3|2|1 טריואים: להגיע לרגש מתוך הפיזיות

פורטפוליו בשיתוף מרכז סוזן דלל

---

בימים אלה מסתיימת התוכנית השנתית של פרויקט 3|2|1 – התכנית שנתית של מרכז המחול סוזן דלל שמתקיימת זו השנה השלישית בתמיכת מועצת הפיס לתרבות ולאמנות. התכנית, שנועדה להעניק במה לדור העתיד של יוצרי.ות המחול בישראל, מורכבת משלושה שלבים, בני שלושה חודשים כל אחד. בשלב הראשון נבחרים עשרה יוצרים ויוצרות, שכל אחד מהם מפתח יצירת סולו של חמש דקות. מתוכם נבחרים שישה, שיוצרים כל אחד דואט בן עשר דקות, ומבין אלו נבחרים שלושה שמעלים כל אחד טריו בן 15 דקות.

״אנחנו בונים דור של כוריאוגרפים ישראלים, ונותנים להם בייס חזק״, אומרת נעמי פרלוב, המנהלת האמנותית של סוזן דלל. מבחר מתוך היצירות יוצג בתאטר דה וויל בפריז, ובזמן הזה שמופעים של להקות ישראליות בעולם בוטלו לחלוטין, זו הזדמנות מרגשת למחול המקומי.

לאורך כל התכנית היוצרים מקבלים ליווי צמוד של הדרמטורגית יעל ונציה, ושל פרלוב עצמה, שעוזרת לדייק את היצירה ו״נותנת פוקוס ליוצר, כדי שהתמונה תהיה חדה, מעניינת מסקרנת״. לקראת הבכורה מוזמן הקהל לבקר בחזרות פתוחות ולראות כיצד היצירה מתהווה, וכיצד מדייקים את העבודה עם הרקדנים. כל אחד מהיוצרים שעלו לגמר הטריואים מגבש שפה משלו כיוצר. הם בעלי ניסיון מגוון, ולכל אחד עולם יצירתי שונה.

---

רותם וינר צ׳ייקובסקי

רותם וינר צ׳ייקובסקי, בן 35, כוריאוגרף, רקדן מקצועי ומורה למחול, מעלה את היצירה Maru Mori, טריו לשלושה רקדנים גברים. בצעירותו למד ברייקדאנס, אקרובטיקה וקפוארה, שהשאירו את חותמם על היצירה, בחוזק ובאנרגיה.

את הכשרתו המקצועית החל וינר צ׳ייקובסקי בבת דור באר שבע, בקורס הכשרת רקדנים, ומאז עבד עם להקות ויוצרים שונים. הוא המנוסה מבין שלושת יוצרי הטריו, וכבר העלה יצירות מחול עצמאיות בארץ ובחו״ל, וגם הפיק וכתב מוזיקה לכוריאוגרפים עצמאיים. גם עבור הטריו יצר בעצמו את המוזיקה.

אחד הדברים המרשימים ביצירה הוא יכולת התנועה של וינר צ׳ייקובסקי עצמו. לעיתים נראה שגופו נמצא בתווך אחר ומעלה אדוות מימיות. ״רציתי שלושה אנשים שזזים ביחד״, הוא מספר. ״תוך כדי שהעבודה נבנית ומתבהרת, היחסים מתגלים. יש תחושה שאנחנו נשענים אחד על השני, ועוזרים אחד לשני. לא מתעלמים אחד מהשני, אלא נוכחים אחד עבור השני. אנחנו מחפשים איך לזוז עם החיבור, דואגים זה לזה בתוך הפיזיות של התנועה.

״העבודה אמורה לייצר אקסלרציה רגשית, בתחילה מתחת לרדאר ואז מאיצה. אנחנו כמופיעים צריכים להגיע להתשה רגשית ופיזית כדי להגיע לרגש. פחות מעניין אותי אפקט הוואו של הרקדנים הטובים והמוזיקה. אני רוצה להגיע לרגש מתוך הפיזיות״.

המוזיקה נוצרה בתהליך ספיראלי. וינר צ׳ייקובסקי מנגן בכלים אלקטרוניים – מקלדת ואייבלטרון – שיכולים לייצר סאונד של הרבה כלים. הוא מספר שהגיע עם הקלטה מוכנה לתחילת החזרות, אבל כבר ביום הראשון הבין שהיא אינה מדויקת לעבודה. המוזיקה משפיעה על המחול, והמחול מתניע רעיונות מוזיקליים שיחד עם התנועה מביאה אנרגיה פראית, גברית. ״כל אחד שומע את המוזיקה בצורה שונה ומפרק אותה באופן שונה. יש מקום לכל רקדן להביא את עצמו לתוך היצירה״.

העבודה אמורה לייצר אקסלרציה רגשית, בתחילה מתחת לרדאר ואז מאיצה. אנחנו כמופיעים צריכים להגיע להתשה רגשית ופיזית כדי להגיע לרגש

הסולו של וינר צ׳ייקובסקי עסק בנפילה כפעולה אי־דרמטית, כחלק מהחיים. גם הדואט עסק ברגע השבירה כשמשהו מתנתק ומתפוצץ. הטריו עוסק באלמנט הנפילה אל תוך גרוב – איך לקחת תנועה ונפילה שתיכנס לתוך פעולה מוזיקלית. שם היצירה, maru mori, לקוח ממילון הזכרונות האבודים, ומתאר את הרגע של שברון הלב הקטן על אירועי חיים מינוריים שחלפו.

״אני אוהב זמן ליצירה. אני צריך לאבד את עצמי בסטודיו. אני אדם פרקטי אבל אני לא יוצר בצורה פרקטית. להיכנס להרבה שעות בסטודיו השנה העניק זהות ליוצר שבי. אפשר לבנות תחושה פיזית שככה אני זז, שאני יכול לזהות את היצירה שלי״.

Maru Mori
כוריאוגרפיה: רותם וינר צ׳ייקובסקי
רקדנים: דור נחום / ללאל פיליורה, נאור וולקר, רותם וינר צ׳ייקובסקי
מוזיקה מקורית: רותם וינר צ׳ייקובסקי

---

הילה נחשונוב

הילה נחשונוב, בת 24, למדה אצל דנית בוקסבאום בלט, מחול מודרני והיפ הופ. היא בוגרת התכנית להכשרת רקדנים בקיבוץ געתון, ובמהלכה יצרה שתי עבודות ראשונות, Maybe I’m Just Another ו״פולחן תל אביב״, שעלתה בבכורה בפסטיבל אינטימדאנס 2024. יצירת הטריו שיצרה במסגרת 3|2|1, ״המנדרין המופלא״, לפי מוזיקה של בלה ברתוק בשם זה, נעה בין המכני לאנושי, ומזכירה תמונות מתוך הסרט האיקוני ״מטרופוליס״.

בעבודתה של נחשונוב המוזיקה של ברתוק מובילה את היצירה. במקור זוהי מוזיקת תזמורת לבלט, מוזיקה כיאוטית שבה המשקלים משתנים תוך כדי היצירה. ״המוזיקה לא אמורה להיות נעימה״, מסבירה נחשונוב. ״גם הסיפור לא באמת נעים, על גברים שרודפים אחרי אישה.

״אני אוהבת שלמוזיקה אין חוקים, ואני אוהבת להשתמש בזה – אני יושבת עם האוזניות ורושמת לעצמי כל צליל. בהתחלה בחרתי איבר לכל כלי – אם שומעים חצוצרה לדוגמה, הראש זז״. בהמשך, הגמישה נחשונוב את אופן השימוש במוזיקה, אבל שמרה על אופי התנועה כמורכבת מתנועות קטנות וחדות ״כאילו הצמידו אותי בניילון נצמד וקשה לי לזוז״.

יש בעבודה מתח בין התנועה המינימלית, התנועה המפורקת של האיברים ובין שטיפה של הבמה, ריצות והליכות. ״אנחנו שלוש בנות, אבל אנחנו עושות תנועות שהן בכל הכוח, לא תנועות נשיות עדינות״. מעניין במיוחד השימוש בחזה הנשי, שקופץ קדימה ונראה ככלי נשק. ״אני נהנית לרקוד את התנועה הזו, שיש בה משהו גס, עוצמתי״.

בהתחלה הביאה נחשונוב חומרים תנועתיים שיצרה בבית, אבל בהמשך העבודה בסטודיו התברר שצריך לשנות ולהתאים לגוף הרקדניות, ולתנועה המשותפת. אפשר לחוש שהיא יוצרת שאוהבת דיוק ושליטה – גם בחיים וגם בריקוד.

רציתי לעבוד עם רקדניות שעוד לא עבדתי איתן. הן שונות אחת מהשנייה וממני, וחיפשתי את השוני הזה, כדי להוציא דרכו משהו שונה ביצירה שלי

״הרקדניות משחררות את הניילון וחוזרות אליו, ויש לפעמים הבלחות של רגש, מישהי מתענגת רגע על המוזיקה ואז חוזרת לשורה. כל אחת רוקדת עם הגוף שלה – אין מגע ביצירה, אבל לפעמים מסתכלות ומתייחסות אחת לשנייה.

״רציתי לעבוד עם רקדניות שעוד לא עבדתי איתן. הן שונות אחת מהשנייה וממני, וחיפשתי את השוני הזה, כדי להוציא דרכו משהו שונה ביצירה שלי. בהתחלה היו שלוש רקדניות, אבל זה לא הסתדר. עכשיו כשאני רוקדת ביצירה, היה קל יותר לרקדניות אחרות להבין את התחושה של איך שאני רוקדת, וגם אני יכולה להרגיש דרך הגוף שתנועה לא מסתדרת, תנועה שאולי הייתי מתעקשת עליה מבחוץ״.

המנדרין המופלא
כוריאוגרפיה: הילה נחשונוב
רקדניות: הילה נחשונוב, מיקה שיינפלד, שירה גלינקה
מוזיקה: The Miraculous Mandarin – Bela Bartok
עיצוב תלבושות: חני סירקיס

---

---

מאיה נבות

מאיה נבות, בת 22, למדה בתיכון עירוני א׳ בתל אביב במגמת מחול. לאחר מכן המשיכה את לימודיה במסלול להכשרת רקדנים של מרכז ביכורי העיתים. היא השתתפה כרקדנית בעונה הקודמת של 3|2|1 ובכמה יצירות נוספות. במסגרת הפרויקט יצרה לראשונה עבודות מחול.

נבות בחרה לרקוד בעצמה בתוך היצירה. ״זה הרגיש נכון להיות בפנים״, היא אומרת, למרות שקשה להיות גם בפנים וגם בחוץ, לגם לרקוד וגם להתבונן ביצירה שמתהווה. לכן נוצרו רגעים ביצירה שאני מביטה ברקדניות האחרות, כמו מביטה על היצירה מבפנים״.

העבודה Paspartu מורכבת מפרגמנטים של מחשבה אסוציאטיבית, תחושה של קאטים, חלום ומחשבה אסוציאטיבית. תהליך היצירה הרגיש לנבות מקוטע, וזה משתקף ביצירה, כחלק מהשפה שלה.

״הקיטוע הוא כמו להפוך דף. זה מעורר מחשבות על פרספקטיבה, ותחושה של משהו שנשמט לתוך משהו אחר – איך מחברים בצורה חלקה משהו שלא שייך? צריך היה ליצור גשרים בין הקטעים. המוזיקה נכנסה בשלב מאוחר, העניקה רפרנס וכיוון להישען עליו, ומתוך כך עלה הרעיון להכניס הבזקים של סאונד, ליצור פריימים שממסגרים את השקט״.

שם העבודה, ״פספרטו״, גם הוא מתייחס למרווחים שבין הקטעים. במהלך החזרות ציינה יעל ונציה, הדרמטורגית, ש״לא חייבים פסטרטו גדול, אפשר פשוט למסגר את התמונה״, והעניקה את ההשראה לשם העבודה. ״חשבנו על השם כמעין מסגרת של העבודה שמחברת בין קטעים״, אומרת נבות.

זה תהליך אינטנסיבי, חשיפה על ספידים. את מייצרת עבודה בזמן קצר, וזה גם תרגיל טוב – לתמלל את הדברים לפני שיש את מה. לייצר מה שאני רוצה להיות

בעבודה משתמשות הרקדניות בבד לבן ריבועי שקוף. ״הבד הזה הגיע עם כורסה של איקאה, כשעברתי דירה. העפתי את הבד באוויר ואהבתי את התנועה שלו, את השבריריות, את זמן האוויר. הוא מייצר תחושה של תנועה ללא גוף שמחזיק אותה בחלל. הבד שימש אותנו בתהליך גם כמעין שעון – הוא יצר יחידת זמן ובדקנו מה אנחנו מספיקות לעשות עד שהוא נופל״. הבד גם מסתיר וממסך, ונוכח בעבודה גם כשהוא על הרצפה, קצת כמו רקדן נוסף.

ביצירה קיימת מערכת יחסים בין הרקדניות, שמזיזות אחת את השנייה. ״התגבשה דינמיקה שבה אנחנו מפעילות את רומי והיא פסיבית. היחסים מתחילים במקום הרך, המחזיק, ואז מתגלה משהו שהוא קצת יותר מניפולטיבי, או אגואיסטי״.

״זה תהליך אינטנסיבי, חשיפה על ספידים. את מייצרת עבודה בזמן קצר, וזה גם תרגיל טוב – לתמלל את הדברים לפני שיש את מה. לייצר מה שאני רוצה להיות. זה מעמת אותי עם עצמי, ומחייב אותי להיות ברורה לעצמי״.

Paspartu
כוריאוגרפיה: מאיה נבות
רקדניות: נועה הן, רומי להב, מאיה נבות
מוזיקה: דניאל גזית

---

3|2|1 – טריואים • בכורה
מרכז סוזן דלל
24.12 בשעה 20:30
וידאו: גיל נמט