חומר עם רצונות: אתי גדיש דה לנגה מפסלת בפורניר

בחמש השנים האחרונות, מאז 2019, הציגה אתי גדיש דה לנגה תשע תערוכות יחיד והשתתפה בנוסף ב־23 תערוכות קבוצתיות, לצד תצוגה בבתי מלון והשתייכות לאוספים שונים. בכל התערוכות הציגה עבודות שעשוית בעיקר מעץ – חומר שלא עבדה בו עד אז, ולמדה לעבוד בו לגמרי לבד. העיסוק שלה בעץ, או ליתר דיוק בפיסול בעץ, התחיל אחרי עשורים של עיסוק באמנות, בכמה אופנים שונים.

את דרכה התחילה כסטודנטית במדרשה לאמנות, כשעוד פעלה ברמת השרון. אחרי שסיימה את הלימודים עברה לחיות בבנימינה, כשהיא כבר אם לילדים, ובמהרה הפכה למורה לציור למבוגרים ולילדים – כזו שלימדה במשך שנים את כל ילדי האזור. במקביל, הפכה לפעילה בקהילה המקומית, במסגרתה היתה אמונה מדי שנה על הקמת תפאורות לחגים, אירועים וטקסים.

בגיל 35, אחרי שנפרדה מבעלה ואב ילדיה, התחילה קריירה נוספת במשרד החינוך כמורה, ובמשך עשר שנים לימדה והמשיכה להעביר קורסי ערב באמנות למבוגרים. בשנת 2000, ללא כל ניסיון קודם, ביימה והפיקה סרט דוקומנטרי בשם ״ציפור חדשה בבקשה״ שהוקרן בערוץ 8, ובמקביל למדה לתואר שני בחינוך לאמנות.

״המון שנים לימדתי כי זו היתה הפרנסה שלי״, היא מספרת. ״ובמקביל, כל יום השתדלתי לצייר. אצרתי פרויקטים קהילתיים בקיסריה, במוזיאון המדע בחיפה, והצגתי מדי פעם בתערוכות באזור. הפכתי לדמות מוכרת בצפון הודות לפעילות הקהילתית והאמנות שלי ואפילו נכנסתי לאחת הרשימות של 100 הנשים המשפיעות באזור הצפון.

הפורניר הוא לא חומר שנועד לפיסול, הוא חומר ציפוי שאני לוקחת והופכת לחומר גלם. הוא קליפה, יריעה, הוא לא מצפה שיעשו ממנו דברים

״לא הבנתי אז איך עובד עולם האמנות. הצגתי פה ושם גם בתערוכות קבוצתיות בתל אביב, אבל זה לא הצליח להתרומם. בגיל 50 החלטתי שאני מניחה בצד את היצירה שלי. זה היה תהליך ארוך וקשה, אבל במשך חמש שנים כמעט ולא יצרתי בעצמי. התמקדתי בחינוך, שבמסגרתו היו גם פרויקטים אמנותיים, אבל ביצירה האישית שלי לא נגעתי״.

כשמלאו לה 55 עברה מבנימינה לבית קטן בגבעת אולגה, על הים. ״בפעם הראשונה הרגשתי אדם חופשי; מאושר. הפסקתי ללמד, עשיתי קורס אימון ומדי פעם התנדבתי בבתי ספר. ואז הגיעה שנה שבה מצאתי את עצמי מטפלת בשני הוריי המזדקנים שחיים בערד, שם נולדתי וגדלתי. במקביל נולדו הנכדים שגם הם העסיקו אותי לא מעט״.

נסיבות החיים הללו הן אלה שהובילו אותה לחזור לעשייה האמנותית שלה, אבל בצורה שונה לחלוטין. ״שכרתי מחסן קטן והתחלתי לעבוד בעץ. בהתחלה הייתי אוספת עץ מחברה של פרגולות בבנימינה ונכנסתי לעשייה מטורפת״.

למה דווקא עץ?

״חיפשתי משהו שאני יכולה לעבוד לתוכו. לא עבדתי עם עץ מעולם. כן פיסלתי וגם לימדתי פיסול בבתי הספר, בכל מיני חומרים שונים – מסלוטייפ ועד תחבושות גבס. אבל בעץ לא נגעתי מעולם, והוא הרגיש לי כמו חומר שאני יכולה לשקוע לתוכו. לאט לאט התחלתי לאסוף ולקנות כלים וללמד את עצמי לעבוד איתו. היום כבר יש לי סטודיו מאובזר שהוא ממש נגריה״.

