״בת־אלה״ במוזיאון חיפה: משל המערה של מרב סודאי

חגית: בוקר טוב מרב, איפה אני מוצאת אותך הבוקר? ומה שלומך בימים לא פשוטים שכאלה?

מרב: בבית בקיבוץ גבת, מול המחשב…״שלומי כשלום עמי״ כפי שחיים גורי אמר. יש ימים שאני מצליחה להתגבר על המועקה הכללית ולעשות משהו ויש ימים שאני משותקת ולא מצליחה להרים את עצמי. בגדול – מנסה להישאר בשליטה עד כמה שניתן

חגית: הנדנדה הרגשית הזו בטח לא עזרה בעבודה לקראת התערוכה

מרב: היא לא עזרה במובן הזה שלא ידעתי אם היא תפתח בכלל, ומה יקרה בצפון, ויכול להיות שאני סתם עובדת נורא קשה ושום דבר לא יעלה על הקירות. אבל מצד שני – העבודה המאומצת על ציורי הענק שציירתי הסיחה את המחשבות שלי מהמצב ולו לשעות ספורות. יכולתי לצלול לתוך הציורים ולעסוק בשאלות של קו וכתם וכמה חם לי עכשיו. זה היה קצת משחרר ואסקפיסטי

חגית: תערוכת היחיד שלך ״בת־אלה״ נפתחה לאחרונה, והיא חלק מאשכול תערוכות יחיד של שש אמניות במוזיאון חיפה. ספרי מתי נוצר הקשר והמסגרת שלתוכה עבדת?

מרב: עבדתי על התערוכה כשלושה חודשים בלבד! זה באמת זמן שיא. עבדתי כמו משוגעת, בחלל של תיאטרון קיבוץ גבת הקרוי ״בית הרשל״, מבנה לשימור מדהים מבחינה ארכיטקטונית, ששימש בעבר להופעות וסרטים וכיום עומד נטוש ללא שימוש, לצערנו הרב. קיבלתי אישור מוועדת תרבות לעבוד על הבמה. זה איפשר לי לצייר בגובה 4 מטרים ולהתפרס על שטח עצום

חגית: הגודל והצבעוניות, ואפילו הצורניות הספציפית שבחרת, משדרים משהו שנע בין ציורי מערות או סצינות קדמוניות לציורים כנסייתיים, מהקתדרלות הגותיות

מרב: קובי בן־מאיר (האוצר הראשי של מוזיאון חיפה) פנה אלי באזור חודש מרץ בהצעה לצייר ציור קיר באורך 13 מטרים בחלל המזרחי בקומה הראשונה של המוזיאון. זה חלל מלבני שנראה כמו בזיליקה – ארוך וצר. אחרי שיחות וסיעור מוחות בינינו החלטנו לשנות אותו, וליצור חלל לא סימטרי, שמדמה תחושה של מערה וכך לייצר מעין ״מקדש״ בדומה למקדשים שחצובים בתוך מערות בהודו או אינדונזיה

חגית: הנה – הבנתי לבד. סימן שהצלחתם במשימה 🙂

מרב: נכון. זאת הייתה ההשראה. ציורי מערות ובכלל דימויים שרואים אותם במין אפלה. חלקם גלויים וחלקם נסתרים. גם בתהליך העבודה על הציורים, יצרתי בחלל של התיאטרון עם קירות שחורים, בחושך מוחלט, ללא מזגן, כך שעבדתי בסוג של מערה

חגית: מה משך אותך להיכנס למערה או לקריפטה? תחושת חזרה לרחם? חיפוש מקלט? מקום לתפילה?

כבר כמה שנים שאני מציירת בחושך (בסטודיו). את שתי תערוכות היחידה שלי ״פרא״ ו״פריזמה״ יצרתי בחושך, הפוך ממה שמקובל כי בדרך כלל ציירים זקוקים לאור הטבעי. אז אני זקוקה לחושך, שמנקה לי את כל הרעשים והסחות הדעת

מרב: זה כבר כמה שנים שאני מציירת בחושך (בסטודיו). את שתי תערוכות היחידה שלי ״פרא״ ו״פריזמה״ יצרתי בחושך, הפוך ממה שמקובל כי בדרך כלל ציירים זקוקים לאור הטבעי. אז אני זקוקה לחושך, שמנקה לי את כל הרעשים והסחות הדעת של החוץ והיום־יום.

