובה. היא פעולה שהיא תמיד קצת טיפולית עבור מי שעושה אותה״.

להגיע לחשיכה

בתערוכה מציג סבח למעלה מ־40 עבודות, שנוצרו כולן בחמש השנים האחרונות. ״קצת אחרי שהגעתי לפורטוגל התחילה הקורונה, מה שגרם לי, יחד עם המעבר, לשנות את כל הסט בסטודיו. השינוי הכי משמעותי היה שעברתי לצייר בצבעי מים. בהתחלה חשבתי שזה עניין זמני. אלה צבעים זמינים יותר, שילדים יכולים לחיות לידם. משהו בקומפקטיות של הצבע התאים להגעה שלי לפורטוגל, שגם גיליתי ששופעת במקורות מים.

״לימדתי את עצמי לצייר בצבעי מים מאפס. אף פעם לא עבדתי איתם לפני. זו היתה שנה שלמה של בדיקות ושיעורים עצמיים, אבל לא יכולתי להישאר בזה ברמה של תחביב. זה מדיום מוזר כי מצד אחד הוא מזוהה עם ציירים חובבים, ומצד שני הוא קשה מאוד לציור – בעיקר שמנסים להגיע לחשיכה. דווקא בגלל שהוא מזוהה עם צבעוניות רכה ובהירה, ניסיתי לקחת אותו לחשיכה״.

מלבד צבעי המים, המאפיין המרכזי של העבודות בתערוכה הוא שכולן נעשו על נייר. ״ציירתי הרבה על בדים בעבר, וגם על מתכות, על נחושת, על פרוות סינטטיות. אבל נייר הפך להיות המצע המרכזי עבורי. יש לי תיאוריה שלפיה בגלל שכל ילד מתחיל לצייר קודם כל על נייר, זה חומר שטבוע עמוק מאוד בהוויה שלנו. הוא הגיע בזמן שלמדת את העולם והיית תמים, והדברים עוד היו פשוטים. משהו מזה נשאר.

״אני חושב שמי שהתחיל לצייר על בד עשה את זה דווקא כטינאייג׳ר, כשאתה זועם ולא ממש אוהב את העולם. משהו מהזעם הזה תמיד נשאר בצבע על בד. כשאני עובד על נייר, אני מרגיש הרבה יותר כמו ילד ששואל שאלות. עבורי הנייר נשאר המצע הכי מתקשר ונדיב שאני יכול לעבוד עליו״.

העבודה בסטודיו, מספר סבח, היא עבורו פעולה ששואלת שאלות. ״ציור הוא בעיניי מערכת ששואלת. כשאני מתחיל לצייר יש לי מוטיבציה של מושג או דימוי בסיסי, אבל הוא לגמרי נודד למקומות אחרים תוך כדי, כתוצאה מריאקציות חומריות, מהזמן, מהחוויות ומהדימויים שמצטברים״.

תערוכת היחיד הגדולה הקודמת שלו בישראל, ״אפיים ארצה״, הוצגה בשנת 2020 במוזיאון הרצליה (אצרה: טלי בן נון). ״כשעבדתי על התערוכה הזו הייתי בתקופה אישית מורכבת. היא צוירה כולה בחושך וזה גם היה הנושא שלה. היא הרגישה לי כמו תחנה סופית, לא ידעתי מה אני אעשה אחר כך. היא דרשה מטלי האוצרת אומץ וליווי קרוב, כי אני הייתי בתקופה חשוכה, תרתי משמע.

״העבודה על התערוכה הנוכחית היתה מוארת יותר. הליווי של האוצרת דלית מתתיהו ואוצר המשנה טל ברויטמן היה ליווי מרחוק, אבל כן תהליך שבמסגרתו עלינו על הרבה דברים יחד. דלית היא זו שהגדירה את הרעיון של ׳ציור אטמוספירי׳, ציור שיש בו אוויר ואפשרות לחיים חדשים״.

בסדרות שאני עובד בהן יש חוקים ומגבלות – כאלה שאני קובע (ולפעמים אחר כך שונא את עצמי על זה). הם באים לידי ביטוי בדרך כלל בפלטה הצבעונית, בפורמט, בגודל. כשהכל פתוח, אני לא יודע מה עושים. כשיש חוקים למשחק – אני יכול לשחק

סבח עובד מאז ומעולם בסדרות, ובתערוכה מציג ארבע מהן: המעשן הגדול, רוח שנייה, נוטה להישכח, ובזמן האחרון. ״העבודה בסדרות מתאימה לי. טוב לי להיות במצב סדרתי, שבו אני בודק על פני תקופה ארוכה איך דימויים מתנהגים. זה משהו שגיליתי על עצמי אחרי הלימודים בבצלאל.

״בסדרות שאני עובד בהן יש חוקים ומגבלות – כאלה שאני קובע (ולפעמים אחר כך שונא את עצמי על זה). הם באים לידי ביטוי בדרך כלל בפלטה הצבעונית, בפורמט, בגודל. כשהכל פתוח, אני לא יודע מה עושים. כשיש חוקים למשחק – אני יכול לשחק״.

התערוכה מוצגת כשהסדרות הכהות יותר מוצגות על קירות לבנים, ואלה הבהירות יותר מוצגות על קירות שחורים. ״הסדרה המרכזית בתערוכה נקראת ׳המעשן הגדול׳ – סדרה של ציורים חשוכים שגודל הנייר בהם קבוע, הפלטה הצבעונית היא קבועה, הם חייבים להכיל לפחות 30 אחוז קרקע ו־70 אחוז שמיים, וכמובן שהעשן חייב להיות נוכח בהם.

״בתוך החוקים האלה הייתי צריך להבין מה אני עושה. החוקים שאני מציב לעצמי גם הופכים את הציורים לסוג של חלונות. אני מרגיש כאילו כל פעם אני מסתכל לתוך חלון אחר, שנמצא באותה הסביבה אבל האירועים בו מתחלפים״.

שם התערוכה, ״נוטה להישכח״, הוא מונח שמלווה את סבח כבר כמה שנים. הוא נכלל בהספד שכתב אחרי מותו של חברו האמן פסח סלבוסקי, שנפטר בערך באותה התקופה שבה עבר סבח לפורטוגל. ״קל לנו להיצמד לאירועים בלתי נשכחים, אבל להחזיק את מה שהולך להיעלם זו משימה יותר מורכבת. זה המונח שהרגשתי שאני זז איתו בתקופה שבה הגעתי לפורטוגל, ודלית זיהתה אותו גם בציורים.

״בתערוכה יש גם סדרה של ציורים שנקראת באותו השם, שבה דימויים של ענפים שבירים, פריכים, שנוטים על צידם. זו הדרך שלי לעסוק באפשרות לשכוח את הדברים, בתפר של בין לזכור ולשכוח. אי אפשר להתכחש לזה שרוב הדברים נשכחים, והחיים מורכבים בעיקר ממה שיישכח״.

למרות שכמעט כל הציורים בתערוכה צוירו לפני פרוץ המלחמה בארץ, הרבה מהתגובות של הצופים קישרו את העבודות למציאות הנוכחית. ״כמעט כל התגובות ששמעתי קישרו את העבודות למלחמה. אין לי התנגדות לזה. גם אני ביקרתי לא מזמן במוזיאון הפראדו ולא יכולתי שלא לקשר את הציורים השחורים של גויה למלחמה הנוכחית.

״ציור טוב הוא ציור שיודע להיות קרוב אליך, כמו ציור שצויר עבורך אבל מתוך חוויות של מישהו אחר. ציור מעניין יודע לגעת בתפר הזה שבין המוכר לזר״.

---

אבי סבח | נוטה להישכח
אוצרת: דלית מתיתיהו
מוזיאון תל אביב, שדרות שאול המלך 27
נעילה: 22.2