אלמנט של גלוי ונסתר

האוביקטים הראשונים שמצאה את עצמה גדיש דה לנגה מפסלת בעץ היו סירות. ״אנחנו גרים ליד הים ויש לנו קיאק שהיינו יוצאים בו המון לים. המצב שאמא שלי היתה בו בתקופה הזו גרם לי לחשוב שהייתי רוצה, אם הייתי יכולה, לבנות לה רפסודה ולשלוח אותה למות בשלווה, בים, כמו שהיו עושים בעבר.

״הסירות האלה סימלו עבורי את הזמניות, את הארעיות של החיים. במקביל התחלתי לפסל פיגורינות נשיות, ערמות על גבי ערמות של כאלה״.

בשלב מסוים החליטה שהיא רוצה לפסל סירות גדולות יותר, ועצי האורן שעבדה איתם עד אז היו כבדים מדי למשימה. ״חיפשתי עץ קל ומצאתי את הפאולוניה – עץ שמגיע מסין, שם הוא מכונה ׳עץ הקיסרית׳. בגלל שהוא גדל מהר, יש במרכז שלו כמו צינור אוויר. ברגע שחותכים אותו לחצי, נפערות בו תעלות שלי נראו כמו וגינות קטנות. הנושא התחבר לי לפיגורינות הנשיות.

״במקביל, התחלתי לאסוף ברזלים חלודים. על חוף הים אצלנו זרקו לפני שנים פסולת בניין, והברזלים שנותרו שם השתלבו לי בצורה מושלמת עם העץ. בתערוכה הראשונה שלי בתל אביב, שהוצגה בשנת 2019 בגלריה פריסקופ, הצגתי סירות עץ, שכל אחת מהן עמדה על רגל שעשויה ברזל שכזה. ברגע שנגעו בהן, הן זזו. התחושה היתה שכל רגע הכל יכול ליפול ולהתפרק״.

השלב הבא בהתפתחות העבודה שלה בעץ היה גילוי הפורניר – חומר שעשוי משכבת עץ דקה (כ־1 מ״מ), ומשמש לרוב לציפוי ולחיפוי. ״באחת התערוכות שהצגתי בהן שילבתי באחת הסירות חוטי ברזל עם פורניר, וזה יצר צל נורא יפה. אמרתי לעצמי שיום אחד אעבוד עם החומר הזה, אבל הוא שכב לי בסטודיו ולא באמת ידעתי מה לעשות איתו.

״גם כשהחלטתי להתחיל לעבוד איתו, לא ידעתי איך לעשות את זה. זה לא חומר שנועד לפיסול, הוא חומר ציפוי שאני לוקחת והופכת לחומר גלם. הוא קליפה, יריעה, הוא לא מצפה שיעשו ממנו דברים. התחלתי לחתוך אותו לרצועות ולהרכיב מהן אובייקטים גדולים, חלולים מבפנים. לאט לאט הבנתי, ואני עדיין לומדת, את האפשרויות שגלומות בחומר הזה״.

לסדרות הפסלים הראשונות שיצרה מפורניר היא בנתה קונסטרוקציות מלייסטים של עץ שהחזיקו אותו מתוך הפסל, אבל עם הזמן הבינה שהיא לא צריכה אותן, שהחומר יכול להחזיק את עצמו. בסטודיו שלה בגבעת אולגה, שרובו בעל תקרה נמוכה, יש חלק גבוה אחד שבו התקרה מגיעה לגובה של כ־3-4 מטרים, ובו היא מרימה את הפסלים הגדולים, שלפעמים זה גם אתגר לא פשוט להוציא אותם החוצה מהסטודיו.

״עכשיו, לדוגמה, אני מציגה בגלריה בגבעת חביבה פסל גבוה ורחב של דמות שלובשת שמלה. הייתי צריכה לבנות אותו בשני חלקים כדי שיצליח לצאת מהסטודיו, אבל היום כשאני כבר שולטת בטכניקה הזאת אני לא נותנת למגבלות האלה להפריע לי״.

