כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לפורטפוליו

ספרו לנו על פרויקטים חדשים ומלהיבים. ליצירת קשר ולפרטים נוספים – hi@prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

שירה מלמד, חלוק בית חולים. צילום: רני לוריא

סוף טוב: עיצוב לחווית סוף חיים

סטודנטים במחלקה לעיצוב תעשייתי במכון טכנולוגי חולון התבקשו לעצב בעבור אנשים הנוטים למות ובני משפחותיהם. ״הרצון לעצב לרגע הזה בחיים הוא ניסיון להפוך את הדיון בו למשהו נגיש יותר בשיח״, אומרת גלינה ארבלי, מנחת הקורס

Yuval:

בוקר טוב גלינה, מה שלומך?

Galina:

בוקר טוב יובל. השמש בשמיים וקריר, אז שלומי מצויין 🙂‎

ואתה?‎

Yuval:

גם! לא רע בכלל. בואי נדבר על ״סוף טוב״: אני סקרן לשמוע קודם כל איך הגיבו הסטודנטים כשהצגת להם את הנושא של הקורס, עיצוב לחווית סוף חיים‎

Galina:

כשבחרנו בנושא שיערנו שהתגובה אליו תהיה מורכבת, וניסינו להביא את הדיון בו בשלבים. זה נושא מורכב שלא נמצא בשיח היום־יומי שלנו כחברה. עם זאת, בסיומו של הקורס חלק מהסטודנטים בכיתה כתבו לנו שלמרות הקושי של הנושא, העיסוק בו במהלך הסמסטר איפשר להם לגשת אליו מכיוונים שהם לא שיערו כלל, והדבר תרם להם הן מבחינה אישית והן מבחינה מקצועית. ‎

העיסוק בנושא מעין זה דורש מכל אחד מאיתנו להסתכל על חייו, על הבחירות שהוא עושה, על הדרך שבה הוא מתנהל ביום־יום שלו, ועל הגישה שהוא רוצה לנקוט כמעצב מול נושא שנמצא בשוליים. עד שלא הגעת לרגע שבו אין לך אפשרות אחרת אלא לדבר/ להתמודד איתו, אנו מעדיפים שלא להסתכל לכיוונו

Yuval:

ואיך את הגעת לנושא הזה? ‎

Galina:

בחופשת הסמסטר הוצע לנו לבחון שיתוף פעולה עם חברה שעוסקת בתחום ה־well being/wellness, והגענו לעיצוב לחווית סוף חיים. בשנתיים־שלוש האחרונות התחילו לערוך כנסים, שמבקשים לבחון איך אפשר לשפר את חוויית סוף החיים של אנשים הנוטים למות. דרך ההרצאות השונות שצפינו בהם נחשפנו למהלכים שונים של אנשים המגיעים מתחום עיצוב השירות (service design), מתחום הרפואה ועוד, שניגשו לנושא בצורות מעניינות ומעוררות התרגשות ומחשבה. ‎

בעקבות הקריאה והצפייה, הגענו גם לקורס שמתקיים בבית הספר לעיצוב פרסונ׳ס בניו יורק, יצרנו קשר עם המנחים ושוחחנו עם שני סטודנטים שהשתתפו בו.‎ זיהינו נושא בעל פוטנציאל רב, שהשדה שלו עדיין לא מטופל מבחינת עיצוב. חשבנו שזו הזדמנות נהדרת כמעצבים לתרום וליצור במרחב שכמעט לא נגעו בו.

בנוסף, כחלק מהמחקר שערכנו, הגענו למספר גופים בארץ שעוסקים בתחום זה ופנינו אליהם כדי שנוכל ללמוד על נושא חווית סוף החיים: חברת ״צבר רפואה״, שמובילה כיום מערך של אישפוז בית; ארגון שותפים למסע, שמכשיר אנשים ללוות רוחנית נוטים למות; ארגון caregivers israel. שהכיר לנו דרכים שבהן אפשר לתמוך ולסייע למשפחות של קרובים נוטים למות. כמו כן, ערכנו ביקור במחלקה פנימית ו׳ בבית החולים בילינסון ובמחלקה גריאטרית א׳ בבית החולים איכילוב, ופגשנו את טובה בליי שניאור, שהסבירה לנו על ליווי לקראת מוות ואיך זה בכלל עובד, מה המלווה עושה ואיזה סוג של עזרה הוא נותן לנוטים למות ולבני משפחותיהם

Yuval:

מי זה אנחנו/חשבנו?‎

Galina:

נעם קולמן ואני. נעם הוא בוגר של המחלקה לעיצוב תעשייתי בחולון, שסיים את לימודיו לפני כחמש שנים. מאז הוא עבד כמעצב במספר משרדי עיצוב מובילים ברחבי העולם והתנסה בתחומים שונים של עיצוב תעשייתי. בקיץ האחרון הוא שב לארץ והצטרף לצוות המרצים במחלקה

אביעד עוזרי, לוח המתחבר לדופן מיטת בית החולים. צילומים: מ״ל

Yuval:

איך מתקדמים מפה? ספרי קצת על התהליך שעברו הסטודנטים בקורס‎

Galina:

הקורס התחיל בשלושה תרגילי חימום כדי להכניס את הסטודנטים אל הנושא בצורה קלה ככל האפשר. ‎התרגיל הראשון עסק בנושא של כאב פרטי ואיך אפשר להתמודד איתו: מה אפשר לעשות כמעצב כדי להקל על כאב מסוים.‎ משם המשכנו לתרגיל שהנושא שלו היה פרידה, והסטודנטים היו צריכים ליצור חפץ שהם נותנים כמתנת פרידה לאדם יקר להם.‎ התרגיל השלישי היה לצלם שיחה עם בן משפחה על נושא המוות.

מטרת שלושת התרגילים הייתה להפוך במידת האפשר את הדיון על המוות, על הקרבה אליו ועל הדרך להתמודד איתו לנגישה יותר בשיח הכיתתי, וככזו גם להסב את תשומת ליבנו לנקודות שחוזרות על עצמן בשיחות והזיהויים השונים שלנו סביב נושא זה

Yuval:

מה עלה משם?‎

Galina:

אנשים מתמודדים עם שאלת המוות בצורות שונות: יש כאלו שמתייחסים אליו כחלק ממעגל החיים ויש כאלו שמנסים לחיות את חייהם בצורה הטובה ביותר לעצמם ולקרובים.‎ אף אחד לא רוצה להיות לנטל על קרוביו בימיו האחרונים, והדאגה היא תמיד על מי שנשאר, ולא על מי שהולך, כי הם ממילא כבר לא יהיו כאן עמנו.‎

שלושת התרגילים הובילו לתרגיל הארוך של הסמסטר, שבו העיסוק בנושא ליווי לקראת סוף החיים התחלק לשניים.‎ חלק עסקו באשפוז בבית החולים, וחלק באשפוז הביתי. כמו כן, חלק מהסטודנטים עסקו בצרכים שהם זיהו אצל האדם הנוטה למות, וחלק עסקו בצרכים של בני המשפחה שסועדים אותו, ויש ביניהם כאלו שבחרו להתייחס לצרכים המשותפים של שני הצדדים

Yuval:

בואי תתני כמה דוגמאות?‎

Galina:

במענה לזיהוי של מחסור במגע בין הנוטה למות ובין קרוביו, שלעיתים נתקלים בתחושות של פחד ורתיעה, על אף הרצון שלהם להקל ולעזור, מיה שראל עיצבה ״מתאם מגע״ – מעטפת המיועדת לזוג ידיים, שמטרתה להפיג מעט את הלחץ והחרדה ולעודד מגע בין הנוטה למות לבין משפחתו. המוצר מורכב מגוף חלול ורך למגע עם שני פתחים בצורת שרוול, והוא מוספג בשמן לבנדר הידוע בתכונותיו המרגיעות. ‎

מיה שראל, מתאם מגע

נטע פריזנט, חפץ נושם

נטע פריזנט בחרה להתמקד באנשים הקרובים לנוטה למות ומטפלים בו, ובהתמודדותם עם החרדה שמביאה עימה הסיטואציה הקשה הזו. כך נולד הרעיון לעצב חפץ ״נושם״, שנותן מענה בעזרת תרגילי נשימה – אחת השיטות הקיימות להרגעה והתמודדות עם הלחץ. החפץ מכתיב קצב סדיר לנשימה איטית ועמוקה באמצעות צלילי בס הבאים לידי ביטוי בסאונד ובוויברציות. מדובר באוביקט בעל צורה פשוטה ועגלגלה המשרה רוגע ומאפשרת מגוון מנחי אחיזה וממשק עם הגוף.‎

שירה מלמד בחנה את נושא אובדן הזהות בעת האישפוז בבית החולים, שבו מבחינה חיצונית כל המטופלים נעשים זהים זה לזה בלבושם. בפרויקט שלה היא מציעה עיצוב חדש לחלוק בית החולים, והפיכתו לבגד מכבד ופרקטי המאפשר לחולה לייצג את עצמו כלפי חוץ ולבדל את עצמו מאחרים. לשם כך היא הוסיפה והדגישה אלמנטים הלקוחים מביגוד יום־יומי אוניברסלי כמו צווארון, כיס, חגורה והאפשרות לכסות את החלק האחורי של הגוף, תוך שימוש בבד הג׳ינס בעבור החלוק עצמו ושילובו עם דפוסים מעניינים, חיוניים ובעלי אופי.

אביעד עוזרי עיצב לוח המתחבר לדופן מיטת בית החולים ומסייע ביצירת תחושה של מרחב אישי. אפשר לחבר אל הלוח, העשוי יריעת מתכת, מספר מוצרים נלווים משני צדדיו באמצעות מגנטים. צד אחד משרת את הצוות המטפל לפי צרכיהם, והצד השני משרת את בני המשפחה והחולה ומאפשר העצמה של תחושת הפרטיות והשייכות של המשתמשים בו.

איתמר מרמור בחר לשלב את הרצון להעניק תחושת פרודוקטיביות יחד עם ההכנה לקראת המוות. לאור תחושה קשה נוספת שעימה מתמודדים אנשים הנוטים למות, חוסר ביצרנות וחוסר יכולת לתרום לקרוביהם ולחברה. הוא פיתח רעיון שבו יתקיים שירות להשארת ספר זכרונות, פלטפורמה המאפשרת לאדם הנוטה למות לבחור מזכרות שירצה להשאיר אחריו – קטעי וידאו, תמונות, מסמכים וחפצים שונים – והפלטפורמה אמורה להקל על איסופן וסידורן. המוצר מורכב משני אוביקטים: הראשון הוא ספר, שאת תוכנו הדיגיטלי ממלא הנוטה למות דרך אתר ייעודי; השני הוא מגש עץ שמציג את המזכרות המוחשיות מאותו האדם לאחר מותו, ומשמש גם כמעמד לספר שהכין האדם שנפטר ושישלח לקרובי המשפחה לאחר לכתו

איתמר מרמור, פלטפורמה לספר זכרונות

Yuval:

אני רואה שחלק מהפרויקטים רלוונטיים גם ל״סתם״ חולים, לא רק לאלו שנוטים למות. זה משהו שעלה כנושא בשיח ביניכם?‎

Galina:

כחלק מתהליך בניית הקורס והתרגילים, ביקשנו להשאיר לכל סטודנט מרחב שבו הוא יבחר עד כמה הוא מתקרב לעיסוק במוות בתגובתו כמעצב. ואכן, חלק מהפרויקטים נותנים מענה לרגע הזה של חווית סוף חיים אבל בהחלט יכולים להתאים לרגעים נוספים שבהם אנו מתמודדים עם קשיים ומתחים הקשורים בבריאותנו הפיזית והנפשית. כמעצבים אנו מרגישים שיש חשיבות גדולה בעיצוב בעל אמפתיה, רגישות; בלנסות לפנות לצורך אמיתי ולקשיים אמיתיים שכולנו חווים אותם בשלב כזה או אחר בחיינו

Yuval:

את יודעת, זה מעניין הביטוי הזה, חווית סוף חיים. אנחנו רגילים להשתמש במילה חוויה בהקשרים חיוביים בדרך כלל (למרות שיש גם חוויות מזעזעות…)‎

Galina:

נכון, ואני חושבת שבחירה במילה חוויה לתאר את השלב של סוף חיינו, מבקשת להפוך את החלק לזה לפחות קשה;‎ לעודד אותנו להתייחס לבואנו ולכתנו מהעולם באופן שווה, כי הרי אנו באים לעולם, וברגע שנולדנו אנו יודעים שגם נלך ממנו בשלב מסויים.‎

מאז תחילת הקורס מלווה אותי המחשבה שאם נדבר על המוות בצורה יותר פתוחה, כשהוא יגיע לפתחנו אולי הוא יוכל להיות קצת פחות קשה וכואב בעבור כל אחד מאיתנו. ‎והרצון לעצב לרגע הזה בחיים הוא חלק מלהפוך את הדיון בו למשהו נגיש יותר בשיח ופעולות שמלוות את הסוף שמחכה לכולנו. כמו שחנוך לוין אמר באין־ספור אופנים במחזותיו השונים

Yuval:

אני חושב שכן, שזה יהיה יותר קל, אולי קצת. אני יכול לספר אנקדוטה אישית: אבא שלי, שמת לפני 13 שנה, בילה את החודש וחצי האחרונים של חייו בהוספיס בתל השומר. יום אחד אמא שלי לא הרגישה טוב וביקשה מהאחיות שימדדו לה לחץ דם, והן ענו שאין שם מד לחץ דם, מה הטעם? כל הרעיון בהוספיס הוא להקל על החולים (ועל המשפחות), ולדאוג שיכאב כמה שפחות. זה סיפור שהולך איתי מאז, ומתחבר לי בול לקורס (ובגלל זה, בין השאר, גם מאוד עניין אותי לשמוע מה עשיתם במהלכו)‎

Galina:

אחד הדברים שסיפרו לנו במהלך התרגיל בפגישות השונות היה שאחד החששות הגדולים ביותר של אנשים לקראת מותם הוא הפחד מכאב, אז מתן מענה על השאלה הזו בין אם באופן פיזי או נפשי מתגלה כמשהו חשוב ברגעים מעין אלו…

באופן אישי הקורס הזה העמיד אותי מול חווית לכתו של אבי לפני 21 שנה והתמיכה – או יותר נכון חוסר התמיכה – שהייתה לנו כמשפחה, אל מול מהלכים ורגישויות של מערכות הבריאות והגופים התומכים השונים הפועלים כיום. וזה משהו שחימם לי את הלב בעבור כל משפחה, שמגיע היום שהיא צריכה להתמודד עם הרגע הזה.

דרך השיחות, והפערים שזוהו והפעולות שנעשו, והמוצרים שעוצבו, הרגשתי שהקורס חידד את הרגישויות של הסטודנטים כמעצבים כל אחד במינון שהתאים לו, ובמידת הקרבה שהוא היה נכון לה לנושא

Yuval:

יפה! משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?‎

Galina:

למרות ואף על פי היותו נושא בעל קושי, אני חושבת שזה נושא מאד חשוב להביא לדיון ולפעולה בשדה העיצוב. הוא עוסק באנשים והוא למען אנשים. ואם אנו כמעצבים נוכל להקל באיזשהו אופן ברגע הזה של החיים הרי שיש לפעולה שלנו ערך רב

שירה מלמד, חלוק בית חולים. צילום: רני לוריא

תגובה אחת

  1. אריק בנדק חביב

    צהריים טובים
    אתייחס ל-מה שלא אהבתי ממש : הכפפה הזו לשניים דוחה ומרתיעה אותי יותר ממגע עם אדם חולה או נוטה למות.
    החלוקים האלה – לא הבנתי מה "הקטע" שלהם ולמה צריך לעצבם כמו שמלות?
    ספר הזכרונות…??
    בעיניי היה רק דבר בעל משמעות והוא הלוח הנדבק על מיטת החולה.
    מצטער על הבוטות, אבל אני לא מאמין בדיבור עקיף על פני הישיר.
    אריק

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden