להתבונן אחרת במובן מאליו: תערוכת אוספים בבית בנימיני

עמית: בוקר טוב גלינה. מה שלומך ביום החורפי הזה?

גלינה: בוקר אור עמית. שלומי נעים וחורפי, וריח של נקי באוויר מרחיב לב. ואת?

עמית: גם אני מאלו שחורף עושה להם טוב. מהם עיסוקיך בשבועות האחרונים?

גלינה: בשבועות האחרונים עמלתי על הקמת תערוכה על אוספי חפצים, במקביל לתחילת הסמסטר באקדמיה

עמית: נתחיל בתערוכה ונעבור לאקדמיה. ספרי על התערוכה המסקרנת

גלינה: התערוכה הקבוצתית ״ח.פ.ץ״ עוסקת בחפצים שיוצרים, אמנים ומעצבים אוספים. בדרך כלל בתערוכות מציגים את היצירות של האמנים והמעצבים, הפעם ביקשנו בקול הקורא שהם ישתפו אותנו באוספים שלהם. אלו מספקים הצצה לתחומי העניין השונים שלהם, למקורות ההשראה שלהם, ובאופן מסוים גם לזהות שלהם

עמית: אלו לאו דווקא אוספי קרמיקה, והרי התערוכה מוצגת בבית בנימיני

גלינה: נכון. בית בנימיני הוא מרכז לקרמיקה עכשווית, אבל לצד זאת הוא גם מרחב שמציג תרבות חומרית בהבטים רחבים יותר. המקום של חומר הגלם, אופן עיבודו, הצורה שהוא מקבל, והסיפור שלתוכו הוא נוצק – הם חלק מהמרחבים שבית בנימיני מציג

עמית: מרתק. תני לנו דוגמאות מהאוספים שמוצגים בתערוכה

גלינה: בתערוכה מוצגים 24 אוספים, ביניהם אוסף של פחיות דרוסות של יהודית שרייבר, אוסף של קישוטי נובי גוד של אירה גימפלביץ׳, אוסף מלחים של לירון צנחני, אוסף של הוראות בטיחות במטוסים של אילון ערמון, אוסף פטישים של איתי פוטש ועוד. הייתה היענות יפה לקול הקורא.

עם זאת, אני מניחה שהיא פספסה כמה וכמה אוספים של יוצרים ואמנים נוספים, מה שמשאיר טעם של עוד 🙂

עמית: באוספים יש משהו מרגש ואישי, שלא לדבר על הסיפור שמאחורי. הם סיפרו מה עומד מאחורי בחירת נושא האוסף? פחיות דרוסות – למה דווקא דרוסות? הוראות בטיחות למטוסים? זה הכי לא מיינסטרים

יוצרים מצוידים בנקודת מבט וביכולת התבוננות על חפצי היומיום בצורה אחרת. הם כאילו מרכיבים משקפיים עם פילטרים שמסייעות להם להסתכל על העולם באופן חודר ומעמיק יותר

גלינה: אני חושבת שאנשים עדיין אוספים גם בולים ומפיות, אבל יוצרים מצוידים בנקודת מבט וביכולת התבוננות על חפצי היומיום בצורה אחרת. הם כאילו מרכיבים משקפיים עם פילטרים שמסייעות להם להסתכל על העולם באופן חודר ומעמיק יותר. להתבונן בהכי מובן מאליו באופן שונה ולזהות בו משהו בעל ערך עבורם.

לצד כל אוסף נכתב הסיפור של התהוותו, וזה אחד הדברים המעניינים בתערוכה מלבד האוספים עצמם. יהודית שרייבר כתבה בטקסט שלה: ״את חוויית ההווה והעבר, הקונקרטיות והמינימליזם הטמונים בקמטי הפחיות מעוררים הרהורים אקולוגיים על פונקציונליות, על מחזור החיים, על גוויעה ועל השבה לטבע״.

