גרי ללהרואיקימה זולת: ״לחשוב על האחר״

גרי ללהרואיקימה זולת הגיע לברייקדאנס במקרה. כבר בגיל צעיר הוא והחברים שלו ממילא היו ברחובות אחרי בית הספר, וחיפשו עניין. מישהו הביא רמקולים, והם רקדו. 

בהמשך, אח של אחד החברים, שהיה מורה לברייקדאנס, הראה להם כמה תרגילים באופן מקצועי יותר, וזהו, זה תפס. ככה כל יום, כל היום, בפארק בעפולה עלית, החבורה הזו התאמנה. יו־טיוב הפך להיות המורה. כל אחד התאמן על הקטע שלו, ובסיום הערב היה המעגל, שבו חיברו את התרגילים של כולם.

״זה במקרה היה ברייקדאנס״ אומר אבשלום רלטה, חבר ילדות של זולת. ״לא היינו במעמד כלכלי שאיפשר לנו ללכת לחוגים. עשינו לנו חוג בפארק עם טלפון שמחובר לבוקסות. עם הזמן כשלימדו אותנו והשקיעו בנו, תפסנו את זה יותר ברצינות. הפכנו ללהקה ממש״.

מי שאחראיות להפוך את החבורה הזו ללהקה שמופיעה בתחרויות ופסטיבלים, הן רוני אדר, רקדנית ומורה למחול מהמייסדות של תנועת תרבות בעפולה, וענבל משרקי, שהייתה בשנת שירות באותו זמן בתנועת תרבות. 

משרקי: ״הסתובבנו בעפולה ופתאום ראיתי באזור המזרקות חבורת נערים שרוקדת ממש מגניב. הזמנתי אותם לבוא לאודישנים ללהקה אצלנו בתנועה. הם התלהבו שמגלים אותם והסכימו לבוא. הם התקבלו, קראנו להם ׳נוקאאוט׳״.

״היינו מקבלים אותם בכל מקרה״, מוסיפה אדר, ״הם היו קבוצה עוד קודם. היה בהם משהו חי עם הרבה יצירתיות וחיים, שהם מאוד הובילו. הרגישו שיש להם חברות חזקה, זהות משותפת. הם עולים חדשים, מקהילת בני המנשה שעלו מהודו בילדות. ראו שהם מצאו את הביטוי שלהם בריקוד, לא דרך שפה של מילים.

״לא התערבנו להם יותר מידיי. בעיקר נתנו להם תנאים – מרחב, סטודיו, התערבנו קצת בתכנים, לקחנו אותם להופעות מחול. ניסנו יחד איתם לטשטש את ההפרדה בין מחול רחוב למחול אמנותי״.

משרקי ואדר מספרות שזולת הגיע לקבוצה כנער ביישן, שהתאמן בצד על הדברים שלו, ונתן הרבה מקום לאחרים. ״היה לו תפקיד לא מוגדר של מי שתומך בחברים שלו, קשוב, נותן עצות״.

רוני אדר: היה בהם משהו חי עם הרבה יצירתיות וחיים, שהם מאוד הובילו. הרגישו שיש להם חברות חזקה, זהות משותפת. הם עולים חדשים, מקהילת בני המנשה שעלו מהודו בילדות. ראו שהם מצאו את הביטוי שלהם בריקוד, לא דרך שפה של מילים

״גרי הצטרף אלינו יחסית באיחור״, מוסיף רלטה. ״הוא אהב לרקוד, אבל בהתחלה התקשה לבטא את עצמו. הוא התמקד בכמה תרגילים שהם היו הקטע שלו, וגם המציא הרבה; היה מאד יצירתי ושונה. אחרים התמקדו בתרגילי כח ולו היה סגנון תאטרלי. אם היית שמה וילון על המעגל ורואה רק צללים, ישר היית מזהה את גרי רוקד״.

היצירתיות אצל זולת באה לידי ביטוי בתחומים נוספים. הוא אהב לצייר, בעיקר כל מה שקשור למשחקי מחשב ואנימה. אחותו תפארת מספרת שזה גם היה החלום שלו. אחרי השחרור מהצבא הוא תכנן לעבוד בזה, ולהמציא משחקי מחשב. 

״כל התחום האמנותי היה מאוד מפותח אצלו. בתיכון היה במגמת צילום ולפרויקט הגמר בחר בנושא של השקפה עצמית וצילם את עצמו. בטקסטים שצירף לעבודות כתב שהוא רוצה לחקור את עצמו, להתמקד ברגשות שלו. 

״יש צילום שרואים אותו משתקף במראה בחדר עם ארון פתוח. במדף אחד הבגדים מסודרים בשחור לבן, ובמדף השני יש אלכוהול וסיגריות, מצית, אוזניות, והוא שוכב ממול. הוא כתב שזה משקף את הדור שלו: הבלבול, העליות, הירידות, הבריחה לאלכוהול, התחושה שלפעמים יש רגעים יפים ולפעמים מרגישים חסרי תקווה״. 

״הצילום והציור מתחבר לי באופן הגיוני לגרי״, אומרת אפרת אחותו, ״לי זה היה ממש מוזר שהוא רקד. אני זוכרת שראיתי את אחי הביישן רוקד על הבמה. זה פתח לו עולמות חדשים ועזר לו להשתלב. גם כשיצאנו למועדונים הוא רקד והיו עושים סביבו מעגל. זה עשה לו טוב״.

אחרי שזולת התגייס הוא השקיע את הזמן בסיירת, והזניח את הריקוד. הוא רצה להיות קרבי והמוטיבציה שלו הייתה ממוקדת רק בזה. היה שלב שהוא נפל מהסיירת והפך לג׳ובניק, וזה היה משבר עבורו. 

״הוא אמר למפקד שלו שהוא יעשה הכל כדי לחזור לסיירת״, אומרת תפארת, ״לא היה אכפת לו לאפס את כל הפז״מ ולהתחיל את המסלול מהתחלה, רק כדי לחזור להיות קרבי ולהילחם בחזית. יכול להיות שזה החינוך מהבית, של אהבת הארץ ולתת מעצמך למדינה. גם אני אמרתי לו לחזור ללוחמה. זה התאים לאופי שלו. הוא תמיד שם את הצרכים שלו מאחורה, למען אחרים.

״הוא הצליח, והגיע לגדוד שמשון של חטיבת כפיר. לשבעה הגיע חבר שסיפר שבאותו יום שנהרג, גרי בכלל לא היה אמור לצאת איתם לפעילות. היה לו נקע ברגל, אבל הוא התעקש, והשתתף ב־11 בנובמבר בפשיטה שעשו באחת השכונות בעזה. הם עברו מבית לבית; בבית האחרון היה מחבל שירה נ״ט וזולת והחברים שהיו איתו בחוליה, נהרגו במקום״.

״אנחנו רוצים לשמר את התכונה הזו של גרי, לחשוב על האחר״, אומרת אפרת. ״ה־12 בינואר זה יום הולדתו וחשבנו על רעיון שיאפשר גם לאחרים ללכת בדרכו. מהביקורים שלנו בבתי הקברות הצבאיים ראינו שיש הרבה קברים שכנראה שנים לא ביקרו אותם, נראים מוזנחים ועזובים. 

״אנחנו רוצים לבקש שבתאריך הזה כל מי שיכול ייגש לבית הקברות הצבאי ליד הבית שלו, בכל מקום בארץ, וידליק נר למי שהוא בוחר. גם אם לא מכירים לפעמים יש תיאור קצר, או שמספיק רק להגיד את השם, להראות שחושבים על אותו חלל, שיש מי שזוכר. 

״בכלל אם היה אפשר לפני שרבים וכועסים פה, לעצור לשנייה, יותר לוותר לאחר, לסלוח ולעזור, לאהוב את הזולת, כמו גרי, זו תהיה ההנצחה הכי משמעותית״.

גרי להרואיקימה זולת, בן 21 במותו. השאיר אחריו הורים, שלושה אחים ובת זוג.