״מהחשכה״: ליהיא טלמור יוצרת מציאות אחרת

״משוטט הוא מישהו שהולך ללא מטרה״, אומרת ליהיא טלמור. ״אני משוטטת. הולכת ברחוב, לאיזשהו כיוון מוגדר, אבל בדרך מסתכלת למעלה, למטה ולצדדים. אני מצלמת דברים שונים ומוזרים, מה שהופך אחר כך לקרקעית של העבודות שלי״.

בתערוכה ״מהחשכה״ שמוצגת בימים אלה במוזיאון חיפה (אוצרת: שחר דורון), מציגה טלמור עבודות מתוך סדרות שונות שיצרה בשני העשורים האחרונים. העבודות שלה מבוססות על המציאות, על פרגמנטים של מקומות קיימים וסיטואציות קיימות, שמהם היא יוצרת עולמות חדשים. את התערוכה היא מציגה במסגרת מקבץ תערוכות המוקדש לצפון הארץ, בדגש על אמניות נשים שעובדות בו או מגיעות ממנו. לצידה מציגות תערוכות יחיד אלה ליטביץ, הדר סייפן, מרב סודאי, רחל אניו, לירון חנה אוחיון ועמית גביש.

טלמור, שלא מזמן מלאו לה 80, חיה במקביל בצפון הארץ ובמקום רחוק ואחר לגמרי – ונצואלה. מביתה האחרון שבקיבוץ אדמית שבצפון היא פונתה עם פרוץ המלחמה, ומאז היא חיה בעכו על קו מרכז אמריקה.

החיים יוצאי הדופן שהיא חיה, כשהיא כל הזמן בתנועה בין מדינות ובין תרבויות, שפות ומנהגים, הפכו אותה לדבריה לאדם בעל זהות היברדית. ״זה פיתח בי רגישות לתופעות שקשורות להגירה, לגלות ולפליטות. אני חיה בתנועה מתמדת מתוך בחירה, אבל תמיד חשה אמפתיה עמוקה לאלה שנאלצים לנטוש את מקומם מתוך הכרח״.

הודות ללימודי האדריכלות יש בי חלק מערכתי, מובנה, טכני וריאלי. הרבה מהעבודה אני עושה בראש, בניגוד לאמנים רבים שנמצאים כל היום בסטודיו

לוונצואלה הגיעה לראשונה בשנת 1980, בעקבות עבודתו של בעלה, כאמא לשתי ילדות קטנות. עוד לפני כן הספיקה לסיים תואר באדריכלות בטכניון, ללמוד ספרות באוניברסיטת תל אביב וגם לימודי ערב באמנות במכון אבני, ולעבוד כאדריכלית וכעוזרת הוראה. ״שני התחומים האלה עיצבו את אופן החשיבה שלי ואת הרגישות שלי. יש בי חלק מערכתי, מובנה, טכני וריאלי. הרבה מהעבודה אני עושה בראש, בניגוד לאמנים רבים שנמצאים כל היום בסטודיו״.

את הפרקטיקה של התחריט גילתה בוונצואלה, כשלמדה אחת לשבוע בקורס אצל מורה שהיה מאסטר מקומי בז׳אנר. בהמשך למדה גם לימודי אמנות מקצועיים יותר בוונצואלה שגם בהם התמחתה בתחריט, ועם אחד המאסטרים שלה היתה נוסעת לעיר קטנה באיטליה לעבור קורסים בתחום מדי שנה.

הטכניקה שבה מרבה טלמור לעבוד היום היא Photo Etching (שמכונה גם עיבוד פוטוכימי או תחריט כימי). כל עבודה מתחילה בדימוי שהיא מצלמת, ואיתו עובדת כפי שהוא – ללא חיתוכים או פוטושופ. ״זה עבורי רגע של זיהוי. הוא יכול להיות הכי כללי בעולם והוא נכנס לאחד ממאגרי הדימויים שלי. בכל סדרה אני מחברת תחומים ועולמות שכביכול לא קשורים זה לזה, אבל בגלל שאני מעמידה אותם יחד, הם הופכים למשפחה. לכל סדרה נכנסים גם דימויים שלא ממין העניין״.

את הדימוי המורכב הזה היא הופכת להדפס או לרוב, בסופו של דבר, לתחריט. ״אני מאוד נזהרת מסנטימנטליות. בדימויים תמיד יש גם אירוניה והייצוג הוא יצוג מטאפורי. המקום המצולם הוא רק נקודת מוצא, ובשביל המתפתל בין הצילום, התחריט והציור אני יוצרת בדיה דמוית מציאות אחרת.

כך לדוגמה, נקודת המוצא לעבודות מהסדרה ״הלא ייאמן פשוט קיים״ (2013) ששתיים ממנה מוצגות בתערוכה, היתה נסיעה משותפת של קבוצה של ערבים ויהודים לאושוויץ, שבה לקחה חלק. סדרת התצריבים ״מקווה״ (2014) שנבנו שכבה מעל שכבה, בשימוש של 2-3 לוחות תחריט, נוצרה בהשראת צילומים של מקווה עתיק שהתגלה בעיר קורו שבוונצואלה – עיר שהגיעו אליה צאצאי מגורשי ספרד מהאיים האנטילים.

העבודות בסדרה Password מ־2002 נולדו בגבול ישראל־לבנון. ״המחסומים והמוצבים שבגבול שהותווה מחדש, שביתרו נופים טבעיים ואזורים מאוכלסים, העלו בי את זיכרון המרחב הגיאוגרפי של ילדותי שהיה תחום ומפורז באמצעות שלטים חלודים שמעבר להם השתרע עולם חסום, זר, אסור ומסקרן.

״הדימוי המצולם המועבר ללוח הנחושת – לוח האם של התחריט – נולד ברגע של ריכוז והתבוננות פנימה ותוך כדי הסתכלות במרחב הטבעי או העירוני שמולו אני ניצבת ושממנו אני חותכת בתיווכה של המצלמה קטעי נוף״.

סדרת התחריטים ״קו שבר״ (2021) נוצרה בין סגרי הקורונה, בהשראת תמונות שצולמו במהלך ביקורים וסיורים מודרכים באזור ים המלח. הסדרה העכשווית ביותר שמוצגת בתערוכה, Ría, משנת 2022, היא סדרה של תצריבים שיצרה בהשראת תצלומים שצילמה בקיץ 2013, במהלך מסע עם בתה האנתרופולוגית רותי טלמור במדינות הדרום האמריקאי – אלבמה, מיסיסיפי וטנסי – בעקבות אלביס פרסלי הצעיר.

״הטכניקה שבה בחרתי בסדרה הזו – Photogravure – היא טכניקת הדפס שבה לוח נחושת מצופה בשכבת ג׳לטין רגישה לאור, נחשף לשקף חיובי ונצרב בשלבים בסדרה של אמבטיות של חומצה ברזלנית בריכוזים שונים, מהחזק אל החלש. כתוצאה מהצריבות המדורגות והמדויקות אפשר לשחזר באיכות גבוהה את כל פרטיו של הצילום המקורי, ובמיוחד את כל מנעד הגוונים הכהים. במקביל, התאפשר לי החופש ליצור מתח בין השחזור לבין הבדיה, בין הזיכרון לבין ההמצאה״.

בשנת 1997 חזרה טלמור ובן זוגה ארצה, והיא המשיכה לנסוע מדי שנה לוונצואלה כך שהיא מבלה, להגדרתה, 40 אחוז מהזמן שלה שם. בהמשך יצאו גם לשנה של מגורים ועבודה בהודו, שגם צילומים ממנה נכנסו לעבודותיה שמוצגות בתערוכה.

במהלך השנים המשיכה לעבוד כל הזמן, לא מעט במרכז גוטסמן לתחריט בקיבוץ כברי. זה גם מה שהוביל אותה בסופו של דבר למוזיאון חיפה – אחרי שהשתתפה באחת קבוצתית של עבודות מסדנת התחריט של כברי, הזמין אותה האוצר הראשי של המוזיאון, קובי בן־מאיר, להציג תערוכת יחיד.

״העבודה עם המוזיאון ועם האוצרת שחר דורון היתה נפלאה. נתתי לה יד חופשית לבחור את העבודות מתוך הסדרות כולן, והיא יצרה משהו שהוא עבורי קצת כמו פרטיטורה מוזיקלית. גם שם התערוכה, ׳מהחשכה׳, הוא כזה שמתאים לי מאוד.

״בהתחלה חשכה נתפסת כמשהו קצת מבהיל, אבל ממנה גם הולכים לאור. העבודה שלי, מהרגע שהיא מתחילה בתוך הראש שלי ודרך השיטוטים והסיורים שאני עושה כוללת הבזק של אור. בתוך ההבזק הזה קיים כבר הפוקוס, התסריט הקטן. אני בונה תסריטים עם צילומי סטילס״.

---

ליהיא טלמור | מהחשכה
אוצרת: שחר דורון
מוזיאון חיפה, שבתאי לוי 26, חיפה
נעילה: 22.2