הוראות הבטיחות למטוסים מסמלות עבור אילון ערמון זיכרון ילדות של פחד מטיסות והתמודדות איתו, דרך התבוננות בהנחיות הבטיחות ודמיון תרחישים ששעשעו אותו. רק הסיפור של האוסף כאן מעלה לחיוך, ומחשבה שבפעם הבאה תתעמק בהוראות ואולי תספר לעצמך סיפור דרכן. אם יש לך ילדים זו דרך יפה לעזור להם להתמודד עם הפחד במידה ויעלה.

בהתייחס לכך שאלו אינם אוספים מיינסטרים כפי שקראת להם – זו בדיוק נקודת המבט הייחודית של היוצר, על מה הוא מסתכל ואיך

עמית: ספרי על עוד כמה מהאוספים

גלינה: אוסף העפרונות של המאייר עומר הופמן הוא סוג של תיעוד של כל האיורים שהוא יצר. אלו הכלים שבעזרתם הוא יוצר, וכשכלי מסיים את עבודתו לרוב אנו זורקים אותו וקונים חדש. עומר לא זורק, הוא מוציא אותם לגמלאות. הם השותפים בכל מעשה יצירתי שהוא עושה כדבריו, וככאלו הוא נותן להם מקום של כבוד בכך שהוא שומר עליהם עם סיום עבודתם.

אם מדברים על חפצים שימושיים – אוסף הפטישים של איתי פוטש התחיל מצורך פונקציונלי שהלך והתעבה. אז גם הגבול שבין השימושיות לאספנות החל להיטשטש: גרעין האוסף שלו מורכב מפטישים שירש או רכש מבעלי מקצוע שפרשו, וכך גם כל פטיש מלווה בסיפור אישי, ואיתי כמו ממשיך את דרכם של אלו שהיו בעליו הקודמים של הפטיש

גלינה: אוסף אחר הוא אוסף חפצי הדת מהעולם – קודש וחו״ל – של סטודיו Reddish – נעמה שטיינבוק ועידן פרידמן. האוסף מגלם בתוכו דרך אחרת לאיסוף מזכרות ממקומות שבהם מטיילים, ומאפשר הצצה לאמונות שונות ואופנים שבהן מתרגלים אותן. כדברי נעמה ועידן, באמצעותם אפשר לתפוס משהו חמקמק מרוח המקומות והתרבויות שבהם ביקרו. כמעצבים הם מסקרנים בזכות האופן שבו הם משלבים בין אמונה ושימושיות.

ואם מדברים על אחר, אז אוסף הטבע הדומם של רועי ודניאל שכנאי, שהחל באיסוף צדפים (מי לא אסף צדפים בשלב כזה או אחר בחייו ☺️) והתפתח לאיסוף של עלים, ענפים, זרעים, פירות ועוד אוצרות טבע, כאלו שלרוב עוברים לידם בטיול בעיר או בכפר ולא מסתכלים פעמיים. פתאום הם מקבלים במה ותשומת לב מעבר לגבולות מגדיר הצמחים הבוטני

עיצוב חווית סוף חיים

עמית: בואי נעבור לאקדמיה: ספרי על הפעילות שלך בהבט הזה

גלינה: אני מרצה במחלקה לעיצוב תעשייתי במכון טכנולוגי חולון. אני מלמדת קורסים שונים, ביניהם קורס בנושא עיצוב חווית סוף חיים, הכנה לפרויקט גמר והנחייה של פרויקט גמר

עמית: מה זה עיצוב חוויית סוף החיים?

גלינה: זה קורס שמבקש לחבר בין עיצוב למוות. לתת למוות מקום להישמע ולהיראות. זה נושא שבשיח החברתי והתרבותי בימים כתיקונם נמצא בשוליים (אלו לא הימים שאותם אנו חווים כעת), כי מי רוצה לדבר על מוות.

בקורס אנחנו מנסים לתת למוות מקום שווה כחלק ממחזור החיים, וככזה לזהות הזדמנויות לעיצוב בשדה הלא מטופל והזנוח זה. לנושא סוף החיים יש קהל רחב – אנשים הנוטים למות, בני משפחותיהם, חברים והקהילה שלהם, ולהם יש צרכים שעליהם אנחנו המעצבים יכולים לתת מענה בהבטים שונים.

אנחנו יכולים לעזור לקדם שיחה פתוח על מוות, לבחון ולהציע אופני קבורה חדשים שיתאימו לתנאים ולצרכים המשתנים בעולם, להציע עזרים כדי להקל על הנוטים למות ועל בני משפחותיהם, להציע אופנים של זיכרון והנצחה המשלבים בין האישי לבין הקולקטיבי ועוד. זה מרחב שיש בו הרבה מה לעשות ולתרום

עמית: וואו. יש לו ביקוש גדול? לאיזה שנה הוא מיועד?

גלינה: זה קורס שהתחיל בשנת 2018, ובשנתיים האחרונות הוא מתקיים במתכונת של בחירה בסמסטר ב׳ של שנה ג׳. לפני כן הוא התקיים בשנה ד׳. יש לו ביקוש, אבל הוא קורס מאתגר, כי הוא מזמין סטודנטים לעסוק בנושא שלא נמצא בשיח, וככזה יש חשש מולו.

אחת המטרות של קיום הקורס היא לקחת את הנושא של סוף החיים ולהוציא אותו מהמקום של החשש והפחד. הרי ביום שבו אנחנו נולדים ידוע שיהיה גם יום שנמות בו. אז למה לא להיות בחברות ובהקבלה עם הסוף 🙂

עמית: את יכולה לתת דוגמה לעבודה מהקורס?

גלינה: בטח. במציאות הישראלית, צעירים רבים מתמודדים עם אובדן של חבריהם ומוצאים עצמם מבקרים אותם בבית הקברות. לא פעם, מביאים עימם הצעירים בקבוקי בירה לשתייה לזכר החבר שאיננו, עם ולזכר החבר שכבר איננו. אוריה הלל עיצבה זוג כוסות לביצוע אותו טקס שתייה.

שתי הכוסות לכאורה נראות זהות. אולם, בכוס שמיועדת למת יש חור על מנת שהבירה תטפטף ממנה. כך, גם המת ״שותה״ וטפטוף הבירה מהווה מעין שעון חול עבור החי, שעון חול המסמן את משך הביקור בקבר ואת הזמן שחלף ולא ישוב עוד

עמית: ספרי על תערוכות נוספות שאצרת לאחרונה?

גלינה: בספטמבר האחרון אצרתי תערוכה בשם ״רש״י פינת העבודה״ לאמנית לילך סגל בגלריה פריסקופ. סגל עובדת עם פורצלן וגם היא באופן מסוים עוסקת באיסוף: מדי יום ביומו היא פוסעת בנתיב קבוע בשכונת מגוריה ואוספת עלים, פרחים ופירות שסיימו את לבלובם ונשרו מהעצים אל מדרכות האקרשטיין האפרוריות של העיר.

את השיירים היא מלקטת ומנציחה בפורצלן לבל ייעלמו ברוח הנושבת או יטואטאו מהרחוב בידי מנקה הרחובות. בכך היא פורשׂת אותם להתבוננות ולעיון, כמעין הצעה לעולם חומל ורגיש יותר, המפנה זרקור לפרטים שנעלמו זה מכבר מן הדרך.

לפני כן אצרתי תערוכה בשם ״עתיד עכשווי״ שהוצגה בבית בנימיני ובה הציגו קרמיקאים צעירים שסיימו לאחרונה אל לימודיהם במוסדות השונים בארץ. המטרה היתה לראות מה מעניין קרמיקאים צעירים ביצירה שלהם כיום, בתקופה שבה נבחנות שיטות הייצור בחומר הקרמי ונראות התנסויות בטכנולוגיות הדפסת תלת ממד, עיבוד שבבי ועוד

עמית: את כבר בדבר הבא?

גלינה: כרגע אני נהנית מהתערוכה, שבין המחשבות שהובילו להתהוותה, גם המחשבה לשמח את העין ואת הלב ליוו אותי בימים מורכבים אלו; וגם בעוד פרויקט שאתחיל לעבוד עליו בקרוב וקשור בסיכת ביטחון :), שעדיין מתבשל בראשי

---

ח.פ.ץ
אוצרת: גלינה ארבלי
בית בנימיני, העמל 17, תל אביב
נעילה: 28.12