הפיתוי להיות צבעונית הוא גדול, והיה לי ניסיון אחד כזה, אבל במקביל אני מרגישה שאני צריכה להישאר הכי טבעית והכי נקייה. אני צריכה לקבל אישור מהחומר

ספרי על הטכניקה.

״אני עובדת ברצועות פורניר שאני מורחת בדבק נגרים. אם אני לא עובדת איתן מספיק מהר הדבק מתייבש, אז יש חשיבות גם למהירות העבודה. אני מניחה אותן אחת על השנייה ואז מחזקת באמצעות אקדח סיכות. אחרי שהדבק מתייבש אני שולפת את הסיכות החוצה. ביום עבודה אחד אני יכולה לירות משהו כמו אלף סיכות״.

את מתכננת את הצורה של הפסל לפני?

״יש לי תמיד כיוון. אני עובדת בסדרות ויש לי סקיצות מאוד ראשוניות שאיתן אני יוצאת לדרך. ואז אני עובדת עם החומר, שלא תמיד עושה את מה שאני רוצה שיעשה. לפעמים אני מוצאת את עצמי עובדת על מקטע קטן בפסל במשך חודש. זה חומר שיש לו את הגמישות שלו ואת הרצונות שלו, ובגלל שאני עובדת עם שאריות שאני מקבלת ממפעלים – הוא עשוי מכל מיני סוגים של עצים, שגם לכל אחד מהם יש את האופי שלו״.

״בעבודות הענקיות שלי חשוב לי להישאר אבסטרקטית במידת מה. ברוב המקרים יש בהן אלמנט של גלוי ונסתר, פתוח וסגור, לרוב עם איזושהי תנועה. בתערוכת היחיד האחרונה שלי, שהוצגה בספטמבר האחרון במקום לאמנות (אצר: יאיר ברק), היתה מעט שונה, כי ידעתי שאני רוצה להעביר תחושה של בוקס בבטן״.

תחושה שהגיע הודות למציאות הנוכחית?

״כן. בשלושה חודשים אחרי פרוץ המלחמה לא יכולתי להיכנס לסטודיו. ואז כשנכנסתי, אמרתי לעצמי שאני חייבת להתחבר למה שקורה. בתערוכה שהוצגה במרכז תאו בהרצליה הצגתי זר פורניר, בעקבות לוויה של חייל שנפל מבנימינה שנכחתי בה.

״בתערוכה במקום לאמנות הניסיון היה לעסוק במשהו שחבטו בו, משהו שיצא לו האוויר, משהו שמתכנס לתוך עצמו. לכל הפסלים שהוצגו יש פתחים שיכולים להיות פה או אוזן, משהו שיוצא החוצה או אפילו צועק עליך, אבל אף פיה לא מתרוממת למעלה. כולן במקום קצת שפוף, מורידות את הראש כמו מישהו שמחכה לחבטה הבאה״.

את ממשיכה לעבוד בפורניר?

״כן. אני מרגישה שאני רק בתחילת הדרך איתו ויש לי עוד הרבה מה לגלות. הפכתי חומר שלרוב משמש כדקורטיבי או מודבק על דברים – לגיבור של הדבר. הרבה אנשים ואמנים מגיעים ומתעניינים לשמוע איך אני עובדת איתו. אני נמצאת גם בדיאלוג מתמיד עם צבע ועם צמצום. הפיתוי להיות צבעונית הוא גדול, והיה לי ניסיון אחד כזה במסגרת עבודה שהצגתי בגלריה ארטורה, אבל במקביל אני מרגישה שאני צריכה להישאר הכי טבעית והכי נקייה. אני צריכה לקבל אישור מהחומר.

״בתקופה הנוכחית אני מנווטת בין שניים־שלושה כיוונים חדשים שאני רוצה ללכת אליהם עם הפורניר, אבל לפני כן אני מחכה להתמלא קצת באנרגיות חדשות אחרי ההתרוקנות שהגיעה עם סיומה של התערוכה האחרונה. יש לי את הסטודיו, חדר משחקים שהוא שלי ואני מבלה בו כל יום 8-9 שעות. יש הרבה תסכולים וגם הרבה טפיחות על השכם, ויש לי גם הרבה רעיונות לפסלים ענקיים שאני רוצה ליצור – אבל בשבילם אני מחכה להזמנה מחלל מספיק גדול״.