מיכל רינות, יובל כהן ושחר גייגר // נֶשֶׁף אותיות  

הפרטים הטכניים

נשף אותיות, עבודה של מיכל רינות, יובל כהן ושחר גייגר מהמרכז לעיצוב וטכנולוגיה על שם כדר בשנקר, שמוצגת במסגרת התערוכה ״פוווווווּ – כוח הנשיפה״ במוזיאון ארץ ישראל.

מי אני

מיכל רינות, מעצבת, חוקרת ויוצרת בתחום של עיצוב אינטראקציה (עיצוב דרכי המפגש בין אנשים באמצעות טכנולוגיה) וממשקי אדם־מחשב. אני בוגרת תואר שני בפסיכולוגיה קוגניטיבית (באוניברסיטת תל אביב) ובעיצוב אינטראקציה (באיבריאה שבאיטליה) ואני לקראת סיום דוקטורט בהנדסת מערכות מידע (באוניברסיטת בן גוריון).

אני חברת סגל בכירה בשנקר, שם הקמתי ואני ומובילה את המרכז לעיצוב וטכנולוגיה על שם כדר – שמפגיש לעבודה ולמידה משותפות על אינטראקציה סטודנטים מהנדסה, עיצוב ואמנות.

העבודה

עסקנו במרכז כדר לא פעם בנשיפה כסוג של קלט (input) ביצירות אינטראקטיביות, וכששמעתי שבמוזיאון ארץ ישראל מחפשים מי שיודע לעבוד עם נשיפה כדרך להפעיל עבודות שיש בהן טכנולוגיה – נעניתי מיד. למדתי מהאוצרות, מור חיימוביץ ונגה שרברק, שכוח הנשיפה מאפיין מלאכות עתיקות שמוצגות במוזיאון כמו ניפוח זכוכית וליבוי אש, והתלהבתי מהאפשרות לעצב ״מלאכות נשיפה״ חדשות.

בחשיבה משותפת עם האוצרות בחרנו להשתמש בלוגו התערוכה פוווווווּ – שעוצב כשובל של אותיות – ולהשפיע עליו בדרכים שונות עם הנשיפה שלנו. עברתי דרך השראות כמו ניפוח בלון, נשיפה על פרחי ״שערות סבא״, נשיפה על חול כדי לחשוף ממצאים ארכיאולוגים – עד שהגעתי לשלושה סוגים של חוויות נשיפה נבחרות: חשיפה, ציפה ומתיחה.

כל אחת יוצרת בהקרנה הגדולה בפתח התערוכה אפקט אחר על הלוגו ומזמינה נשיפה מסוג אחר, מתוך מטרה להסב את תשומת ליבנו לכך שאנחנו מומחים בהפעלת כוח הנשיפה. היבט נוסף של אינטראקציה שאני תמיד אוהבת לעבוד אתו הוא פעולה משותפת. בעידוד המוזיאון עברנו מעמדת נשיפה אחת לשלוש, וכך יכולנו לחלק תפקידים בין הנושפים ולהוסיף דינמיקות בין־אישיות מעניינות.

יובל כהן המופלא, בוגר של הנדסת חשמל בשנקר ועוזר מחקר במרכז כדר, הוא אמן בתוכנת touch designer. בעבודה קשה הוא אילף את האותיות להתעופף, להימתח ולהתפזר כמו שרצינו. שחר גייגר שלט ביד רמה על חיישני הנשיפה, ויורם רון צילם את הסרט היפה שאתם חייבים לצפות בו (כי להראות אינטראקציה בסטילס זה לא עובד!). סטודיו טוקן בנו את עמדות הנשיפה.

תעבירו את זה הלאה

הייתי רוצה להציג את העבודה בעוטף עזה. יש בפעולת הנשיפה היבט של עוצמה ושל הפחת חיים. הייתי רוצה לעשות גרסה מיוחדת וחדשה של העבודה שנוכל להפיח בעזרתה תקווה. שנוכל להעיף את מה שצריך לעוף; להפיץ אבקנים שיצמיחו משהו חי וטוב וחדש. הייתי רוצה לתת משהו יפה ופואטי לאנשי האזור.

פלוס אחד

עבודה ישנה יחסית ואהובה בשם פרויקט ציורי קופסה, ובאנגלית Drawbox. במסגרת הפרויקט מוזמנים ילדים ומבוגרים לצייר על נייר עם טושים, להניח את הציור בתוך קופסה מיוחדת, ובלחיצת כפתור אחת לשלוח את הצורות המצוירות לתוך עולם וירטואלי.

בעולמן החדש הצורות מקפצות, נתקלות בצורות אחרות, מצייתות לחוקים פיזיקליים, מקבלות חיים. אסתטיקה חדשה של קו, צבע, צורה והתנהגות מתגלה על מסך גדול. במקביל עומדת עמדה זהה במקום אחר, ומבקרים בשני המקומות מוזמנים לשלוח את צורותיהם להיפגש עם הצורות מהמקום השני, על המסך, בעולם מחובר.

עברו כבר עשר שנים מאז שהצגנו אותה במוזיאון העיצוב חולון וב־V&A בלונדון, ואני מקווה שנוכל לחבר שוב ילדים ממקומות שונים (אולי אפילו עוינים?) דרך הערוץ הזה של הציור. השותפים המעולים שלי לפרויקט הם דניל אומנסקי, נעמה אגסי ועירד לי.