הדימוי של רחם מתאים פה, גם מקלט. בעיקר להרגיש שאני במקום מוגן שדווקא החושך מגן עלי ומאפשר לי לנוע בו בחופשיות ולצלול אל התת מודע (בניגוד לדימוי של חושך שמכניס אותנו לפחד או חוסר תפקוד). מאתגר אותי לעבוד בתנאים ״לא נוחים״, מתוך מחשבה שזה יכול להוביל להמצאה של יכולות חדשות שלא התנסיתי בהן עד היום; או אפשרות לשחרר דפוסי עבודה והרגלים מושרשים, שאפשר כבר להיפרד מהם

חגית: זה לא ״ציור״ רגיל, כי מדובר בעבודה מורכבת, שתוכננה במיוחד לחלל, נכון?

מרב: זה לא ציור במובן הרגיל של קנווס מתוח על מסגרת שניתלה על הקיר ברווחים שווים בחלל, אבל זה כן ציור במובן הקלאסי. בניתי מסגרת עץ בגודל של 7X4 מטרים (טירוף) ומתחתי עליה את הבד (שני גלילי בד מחוברים) רק ההכנה הייתה כבר עבודה מתישה.

ואז אני מגיעה למלאכת הציור שגם היא לא פשוטה כי מדובר בגדלי ענק!! היו לי שני סולמות גבוהים שנעתי ביניהם, עליתי וירדתי אינספור פעמים. זה היה מפחיד וגם קצת מסוכן.

יש קושי גדול בלתכנן ציורים כאלה, אבל בחרתי לגשת אליהם ללא סקיצות וללא רישומי הכנה בכלל, מתוך ציפייה שהציור יעניין אותי יפתיע אותי ויגלה לי דברים חדשים. לא היה לי מושג איך הציור ייראה בסוף ואיך אני אשתלט על כל הגודל הזה

חגית: את קצת משוגעת, לא? זה נשמע כמו אתגר פיזי ותכנוני ואמנותי – כל התשובות נכונות. אבל הוספת לזה גם תנאים קשוחים… סיגוף מסויים

מרב: לגמרי. הלכתי על התאבדות מודעת. אבל הגעתי כל כך בשלה למהלך שסמכתי על עצמי שיש לי את כל מה שצריך בשביל לצלוח את המשימה. היו בדרך כאבי גב ועוד תקלות אבל זה עבר בשלום

חגית: גם למיכלאנג׳לו כאב הגב בעבודה על קפלה הסיסטינית 😅

מרב: מה באמת? טוב, הגיוני.. אז אני בחברה טובה. זה הגיע אחרי הרבה שנים של עבודה קשה ואינסוף שעות ציור

השילוש הקדוש ליצירת אמנות טובה

חגית: אני מתארת לעצמי שחלק מהמכאובים והתנאים הלא רגילים האלה נוצקים לתוך העבודות, ובאים לידי ביטוי בתוצאה – המבטים של הדמויות, המתח בסצנות שיצרת, שפת הגוף… מה קורה שם?

מרב: אני חושבת שכל צלילה לתוך יצירה מאפשרת סוג של ״בידוד״ אם את מצליחה להגיע למרחב הזה. זה תוצאה של כל מיני תנאים ספציפיים שמשתנים מאמנית לאמנית. יש כאלו שצריכים בדיוק את התנאים ההפוכים ממני. המון אור רעש ותנועה. אבל במקרה שלי – בגלל שאני בעיקר מציירת את עצמי פורטרטים או גוף ועוד בעירום, אז אני חושבת שאני זקוקה לסביבה אינטימית שארגיש בה מאוד בנוח ובטוח עם עצמי בשביל להיחשף. ואולי באופן פרדוקסאלי, החושך עוזר לזה

ניגשתי לציור בלי תכנון וסקיצה, אבל כן ידעתי שאני אצייר את עצמי בעירום ואקשור אותו לרוח התקופה ההזויה שאנחנו חיים בה

חגית: נושא העירום והחשיפה עלה גם בראיון שלנו בעבר, דיברנו על הדמות שכמו נולדת על הקנבס מתוך המופשט. אבל הפעם יש לי תחושה שהשפה הציורית שונה – אולי זה קשור לגודל – משהו סגנוני שמזכיר לי ציורי קירות דרום אמריקאיים

מרב: מאז התערוכה ״חשומה״ (2018, שרון תובל אצר בבית האמנים, תל אביב) העירום קיבל נוכחות מאוד משמעותית בעבודה שלי, וגיליתי לתדהמתי שאת עצמי אני מציירת הכי טוב. מה זה טוב? נו, לא נפתח פה דיון חדש 🙂 אבל מצאתי שזה דימוי שאני יכולה להתבטא דרכו ממש טוב. גם דרך הראש וגם דרך הרגש וגם דרך האסתטיקה – השילוש הקדוש ליצירת אמנות טובה.

נראה לי שהצלחתי ״לפצח״ את השפה האמנותית שלי בגיל 54 (סופסוף), שבה אני מחוברת למהות שלי כציירת. צבעי גואש וגירי פסטל יבשים אפשרו לי להגיע למה שאני הכי אוהבת לעשות עם כתם וקו. וברגע שהתחלתי לאהוב את הציורים שלי, אז גם משהו התרומם וניפתח בציור

חגית: אז עכשיו – כנסי כנסי לנושא ולסגנון של הסיפור שיצרת ב״בת־אלה״

מרב: אז כמו שאמרתי, ניגשתי לציור בלי תכנון וסקיצה, אבל כן ידעתי שאני אצייר את עצמי בעירום ואקשור אותו לרוח התקופה ההזויה שאנחנו חיים בה. יש לי על המחשב ארסנל של תיקיות עם הרבה מאוד דימויים ממצריים העתיקה ותרבות יוון שאני מאוד אוהבת. נשים מסתרקות / רוקדות / עומדות בפרופיל, בטקסי פולחן וכו׳.

המשיכה שלי לתרבויות קדומות הייתה מאז ומתמיד (״הולכת כמו מצרייה״, 2010 גלריה ג׳ולי מ׳) ועכשיו חזרתי אליה שוב וידעתי שאני ארצה לשלב פורטרטים שלי עם דימויים של אלות הודיות (קאלי וכו׳) ואלות מצריות וליצור מיתולוגיה חדשה, עכשווית.

אני עובדת עם בארקו ומקרינה איזה דימוי על הבד ומגדילה אותו והופכת אותו וחותכת אותו ומציירת עליו עוד דימוי של פנים וכן הלאה, עד שקורה משהו מעניין שמרגש אותי. קצת כמו בקולאז׳ – אני מתבססת על דימוי מקורי, מפרקת אותו ומחברת מחדש. עבדתי למעשה עם דימויים שהיו כבר טעונים בתוכן היסטורי תרבותי וחיברתי אותם לעצמי ולתקופה

חגית: ואיך הגיעה הכותרת המסקרנת (והמעצימה)?

מרב: השם ״בת־אלה״ נולד אחרי שאני וקובי הבנו שאני מציירת מלא מלא נשים על הבד, אם זה את עצמי או אלות מתרבויות אחרות, ועל משקל בת־אל שינינו לבת־אלה. כי זה מה שזה

מחילה חשוכה מתחת לאדמה כשמעליה רגליים מהלכות ועורב שחור צולל לעברן. בשבילי זה מהדהד את המצב הלא אנושי ובלתי נתפס של החטופים ובעיקר חטופות בעזה. יש תחושה של מחנק ואפילו גיהנום

חגית: בסוף יש נרטיב לציור? זו סביבה נשית בלבד? ואיך זה מהדהד את התקופה הקשה, כמו שציינת?

