כל מה שחשוב ויפה
אתי גדיש דה  לנגה, התגלמות. צילומים: מ״ל
אתי גדיש דה  לנגה, התגלמות. צילומים: מ״ל

התגלמות: אתי גדיש דה לנגה במסע אישי, נשי, פנימי

פורטפוליו Promotion: אתי גדיש דה לנגה מציגה בגלריה B.Y5 סביבה צורנית בעלת נוכחות רבת עוצמה הנקראת כחוויה ויזואלית ותחושתית: בין חשיפה להצפנה, בין חרדה לנחמה, בין שבריריות וארעיות הקיום לבין תשוקה לחיים

11 אוביקטים מפוסלים אמורפיים למראה, שעיצובם משלב שאריות פורניר ומתכות חלודות, מציגה האמנית אתי גדיש דה לנגה בתערוכת היחיד שלה ״התגלמות״ בגלריה B.Y5. את כל אחד מהם מייחדים צורניות שונה וקנה מידה אחר; חלקם תלויים, אחרים קבועים על הקיר ויש שניצבים על הרצפה. אך הצבתם כמקבץ מייצרת בחלל הגלריה ״מקום״ – מוגדר ונוכח ובה בעת חידתי, ספק סביבת פולחן עתיקה, ספק סביבה עתידנית.

״דה לנגה מזמינה את המבקרים להיכנס לתוך המיצב, לנוע בין האוביקטים המהווים המשך למסע אישי, נשי, פנימי״, נכתב בטקסט הנלווה לתערוכה. ״באמצעות נוכחותם העצומה של הגופים, אך בו זמנית תחושת חוסר שיווי המשקל והארעיות שלהם, היא תוהה אודות מחזורי חיים״. 

הקווים האמורפיים וקליעות הפורניר, שמקנים לפסלים חזות כלשהי של פקעות ולחלופין של גלמים עטופים בתוך עצמם, מסתברים כתרגום ישיר של מה שהוביל את תהליך יצירתם. ״עבדתי עם תחושות פנימיות בלי לדעת או להגדיר מהו הדבר שמוליד אותן. אני לא יכולה לשים את האצבע על דימוי מסוים או מקור השראה מוצק, פשוט זרמתי עם עצמי, עם החומר ועם התהליך״, אומרת דה לנגה, שמעידה על עצמה שהיא ״ככלל אדם של תהליכים; של דבר שמוליד דבר ושל דרך שהיא מבחינתי חלק בלתי נפרד מחוויית היצירה״. 

בתוך כך, גם מציאת השם לתערוכה, שאצר בן זוגה האדריכל ירי דה לנגה, הייתה תהליך ארוך בפני עצמו. ״מעצם הווייתן תחושות שייכות למצב הכרתי. אי אפשר ׳לאחוז׳ אותן, וגם לא תמיד להגדיר אותן במדויק, ולכן לנסות לכנס את הממד המופשט שלהן ולמצוא שם למשהו שמבוסס עליו, היה מהלך מאתגר״. עם זאת, נראה כי התגלמות, השם שנמצא בעבורה, מיטיב לשקף את המופשטות שהפכה להתממשות; לסביבה צורנית בעלת נוכחות רבת עוצמה הנקראת כחוויה ויזואלית ותחושתית. 

העץ שלי

גדיש דה לנגה היא בוגרת המדרשה לאמנות עם התמחות בציור ובפיסול, בעלת תואר שני בחינוך לאמנות מאוניברסיטת לידס, ורזומה עשיר של מי שמחויבת לתחום המהווה בעבורה מושא תשוקה. חומרים ויצירה הם, לדבריה, מה שמזין את עולמה, וכל חייה סובבים סביב עשייה אמנותית לגווניה. 

לאורך השנים היא התמקדה בציור בעיקר, ובכלל זה יצרה תפאורות ענק, אך לא משכה את ידיה מפיסול בחומרים כמו מתכת ולבני איטונג. במקביל היא עסקה בהוראת אמנות והגישה תלמידים לבחינת בגרות בתחום, העבירה חוגי יצירה לילדים ומבוגרים, ויזמה הפעלות ופעילויות קהילתיות סביב נושאי אמנות. 

בין אלה, כמי שבדומה לתשוקה ליצירה גם ערך הקהילתיות הוא חלק בלתי נפרד מחייה, בשנת 2000 היא שילבה את שתי המהויות כשהפיקה וביימה סרט שהוקדש לתלמידתה תרצה קרן, מעצבת תכשיטים שחלתה והלכה לעולמה.

״לא היה לי שום רקע או ידע על יצירת סרטים, אבל האישיות יוצאת הדופן של תרצה, והפרויקט הקהילתי שקידמה לטובת שימור הבז האדום שנמצא בסכנת הכחדה, הובילו אותי לספר את הסיפור המיוחד שלה – סיפור של התמודדות אמיצה ופרויקט ערכי שמתקיים עד היום כחלק מתכנית הלימודים של בית ספר אלונה בבנימינה ובסיורים שנתיים ללא תשלום במרכז הצפרות״ (הסרט הוקרן במסגרת פסטיבל דוק אביב ובערוץ 8).

לפני כחמש שנים, כשמשפחתה העתיקה את מקום מגוריה מבנימינה לכפר הים בגבעת אולגה, היא יצאה לפנסיה מוקדמת. ״הייתי זקוקה לאתנחתא. זו הייתה תקופה לא פשוטה של טיפול בהוריי, שגבתה ממני הרבה כוחות״. כיוצרת בנשמה את המפלט מפני המפגש עם רגשות החידלון הקשים וכאב על חיים המגיעים לקצם, היא מצאה בסטודיו: ״גיליתי אז את הצד התרפויטי שיש לעיסוק באמנות״. 

עבדתי עם תחושות פנימיות בלי לדעת או להגדיר מהו הדבר שמוליד אותן. אני לא יכולה לשים את האצבע על דימוי מסוים או מקור השראה מוצק, פשוט זרמתי עם עצמי, עם החומר ועם התהליך

התקופה המורכבת אף סימנה שינוי בעשייתה האמנותית של גדיש דה לנגה, שהחלה להתמקד בפיסול בעץ. ״זנחתי את הציור, ומאז לא נגעתי במכחול. תמיד אהבתי עץ, אבל לא עבדתי איתו עד שנתקלתי בעץ הפאולוניה ואימצתי אותו להיות ׳העץ שלי׳. במקור הוא מסין, והודות למבנה המיוחד שלו ולתכונות שלו – קלות ועמידות כאחת, הוא עץ ׳מאפשר׳ שנוח לעבוד איתו ולעבד אותו במנעד צורות׳״.

לצד הפאולוניה היא שילבה בעבודות חלקי עצים שקוששה ״על הדרך״, לעתים גם חומרי רדי מייד נוספים, וכן מתכות חלודות, שאותן היא מגדירה כאהבה נוספת. ״אני אוהבת את האופן שבו החלודה משחקת עם החומר והופכת אותו למשהו אחר. הדרך שבה היא ׳אוכלת׳ אותו, שנדמית לעתים כמשרטטת עליו מעין צורות וציורים, מרתקת אותי. מוט ברזל לדוגמה, יכול להפוך כך לאוביקט שונה בתכלית״.

ארעיות וטלטלות של חיים

כתב היד האמנותי של גדיש דה לנגה מינימליסטי, וחותר לשמר ככל האפשר את מופעו האותנטי של החומר. כך היא מבצעת בו עיבודים וגימורים קלים בלבד, מכבדת את אופיו הראשוני ונצמדת לצבעו ולמרקמו. ״בתחילת הדרך עבדתי עם בולי עץ, ואז נעזרתי בכלים כמו מלטשת או מסור לצורך החיתוך. בעבודות העכשוויות עם פורניר התהליך הוא שונה, ומבוסס בעיקר על הדבקה״. גדיש דה לנגה בונה במסגרתו שלד קל מעץ, ובתהליך עמלני חותכת את שכבות הפורניר לרצועות ומדביקה אותן אחת־אחת תוך יצירת מופע קלוע. 

העבודות שלה רוויות משמעויות השאובות מעולמה הפנימי. באמצעות המגע עם החומר היא מנהלת דיאלוגים עם זיכרונות, רגשות ומצבי חיים, ומטעינה אותן ברבדים סימבוליים המבטאים מתח בין קטבים; בין חשיפה להצפנה, בין חרדה לנחמה, בין שבריריות וארעיות הקיום לבין תשוקה לחיים. 

אלה מהדהדים ביצירתה באמצעות מוטיבים שונים, שבהם בלט עד היום מוטיב חוזר של סירות. ״אנחנו אנשי ים, אוהבים אותו וגרים לידו, אבל דימוי הסירה נולד ממקום שהוא מעבר לכך. במהות שלהן סירות הן אמצעי שמאפשר מעברים של אנשים ושל מטענים, אבל בה בעת תנועתן נתונה לחסדי הרוח והגלים. ככזו יש בה ממד לא צפוי, שמבחינתי מסמל ארעיות וטלטלות של חיים״.

התגלמות אמנם ממשיכה ומשמרת את הממד התוהה, השברירי־ארעי שמלווה את יצירתה של גדיש דה לנגה, אך מתרחקת מדימוי הסירות שהפך מזוהה עמה. למעט סירה יחידה, שתלויה בחלקו העליון של קיר בחלל הגלריה, העבודות בתערוכה מסמנות אבולוציה בדרכה האמנותית; בקוויהן המעוגלים־זורמים־נשיים, בקנה המידה הגדול שלהן ובחומריות הנשענת על פורניר.

הפנייה לחומר נבטה, לדבריה, מסקרנות לגביו, כמו גם מרצון ליצור בקנה מידה גדול יותר במשקל קל יחסית. סנונית ראשונה של השימוש שבו נראתה בתערוכה ״מטענים״ שהציגה בשנה שעברה בסלון לאמנות, כשבה הוא שולב עם עץ. התגלמות לעומת זאת, מבוססת על פורניר, שאותו היא משלבת כדרכה עם חלקי מתכת באופנים שונים – בקשירה, בהדבקה, או כתקועים־מפלחים אותם. 

birds

התערוכה היא תוצר של שישה חודשי עבודה אינטנסיבית, ולצד הפסלים שמוצגים בה ארבעה אחרים נותרו לבסוף בסטודיו. ״בגלל גודל החלל שבו היא מוצגת ובגלל האינטראקציה שלהן עם העבודות האחרות הוחלט לא לשלב אותן הפעם. באופן כללי קשה לי להאמין שאת הפסלים הגדולים האלה יצרתי כאן, כי אין פה מקום לזוז. זה מזכיר לי את המטבח הקטנטן של סבתא שלי, שבאופן לא ברור הצליחה להפיק בו באופן שוטף כמויות עצומות של מטעמים. כנראה שזה סוג של תורשה ושאני כמוה, מצליחה לשחרר את העשייה ממקום קטן״, היא אומרת בחיוך. 

כך, חמש שנים אחרי פניית הפרסה שביצעה, רשימת התערוכות – יחיד וקבוצתיות – שדה לנגה הספיקה לזקוף לזכותה מאז 2019 מרשימה. הסטודיו שלה גדוש בעבודות והראש בתכניות לקדימה והלאה. ״שיטת העבודה שבניתי עם הפורניר היא בת פיתוח. ברור לי שאני ממשיכה לעבוד עם החומר וכבר רואה את הדבר הבא״.


אתי גדיש דה  לנגה | התגלמות
אוצר: ירי דה לנגה
גלריה B.Y5, בר יוחאי 5 , תל אביב
נעילה: 30.7

*כוכבית מייצגת שדות חובה

2 תגובות על הכתבה

  1. גל

    עוצמתי ומלא בדמיון ומשמעויות.

  2. נירה

    אין ספק שהעבודה הטכנית, כאן מענינת ומושקעת. הפורניר מזכיר לי את הכלים שעושים מבמבוק, אולי אפשר לעבוד עם במבוק.
    שאלה אחרת היא למה נועד המוצר הסופי האם לנוי או שנועד לספק את היוצרת בתהליך
    העבודה. דווקא מזכיר לי כונכיות ים.
    הייתי משלבת אותו כאהיל או כמוביל מהתקרה.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden