״גרסת הבמאי״: חגיגת יום הולדת מסחררת

המופע ״גרסת הבמאי״ נוצר לכבוד חגיגות ה־50 ללהקת המחול הקיבוצית לפני כשנתיים, והוצג מחדש בחודש האחרון. הלהקה, שפועלת מכפר המחול בקיבוץ געתון ששוכן כ־10 ק״מ מגבול לבנון, כוללת רקדנים בינלאומיים, שעם פרוץ המלחמה עזבו את הארץ, ורק חלקם שבו ללהקה.

בתחילת המלחמה פונתה הלהקה כולה מכפר המחול, ומצאה בית זמני בקיבוץ מזרע, שם שוכנו הרקדנים במעונות הסטודנטים ונעזרו בסטודיו ובאולם המופעים של הקיבוץ. הלהקה שבה לגעתון ביוני, ועושה את חזרותיה בין האזעקות למרחב המוגן. כל הופעות הלהקה בחו״ל בוטלו (כמו גם של שאר הלהקות הישראליות), ובתקופה זו מופיעה בארץ בעיקר ״הקיבוצית 2״ – הלהקה הצעירה, שלא נדרשת לבמה גדולה ומופיעה גם בחללים אלטרנטיביים, והרבתה להופיע בפני מפונים.

״גרסת הבמאי״ נפתחת באופן דרמטי: חברי להקת המחול הקיבוצית עומדים במבנה על הבמה ושרים בקנון I Love You, לבושים בשמלות שחורות. הפער בין המילים לבין הנראות שמזכירה להקת מקוננות – טוען את המופע באנרגיה שממשיכה לפעום בו לכל אורכו.

״כשניגשתי ליצירה, הכוונה שלי הייתה ליצור חגיגה, חגיגת יום הולדת ללהקה שהייתה בת 50״, אומר רמי באר, מנהלה האמנותי של להקת המחול הקיבוצית ויוצר המופע. ״ניגשתי לזה עם חלקים שהופיעו ביצירות אחרות בהקשרים אחרים, בתלבושות אחרות, ולעיתים במוזיקה אחרת ובתנועה אחרת״ .

מוטיב יום ההולדת מלווה את המופע לאורכו, עם שירי יום הולדת, מתנות ועוגה, אבל יותר מכך הוא נראה כמו מסיבה על סמים שירדה מהפסים. בין המתנות, עוגת יום ההולדת עם הנר והבלונים, קורה עולם ומלואו.

זהו מופע מסחרר, שבו לרגעים אפשר לחשוב שיש יותר מלהקה אחת על הבמה. יש בו מעברים מהירים בין קטעי מחול קבוצתיים בתנועות אחידות לבין דואטים אינטימיים. גם אם החומרים מבוססים על חומרים תנועתיים מהעבר, הרי שקיבלו לבוש חדש ונוצץ.

מוטיב יום ההולדת מלווה את המופע לאורכו, עם שירי יום הולדת, מתנות ועוגה, אבל יותר מכך הוא נראה כמו מסיבה על סמים שירדה מהפסים. בין המתנות, עוגת יום ההולדת עם הנר והבלונים, קורה עולם ומלואו

גם התלבושות עשויות באופן מבריק – חמישה סטים של תלבושות דומות בלבן וקרם, שחור, אדום וכחול, ואחת נוצצת בפייטים. התלבושות הן מעין מעילים שהופכים לשמלות כהם נלבשים הפוך, עם הפתח מאחור, ולחצאיות כשהם נקשרים על המותניים. הוורסטיליות של התלבושות ומגוון הצבעים יוצרת מראה מתחלף בכל תמונה על הבמה ועושר חזותי רב.

לפעמים חובשים הרקדנים כובע ליצן חרוטי, שמזכיר רגעים מתוך ״אנאפאזה״ של להקת בת שבע, אך אופי התנועה שונה מאוד. התלבושות עובדות יד ביד עם התאורה, שמצליחה בכל פעם להפתיע ולהפוך את הצבעוניות של הבמה ולייצר עולם שונה, הפוך בצבעיו וברגש שבו, בקצב תזזיתי ומסחרר.

בלב המופע עומד שירו של דוד אבידן ״ריביירה״ שבו חוזרות השורות ״הַקַּיִץ חַם הַקַּיִץ חַם, שׁוּעָל שׁוֹטֶה חֲמוֹר חָכָם״, שאותן מקריאה נועם באר. אבידן, אחד המשוררים החדשניים והקונטרוברסליים שיצרו כאן, כתב שיר מקומי מאוד, משל אבסורדי בהיפוך התפקידים של החמור והשועל, שיר שקוצב את המופע ואת הזמן הישראלי – ״וְרַק יָדְעוּ שֶׁקֶּצֶב טוֹב / תָּמִיד מֹחוֹתֵיהֶם יִשְׁטֹף / כְּמוֹ הַגַּלִּים בְּהִלּוּכָם, / שׁוּעָל שׁוֹטֶה חֲמוֹר חָכָם״.

באר מנצל את הבמה במלואה, עם מחול סוער או עדין בחזית הבמה, כשבחלק מהזמן מתרחשת במקביל גם תנועה שנראית שנעשית באופן אוטומטי יותר, של רקדנים בעומק הבמה שנעים כמו סרט נע. השילוב יוצר התרחשות עשירה וחסרת הפוגה – שלפעמים נראה שהיא זקוקה לבמה גדולה יותר כדי לפרוץ במלוא כוחה.

באר הוא יוצר טוטאלי. הוא אחראי על הכוריאוגרפיה, על עיצוב הבמה, על התאורה ועל התלבושות, וגם על פס הקול (יחד עם אייל דדון). אולי זה מה שמאפשר ליצירתו להיות סוחפת ושלמה כל כך, אפילו ביצירה שמבוססת על חומרים קודמים.

כשצפיתי ביצירותיו בעבר, תמיד היה רגע שדמעות עלו בעיניי. חשבתי שאלו דברים שקורים רק באולם האינטימי של הלהקה בגעתון, מתוך הקרבה הבלתי אמצעיות שבישיבה במרחק נגיעה מהרקדנים. גיליתי שגם באולם סוזן דלל עוצמת הרגש והתנועה שטפו אותי וחנקו את גרוני.

ההופעה מגיעה לסופה בקרשנדו עוצמתי, עם קטע מחול סוחף שמביא את היצירה לשיאה. וכשנדמה שאי אפשר יותר, בסוף המופע, עולה באר על הבמה ומנצח על הלהקה, ורוקד איתם כאיש צעיר. זו הופעה שמאפשרת להתנתק מכל מה שקורה מסביב, ורק להיות בתוך האמנות, בתוך היצירה, בתוך האהבה. זריקת חוסן שנשארת שמזכירה שיש סיבה לחיות.

---

להקת המחול הקיבוצית | גרסת הבמאי
כוריאוגרפיה, עיצוב במה, תאורה ותלבושות: רמי באר