מרב: לא הייתה פה מחשבה נרטיבית, הציור הלך ונבנה (יש בו ארבעה ציורים שונים) והכל זאת סביבה נשית. בכל מיני פרטים בתוך הציורים יש הדהוד עקיף או ישיר בעיקר לנושא הנשים החטופות בעזה. לא ניסיתי לצייר שום חטופה חס וחלילה אבל יש לדוגמה עבודה שקוראים לה ״אחיות״ שאלו שני פורטרטים של עצמי, מחוברים משני קצוות הבד דרך לב אנושי, כגוף אחד

חגית: אני רואה לבבות (אנטומיים) חשופים, אשד של שיער, קצת מחניק, אפילו תחושת ורטיגו מבחינת אוריינטציה – ומיד המחשבה והתפילה מוכוונת אל החטופות במנהרות. יש תחושת עוצמה אבל גם אימה

מרב: הדימוי הזה מצוי בתוך ״מערה״ או מחילה חשוכה מתחת לאדמה כשמעליה נראים חלקי רגליים מהלכות בכפות רגליהן על הבור הזה ועורב שחור צולל לעברן. בשבילי זה מאוד מהדהד את המצב הלא אנושי ובלתי נתפס של החטופים ובעיקר חטופות בעזה. בהחלט יש תחושה של מחנק ואפילו גיהנום מסויים. למרות שיש עבודה אחת מאוד גדולה ממש בכניסה שהיא נושמת יותר ויש בה הרבה אוויר. את אמורה כצופה להתהלך בחלל ולגלות כל פעם משהו חדש

חגית: מרגש לראות עבודה כל כך גדולה וטוטאלית ואקספרסיבית, שעובדת על החושים והרגש והשכל בו זמנית. תגידי, שאלה לא אמנותית בעליל – האמנות היא העבודה העיקרית שלך? איך זה עובד בקיבוץ בימינו?

מרב: אני חיה בקיבוץ מופרט לגמרי, כך שתשכחי כל מה שאת יודעת על מה שהיה פעם אמן בקיבוץ. לשאלתך – מה זאת עבודה עיקרית באמנות ובמה זה מתבטא? בלהציג תערוכות? בללמד אמנות? בלמכור אמנות? כל התשובות נכונות. אני מתפרנסת מהוראה – לשמחתי אני מלמדת בחוג לאמנות במכללת אורנים ומרצה באוניברסיטת חיפה כבר 12 שנים בחוג לתולדות האמנות.

גדלתי במסורת ובמסלול של עשיית אמנות למען אמנות ושכל החיים מסתדרים לפי האמנות שלי, שהיא בסדר עדיפויות ראשון, לפני כל השאר (משפחה / בית / חברים וכו׳). שנים רבות הקדשתי את רוב שעותיי לציור ובניית ״קריירה״ וחייתי כתפרנית. זה לא השתנה הרבה מבחינה כלכלית, אבל אחרי 30 שנים של עבודה והשתתפות בלמעלה מ־100 תערוכות קבוצתיות ו־10 תערוכות יחידה, הגעתי להחלטה שאני לא ממשיכה עם הטירוף הזה, ומציגה רק בפרוייקטים שיש בהם תקציב מראש – כמו זה של המוזיאון.

מאז ההחלטה שלי סירבתי ללא מעט הצעות להשתתפות בתערוכות קבוצתיות בגלל שלא הסכימו לשלם שכר אמנית. לי זה כבר נמאס ולא בא לי לשתף פעולה עם חוסר הצדק הזה ואני חושבת שזה בידיים של כל האמנים והאמניות לשנות את העוול הזה

חגית: מסכימה!

---

מרב סודאי | בת אלה
אוצר: קובי בן־מאיר
מוזיאון חיפה, רחוב שבתאי לוי 26, חיפה
נעילה: 4.1.2025